בין הליטאני לזהרני

כפי שסיקרנו כאן כבר בתחילת המלחמה, קריאות להזזת הגבול בין ישראל ללבנון לצמיתות הולכות ומתרבות. צה"ל הורה לתושבי כל דרום לבנון להתפנות, והשטח יוכל, בע"ה, להצטרף לישראל כמו הגולן - ללא תוספת של אוכלוסיה עוינת.

הקו המדובר בשיח המתעורר הזה הוא הליטני - נהר עמוק ושופע שזורם כארבעים ק"מ מצפון לחלקו המערבי של הגבול הנוכחי, ונשפך לים מעט מצפון לעיר צור.

בכתבה הזו נכנס לעומק השאלה, וננסה להבין בעצם 'למה דווקא ליטני'? נבחן מהם היתרונות והחסרונות של קו הליטני או של קוים צפוניים יותר. נדון בשיקולים הצבאיים, הגיאוגרפיים והעדתיים ונבדוק - האם כדאי אולי לכוון גבוה יותר? 

מעבר לקווים הישנים: תכנון צבאי ולא פוליטי

תא"ל במילואים ארז וינר מכיר את לבנון ואת הטופוגרפיה המסובכת שלה היטב - ממארבים ופעולות בימי רצועת הבטחון. כששוחחנו אתו, הוא פתח בעקרונות היסוד: "עמדתי בנושא הזזת הגבול היא שישראל חייבת ליצור מרחב חיץ, גם כמרחב אבטחה וגם כמחיר שאויבינו יבינו שהם חייבים לשלם - ממות אנשיהם פחות אכפת להם", הוא פותח. "בריטי וצרפתי [סייקס ופיקו; ח.ג] שרטטו לפני מאה שנה קו גס שלא מתייחס לטופוגרפיה. לשם שינוי חשוב לתכנן את הקו צבאית ולא פוליטית - לא לפי מספר קילומטרים ולא לפי 'קוים בינלאומיים' שמישהו קשקש". לאור עקרונות אלו, הקו שמציע וינר הוא לא בדיוק לפי נהר מסוים, הליטני או אחר, אלא "קו שיאפשר שליטה צפונה". בניגוד לימי רצועת הבטחון, וינר מבהיר שהשטח נדרש להיות ריק - ואפילו נהרוס את הכפרים שבתוך רצועת החיץ הזו. "שהאוכלוסיה לא תחזור לשם. כפרי השיעים - מבחינתי שלא יחזרו לעולם. תגיד לי עכשיו 'אבל מה עם התיישבות'", מתייחס וינר לרצון הזה, מעבר לבטחון גרידא בטווח הזמן המיידי. הוא מתייחס לזה בסך הכל בחיוב כמטרה לעתיד, אבל אומר שעוד חזון למועד. "אחרי שנסיים להתיישב ברצועת עזה, אפילו ממזרח לקו הצהוב, יבוא גם הזמן בצפון. אבל צריך להכין דבר ראשון את השליטה הבטחונית".

ארבעת המפתחות לגבול בטוח

מהם למעשה השיקולים שמשפיעים על בחירת הקו המיטבי? מלימוד העניין ומשיחות עם אישים שונים הגענו לארבעה גורמים חשובים שיוצרים יתרונות בקו גבול חדש:

עומק אסטרטגי - בפשטות, ככל שקו הגבול רחוק יותר מהיישובים הישראליים הקיימים, היכולת לתקוף אותם פוחתת. נכון שבידי חזבאללה ישנם טילי פתאח 110 שמסוגלים לפגוע בצפון אפילו אם ישגר אותם מהנקודה הצפונית ביותר בלבנון. אבל כמה שהאויב מורחק יותר מהיישובים הטילים הרלוונטיים לטווח נהיים יקרים, מסובכים ומעטים יותר - וזמן היירוט וההתמגנות שהם מאפשרים מתארך. גם אם בע"ה יקומו יישובים חדשים בשטח החדש שישראל תקח, סביר שהמתיישבים בהם יהיו אוכלוסיה צעירה ואידיאולוגית שמוכנה לשאת בעול שכיום נושאים גם זקנים ביישובי גבול הצפון.

טופוגרפיה - כדי למנוע פלישה קרקעית מפתיעה, כמו זו שפתחה את הטבח בשמחת תורה וכמו זו שחזבאללה זמם לעשות לנו מצפון בידי כח רצ'ואן, טופוגרפיה תלולה ושטחים שולטים מגבוה מביאים תועלת אדירה. קוים מצוקיים כאלו מספקים תוואי נהרות, שבלבנון בדרך כלל מתחתרים עמוק.

קיצור קו החזית - כיום גבול ישראל עם לבנון, מהים ועד כתר החרמון שהוא נקודת הקצה הישראלית החדשה, נמתח על 124 קילומטרים. הוא נמשך מזרחה מראש הנקרה עם פיתולים מעטים, ואז פונה בחדות צפונה באזור מלכיה. הוא עולה צפונה לאורך רכס רמים עד מטולה, מזגזג מעט בין מטולה והחרמון ואז מטפס צפונה מזרחה, לאורך כתף הר דב עד לפסגות החרמון. קו שיפנה באופן ישר יותר מערבה ממורדות החרמון יוכל לקצר מאוד את אורך החזית הכולל, לבערך 70 קילומטרים. החסכון הגדול בתשתיות ובכוח אדם הדרושים להגנה הוא מובן מאליו. כמובן, יש להעיר שקיצור כזה הוא חסכוני רק אם השטח מיושב ביהודים ומוחזק ברמה של בטחון והתנהלות רגילה, כמו הגליל. כך אין צורך להחזיק את הקו הקודם, אלא הקו החדש מחליף אותו.

פריסה עדתית - בניגוד לרצועת עזה שבה האוכלוסיה כולה מחונכת על שנאת ישראל ברמה נאצית, ובניגוד לאיראן שבה רוב גדול מאוד מהעם אוהד את ישראל או לפחות אין לו איבה כלפיה, בלבנון החלוקה היא עדתית. באופן כללי השיעים הם תומכי חזבאללה, אך הסונים, הנוצרים והדרוזים עוינים מאוד את חזבאללה. אם אפשר יהיה לבחור קו שמביא אותנו לגבול בעיקר עם כוחות לבנוניים שמתנגדים לחזבאללה, ומאחורי נעקרים כמה שיותר מהשיעים תושבי הדרום, יכולתו של חזבאללה לאיים עלינו תרד משמעותית.

סוד הקסם של הליטני: מצוקים וניתוק גיאוגרפי

כדי ללמוד לעומק על מאפייניה של דרום לבנון לאור השיקולים האלו, שוחחנו עם הגיאו-אנליסט בן-ציון מקלס. 

דבר ראשון, אתה יכול להסביר לנו למה כולם מדברים היום דווקא על הליטני?

"הליטני הוא מכשול מאוד מרכזי בדרום. הוא יוצר חלוקה מובהקת בין מה שמצפונו ומדרומו. גם מבחינת הוראות הפינוי נוח מאוד להשתמש בליטני כדי להציג ולהבהיר לתושבים איפה מותר ואיפה אסור להיות. מבחינה בטחונית, בלי גשרים היכולת לחצות אותו במרכזו מאוד מוגבלת, ובאזור המצוקי יותר מזרחה, ליד הבופור, הוא כמעט בלתי עביר. הרחק צפונה בבקעת הלבנון הוא די מתון, אבל לא על החלק הזה בנהר מדברים כשדנים ב'קו הליטני'. במישור החוף המעבר קל, אבל ההרים מגיעים עד קרוב מאוד לים וזה מעבר צר. מבחינת מנהרות מתחת לתוואי הנהר, מאוד מאוד מורכב לחצוב תחת גוף מים כזה. המים מחלחלים עמוק". מקלס מבהיר שהיתרונות האלו לא בלעדיים לליטני, ויש להם חלופות צפוניות יותר. "יש שתי דוגמאות דומות צפונה יותר, הזהרני שנשפך לים מדרום לצידון והאוואלי שנשפך מצפון לה. בליטני יש שפיעת מים גדולה יותר ומצוקים גבוהים יותר, אבל גם הם מכשולים טובים".

המשחק הדמוגרפי: אפשר לעקור את הבסיס השיעי

איך נראית תמונת הפריסה העדתית, ומה השלכותיה על קוי הגבול האפשריים השונים?

"דרום לבנון הוא מאוד שיעי, במובהק. זה מהגבול ועד הזהרני [ראו במפה למטה]. דווקא בגבול יש יותר אוכלוסיה סונית ונוצרית. עלמה א-שעב היא ברובה המוחלט נוצרית, ורמייש נוצרית כולה. האזור שמצפון וממזרח למטולה כבר יותר מעורב. הסיבה ההיסטורית שהשיעים מרוכזים שם היא שזה היה אזור מאוד פריפריאלי, ובלבנון השיעים היו עדה ענייה ושולית. כך הם ישבו באזורים הנידחים יותר - גם שם, וגם בבקעת הלבנון. חזבאללה נתן להם מעמד במדינה, וגם ניצל את הבסיסים שנותן לו מיקומם על פני המדינה". מתברר ששינויים דמוגרפיים במפה התרחשו גם בתקופה קרובה יותר היסטורית. "בזמן מלחמת האזרחים נבטייה נעשתה שיעית יותר, על חשבון הנוצרים והסונים. אחרי מלחמת לבנון הראשונה, ישראל דחקה מהדרום את הסונים שהגיעו ללבנון כפליטים מכאן בעקבות מלחמת השחרור, ובמקומם נכנסו שיעים.
"לגבי ההשלכות שיהיו לקביעת קו גבול חדש - אם הוא יעמוד על הזהרני הוא למעשה יעקור כמעט את כל השיעים של דרום לבנון. יש טיפה שיעים מצפון לו, מעורבבים עם עדות אחרות. האחיזה של החזבאללה שם תהיה רק מקומית. במקרה כזה המצב יהיה הפוך ביחס לאזור הגבול - הנוצרים בקליעה שמצפון למטולה הם מיעוט מאוים על ידי חזבאללה, ולאחרונה נהרג שם כומר שניסה לעמוד בפני חזבאללה. שם, מצפון לזהרני, השיעים ישארו מבודדים בלי הגוש השיעי הגדול שמדרום לנהר. חזבאללה לא יוכל להקים שם תשתיות, או שיקים אבל במחיר חיכוך. הדרוזים והנוצרים שונאים אותו"

היתרונות והקשיים בקו הזהרני

לאור כל מה שלמדנו, נשמע ששחרור צפון הגליל עד הזהרני הוא פתרון מעולה. אז למה לא זהרני? לפי וינר ומקלס הקו הזה גם מעלה קשיים ויש בו חסרונות, והם לא חושבים שמדינת ישראל תלך על צעד כזה. 

וינר: "צה"ל אמנם הורה גם לאוכלוסיה בין הליטני והזהרני להתפנות, אבל מדרום לזהרני הם יחזרו. גם בעיר צור, עם כ-130 אלף איש שרובם לא התפנו, אנחנו לא רוצים לשלוט. כלומר רוצים לשלוט עליה באש, אבל מדרום אני שולט עליה מגבוה יותר טוב מאשר אם אני נמצא ממש בה, במישור. בקו של הליטני מהמישור ועד ל'ברך', תחת הבופור, יש מצוק מתאים לקו גבול. משם והלאה, איפה שקו הליטני נגמר כי הוא פונה צפונה בחדות, צריך להוסיף מעבר לקו שלו. זו חובה כי לבליטה של אצבע הגליל הוא דווקא קרוב מאוד, בניגוד לעומק שיש במערב הגליל".

זהו בקווים גסים התוואי שמציע וינר (הדרומי, בשחור), לעומת (הצפוני, במגנטה) קו הזהרני האפשרי:

בברך הליטני הקו צריך לפנות צפונה עם המצוק, ולתפוס שטח גבוה מעל בקעות עיון שמצפון למטולה, ומשם להתחבר אל פסגת החרמון.

"האויב של הטוב הוא הטוב ביותר. יכול להיות שבחלק מהקו עדיף הזהרני, אבל אסור שהנסיון להשיג את המיטב יפגע באפשרות להבטיח את הבסיס".
מקלס מוסיף שמצפון לליטני השטח מבותר ותלול מאוד, וההתקדמות תלך ותיעשה קשה גם לוגיסטית. וגם אחרי שהשטח כולו יהיה בידינו, טיהורו לא יהיה פשוט.

בין הפטיש הישראלי לסדן הלבנוני

אם נסכם, השגת קו הזהרני קשה יותר ליישום גם בשלב הכיבוש וגם מאוחר יותר בתחזוק הקו. כפי שמזכיר וינר, אפילו את הקו הצהוב ברצועת עזה עוד לא הפכנו לכזה שמייתר את קו המערכת הישן, ומאחורי שטח פורח.

אך לקו הזהרני ישנן כמה מעלות ברורות: ראשית, הוא מספק עומק גדול יותר. שנית, הוא מקצר את קו החזית באופן דומה למדי לקיצור שנותן קו הליטני. גם מבחינת מכשול, הוא אמנם איננו מעולה כמו מכשול הליטני אבל בהחלט מספק את הסחורה. לבסוף, ההגעה עד לזהרני עשויה לערער את כל מעמדו של חזבאללה בקו המגע עם ישראל בדרום באופן בלתי הפיך, ולהפוך אותו לכוח קטן ומבודד, בין הפטיש של ישראל והסדן של העדות המתעבות אותו.

ההכרעה היא תפקידם של היושבים בצמרת המדינית, וכך גם שלהם היא האחריות, אך אנו יכולים לחשוב בקול: אולי הטוב ביותר הוא לחתור עד לזהרני?