- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
"כשאני מדברת עם חברים מאיראן", מספרת סוגנד פאחרי, אנליסטית איראן במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון אשר עוסקת בעיקר בחברה האיראנית, "הם אומרים לי: אנחנו הילדים של כורש. הם יודעים שכורש הגדול עזר ליהודים ואפשר להם לבנות את בית המקדש השני, וגאים בזה. העם האיראני רואה קשר היסטורי עמוק בינו ובין העם היהודי. הם לא רואים בשלטון משטר האייתוללות את חזות הכול. כי מה זה מבחינתם 47 שנות דיכוי לעומת היסטוריה בת אלפי שנים?"
פאחרי היא גם שחקנית, ושיחקה בסדרה 'טהרן'. היא עלתה לארץ מאיראן בשנת 2007.
המשטר האיראני, הידוע גם בכינוייו הרפובליקה האסלאמית או משטר האייתוללות, נחשב למשטר קיצוני המדכא את אזרחיו מאז ההפיכה בשנת 1979. שאיפותיו להשמיד את ישראל ולפגוע במערב קיבלו מכה קשה במבצע עם כלביא ובמבצע שאגת הארי, אך למרות חיסולו של עלי ח'אמנאי ושורת בכירים נוספים, הוא עדיין גורם מאיים על העולם שבחוץ וגם על תושביו.
לעומת זאת, שנים אנו שומעים שהעם האיראני שונה באופן מהותי ממנהיגיו ושרבים בו מצפים, במיוחד לאחר המערכה הצבאית האחרונה, ליום שתהיה במדינה הפיכה נוספת, רק הפעם כזו שתוביל למשטר מתון שייפתח לעולם ויפתח לפניו את שעריו. אך האם העם האיראני הוא אכן מה שמציירים לנו? האם גם לאחר קרוב לחמישה עשורים של דיכוי הוא באמת מתנגד למשטר, או שמא הוא תומך בו ומזדהה איתו?
"אחת ההוכחות הגדולות שהעם האיראני הוא לא כמו המשטר היא התמיכה של הרבה איראנים בישראל, במיוחד אחרי 7 באוקטובר", מסבירה פאחרי. "זה בא לידי ביטוי גם במחאות ברחבי העולם, שאיראנים מניפים בהן דגלי ישראל, וגם בתוך איראן עצמה. אחד החברים הקרובים שלי באיראן שלח לי הקלטות שלו לומד עברית משירים של אושר כהן ונעה קירל. הוא אמר לי שהחלום שלו הוא לבקר בישראל, ואפילו יש לו דגל של המדינה בבית. לעשות דבר כזה באיראן זה סיכון ואומץ עצום".
הדוגמה של פאחרי אכן מרתקת ומעוררת השראה, אך האם היא באמת מייצגת את רוב העם באיראן, או שנוח לנו להיצמד רק לדוגמאות מעין אלה, והן לא בהכרח מעידות על הכלל? העיתונאית היהודייה הצרפתייה קתרין פרז־שקדאם משוכנעת שכן. היא נישאה למוסלמי, התגוררה בתימן, שימשה עיתונאית בתקשורת האיראנית הממלכתית והייתה מקורבת מאוד לבכירי המשטר – ובהם הנשיא לשעבר אבראהים ראיסי, מפקד משמרות המהפכה קאסם סולימאני והמנהיג העליון ח'אמנאי – והיא מכירה את המציאות ומסבירה את המורכבות.
"ההנחה שיש שני קצוות – או שהאיראנים תומכים ברובם המכריע ברפובליקה האסלאמית, או שהם פשוט מחכים שהמערב יציל אותם – אינה משקפת את המציאות. הרפובליקה האסלאמית השקיעה קרוב לחמישה עשורים בבניית מדינה שנועדה לא רק לשלוט אלא למנוע שינוי פוליטי מאורגן. היא שולטת בשירותי הביטחון, במערכת המשפט, בשידור הציבורי, בחלקים גדולים מהכלכלה, במערכת החינוך ובממסד הדתי. מפלגות פוליטיות עצמאיות פורקו.
"החברה האזרחית שורדת תחת לחץ מתמיד. מחיר ההתנגדות מובן היטב: מעקב, פיטורים, מאסר, עינויים או מוות. בסביבה כזאת שתיקה היא לעיתים קרובות אסטרטגיית הישרדות, לא מדד להסכמה פוליטית. כשהתפשטו המחאות ברחבי המדינה, הרשויות כיבו שוב ושוב את האינטרנט או הגבילו אותו מגבלה חמורה. המשטר הבין ששליטה במידע חשובה לא־פחות משליטה ברחובות.
"לכן קשה כל כך להעריך את דעת הקהל באיראן. פחד מעוות התנהגות. אנשים רבים לעולם לא יביעו את דעותיהם בגלוי, מפני שהם אינם יכולים לדעת מי מקשיב ומה יהיו ההשלכות. אפילו לסקרים אנונימיים יש מגבלות בחברה שעוצבה במשך עשורים של דיכוי. אין לבלבל בין היעדר אופוזיציה גלויה לקיומה של תמיכה אמיתית".
לצד הניתוח הקר והחד הזה היא מוסיפה שבכל זאת בסיס ההתנגדות למשטר רחב עד מאוד: "האיראנים הוכיחו שוב ושוב נכונות להתעמת עם המשטר בעצמם, לעיתים במחיר אישי חריג. הסטודנטים ב־1999. התנועה הירוקה ב־2009. המחאות הארציות של 2017–2019, וכמובן המחאה בינואר האחרון, שרבים נרצחו או נכלאו בה".
"ראשית חשוב להתייחס לנתון הזה בזהירות. מעבר לזה מסעות הלוויה גדולים במדינות סמכותניות הם מדד גרוע לתמיכה פוליטית אמיתית. הם מלמדים שמשטר מסוגל לגייס אנשים. הם אינם מלמדים מדוע האנשים האלה הגיעו לשם. לעובדים רבים במגזר הציבורי, סטודנטים וחברים בארגונים המזוהים עם המדינה, השתתפות לא תמיד נחווית כבחירה חופשית. במערכת שקריירה, השכלה וביטחון אישי קשורים בה בנאמנות פוליטית, לחץ חברתי יכול להיות יעיל לא־פחות מכפייה רשמית.
"אין פירוש הדבר שכל המשתתפים באו שלא מרצונם. חלקם בוודאי באו מתוך נאמנות אמיתית למשטר ולאידיאלים של הרפובליקה האסלאמית. אחרים השתתפו מסיבות דתיות, כדי לחזות ברגע היסטורי, או משום שלטקסי הלוויה יש מקום חשוב בתרבות האיראנית בלי קשר לפוליטיקה. הנתון הזה, בין שהוא מדויק ובין שלא, מדגים את יכולת המדינה לביים אירוע לאומי, אך האם הרפובליקה האסלאמית עדיין נהנית מהסכמה מרצון של רוב האיראנים? הראיות מצביעות על חברה שהולכת ומתרחקת מן החזון האידאולוגי של שליטיה".
"ממה שאני יודעת ומכירה", מוסיפה פאחרי, "הרבה מאוד עובדי מדינה הוכרחו להגיע להלוויה, ועל חלקם הופעלו איומי פיטורים. בכלל, גם בקרב תומכי המשטר חלק גדול מהתמיכה מבוסס על אינטרסים כלכליים. ברגע שלמשטר לא תהיה יכולת לממן את הבסיג' ומערכים נוספים, רבים מהם יפנו לו את הגב.
"בסופו של דבר עיקר התמיכה של המשטר באה מהפלג השיעי. מדובר בפלג הגדול ביותר במדינה, אבל גם בתוכו לא כולם תומכים במשטר. וגם אם ניקח כפשוטו את הנתון שדווח – 15 מיליון איש – בסופו של דבר מדובר בפחות מ־20% מתושבי המדינה. מה עם 80% הנותרים?" דברים ברוח דומה אמר לאחרונה ראש הממשלה בנימין נתניהו על לוויית ח'אמנאי: "אולי נוצר עוד מיעוט שיכול לצאת לרחובות, אבל 80% מהעם האיראני שונא את המשטר".
כדי להכיר לעומק את העם האיראני צריך ללכת אלפי שנים אחורה ולהפליג עד למאה השישית לפני הספירה, שבה שלטה במזרח התיכון האימפריה האחמנית בהנהגת כורש הגדול והזכור לטוב לעם היהודי. אחריה באו האימפריה הפרסית, האימפריה הסלאוקית והאימפריה הפרתית, וכן האימפריה הסאסאנית, שהצליחה להכניע את האימפריה הרומית, אך הייתה גם לאימפריה הפרסית האחרונה לפני הכיבוש המוסלמי בשנת 651 לספירה.
מאז ועד היום השתנתה איראן ממדינה פרסית למדינה מוסלמית. תחת השלטון המוסלמי שלטו באיראן הטורקים והמונגולים, עד שאמצע המאה ה־16, בהנהגת שלטון הספוויתים, שהיו ממוצא כורדי ואזרי, הפכה המדינה לשיעית – הזרם האסלאמי השולט בה עד היום.
ההיסטוריה האיראנית מלאה בציוויליזציה מפוארת ומפותחת בנושאים כמו במתמטיקה, רפואה, מדע, אסטרונומיה, בלשנות והיסטוריה. לצד זה יש בה רצף ארוך של התקוממות והפלות משטרים. כבר במאה החמישית לפני הספירה מרדו עמי פרס בשלטון האחמני, ולאחר מכן התקוממו שבטים שונים במדינה נגד השלטון הסאסאני. במאה התשיעית ובמאה העשירית התחוללו ניסיונות מרד בשלטון העבאסים המוסלמי, כ־600 שנים אחר כך מרדו שבטים סונים בשלטון השיעי החדש, וכך קרה גם במאה ה־19, בתקופת הקאג'ארים.
בשנת 1925 עלה לשלטון רזא שאה. הוא הופל בשנת 1941, ותחתו הומלך בנו, מוחמד רזא פהלווי. תחת השאה חדש הונהג משטר חילוני שהתאפיין בהשפעות מערביות ובניסיונות לקדם מודרניזציה ותעשייה. מאבקו באנשי הדת במדינה הגיע לשיאו בשנת 1964 עם ההוראה להגלות את כוהן הדת השיעי רוחאללה ח'ומייני. ח'ומייני התמקם בבעיר נג'ף שבעיראק, ובסיס התמיכה הרחב אשר בנה משם התפוצץ על משטר השאה בשנת 1978 בדמות מחאות נרחבות שרק הלכו והתעצמו.
שנה לאחר מכן, עם נפילת המשטר, שב ח'ומייני למולדתו וייסד את הרפובליקה האסלאמית. עשור לאחר מכן הוא נפטר, והחליף אותו עלי ח'אמנאי. ח'אמנאי האב חוסל עם פתיחת מבצע שאגת הארי, והחליף אותו בנו מוג'תבא, שלא נחשף לציבור, גם לא בהלוויית אביו.
על פי הידוע כיום מהמחקר על אודות איראן, החלוקה האתנית במדינה עומדת על כ־60% פרסים, 15% אזרים, 10% כורדים, 6% לורים, והשאר בלוצ'ים, ערבים, טורקמנים, ארמנים, אשורים, גאורגים, צ'רקסים ויהודים. הפן הדתי באיראן מעניין במיוחד. לפי מפקד האוכלוסין של איראן, 99.38% מתושבי המדינה מגדירים את עצמם מוסלמים (90% מהם שיעים והשאר סונים), ולצידם חיים מיעוטים קטנים כמו נוצרים, יהודים, זורואסטרים ועוד.
ואולם לפי סקר GAMAAN, גוף מחקר עצמאי שעורך סקרים מקוונים ואנונימיים בקרב הציבור האיראני, שנערך בשנת 2020, רק 37% מתושבי איראן הגדירו את עצמם מוסלמים, וכ־44% הגדירו את עצמם חסרי דת, אתאיסטים, רוחניים ללא דת או מי שלא החליטו אם האל קיים או לא. בשנת 2022 הזמין משרד החוץ הישראל באמצעות חברה חיצונית סקר טלפוני, ועלה ממנו כי רק 43% מתושבי המדינה דיווחו שדת האסאלם חשובה להם. בשנת 2023 אף פורסם בערוץ איראן אינטרנשיונל דיווח מפיו של איש דת איראני ובו נטען כי מ־75,000 המסגדים במדינה, 50,000 נסגרו.
"יש פער עמוק בין האידאולוגיה הקנאית של המשטר ובין האופי המודרני והפתוח של האזרחים", מנתחת פרז־שקדאם. "זו חברה שמחוברת לשירה, לפילוסופיה ולמורשת הפרסית שקדמה לאסלאם. העם מרגיש מחובר לכורש הגדול ולמשורר הלאומי הפרסי פירדוסי יותר משהוא מחובר לטקסים שיעיים".
לדבריה, העם האיראני אינו דתי וקיצוני כמו המשטר שלו, ויותר מכך, "הפער בין המדינה לחברה התרחב דרמטית. בעיני איראנים רבים הבעיה כבר אינה מוגבלת לרפובליקה האסלאמית עצמה. יותר ויותר מהם מקשרים את פשעי המשטר לפרשנות הפוליטית של האסלאם שהוא כופה כבר כמעט חמישים שנה. אין פירוש הדבר שהם דחו את האמונה לחלוטין, אבל מספרים גדלים והולכים דוחים את הטענה שהדת צריכה להיות העיקרון המארגן של החיים הפוליטיים. ההבחנה הזאת חשובה. מה שננטש אינו בהכרח האמונה אלא הסמכות התאוקרטית".
"הקבוצות הגדולות ביותר בחברה האיראנית כיום אינן אסלאמיסטים מחויבים וגם לא חילונים מיליטנטיים. הן קבוצות איראניות מבחינה תרבותית, לעיתים קרובות קשורות למסורות משפחתיות, לשירה, לנורוז ולמרכיבים מן המורשת הדתית שלהן, אך גם מתונות פוליטית וספקניות מאוד כלפי שלטון אנשי הדת. אחרים, בעיקר בקרב הדורות הצעירים, נעשו חילונים בגלוי ומוכנים יותר לומר זאת. רבים עדיין מאמינים בא־לוהים. רבים עדיין מקיימים מנהגים דתיים. אבל הם כבר אינם מקבלים את הרעיון שהאמונה שייכת למדינה".
פאחרי מציינת שלמרות מערכת החינוך של המשטר, המחדירה מסרים אסלאמיים קיצוניים מגיל צעיר גם במקצועות כמו מתמטיקה ופיזיקה, רבים בחברה האיראנית, במיוחד בני הדור הצעיר, חשים ריחוק מהערכים שמנסים לכפות עליהם. "ככל שדוחפים קבוצה מסוימת למשהו מסוים, הקבוצה הזאת נרתעת ממנו. זה מה שקורה באיראן.
"הרבה איראנים אומרים שהם לא רוצים להיות מוסלמים. שהם בטראומה מהאסלאם. לכן אפשר להבין למה פחות ופחות אנשים מגיעים למסגדים. אני יודעת שיש באיראן שוק אפור שבו זורם אלכוהול ובשר שהוא לא חלאל, שהם אסורים על פי האסלאם. יש כאן מרד שכבר מזמן אינו שקט".
"הפער הזה כבר התפוצץ. הפיכות הן קודם כול דבר פנימי ואישי. ברגע שאדם מסתכל על העולם מנקודת מבט אחרת, המהפכה כבר קרתה. אם נשים רוכבות על אופניים בלי להתייחס לאיסור בחוק, זו הפיכה. אם אנשים שומעים ברחוב פינק פלויד או רדיוהד, זו הפיכה. זה עדיין לא הגיעה להפלת המשטר, אבל זה בדרך. אם הפער לא היה גדול כל כך, המשטר לא היה מממן כל כך הרבה בוטים וחוות אווטארים שמגיבות ברשת ולא היה סוגר את האינטרנט".
פרז־שקדאם: "איראן מציגה רבים מן התנאים שמזוהים בדרך כלל עם טלטלה פוליטית גדולה. המדינה ניצבת מול משבר לגיטימציה עמוק. חלקים גדולים בחברה כבר אינם מקבלים את היסודות האידאולוגיים של המשטר. ההידרדרות הכלכלית שחקה את רמת החיים בקרב שכבות חברתיות שונות. הדיכוי יצר מאגר הולך וגדל של זעם, והמשקל המצטבר של מאסרים, עינויים והוצאות להורג הותיר פצעים שלא יחלימו בקלות".
"מה שעדיין לא התרחש", מסבירה פרז־שקדם, "הוא האירוע הקטליטי או השבר הפנימי שיוכל להפוך חוסר יציבות כרוני לקרע פוליטי מכריע. ההיסטוריה מראה שמהפכות אינן מתחילות בדרך כלל רק מפני שהתנאים מחמירים בהדרגה. הן מתפרצות כאשר תלונות ארוכות שנים מתנגשות עם טריגר בלתי צפוי: משבר ירושה, פילוג באליטה השלטת, כשל ביטחוני או מעשה אלימות של המדינה שמגבש שנים של טינה מצטברת. אי אפשר לחזות אם הניצוץ יגיע מהמשטר, ממשבר לאומי בלתי צפוי או מגל נוסף של התגייסות עממית. אבל התנאים הבסיסיים שמאפשרים קרע כזה נעשו בולטים יותר ויותר".
"כשהאיראנים רצו לצאת לרחובות בינואר, וטראמפ אמר להם שהעזרה בדרך", מוסיפה פאחרי, "הם ציפו שמישהו יבוא להגן עליהם מהנשק ומהתחמושת של המשטר. כשהם יצאו לרחובות חמושים באבנים ובבקבוקי מולוטוב, ירו בהם וריססו אותם. ביומיים המשטר רצח 50,000 איש. אז איך אפשר לצפות שהעם יצליח להפיל משטר חמוש ורצחני?"
אבל אפשר להגיד שהעזרה כן הגיעה בסופו של דבר. ישראל וארצות הברית הכו קשות את המשטר האיראני, והוא נמצא במצב אולי הקשה ביות בתולדותיו. מה צריך לקרות כדי שהמחאות יתחדשו, והפעם עד הסוף?
לדעת פאחרי, "ממה שאני שומעת מאנשים שאני בקשר איתם, אין להם שום סיכוי מול המשטר כל עוד הם לא חמושים וכל עוד אין מי שעוזר להם. צריך שיהיה תיאום עם גורמים חיצוניים שייתנו להם סיוע וגיבו צבאי ליציאה שלהם לרחובות.
"הם מאוד מחכים לאות לצאת שוב לרחובות, אבל הם לא יצאו בלי לדעת שיש להם דרך להגן על עצמם. מבחינתם לאבד עשרות אלפי אנשים ביומיים זו שואה, והם לא יהיו מוכנים להסתכן שוב אם לא תהיה להם עזרה והגנה".
פרז־שקדאם משוכנעת שהסיכויים להתלקחות מחודשת ברחובות איראן גבוהים מאוד, אך האם זה מה שיפיל את המשטר? זו כבר שאלה אחרת. "הרפובליקה האסלאמית נמצאת כנראה במצבה החלש ביותר מאז 1979 – מבחינה צבאית וכלכלית – אבל אולי חשוב מכך, המשטר איבד משהו שמערכות סמכותניות תלויות בו יותר מכול: התפיסה שהוא בלתי פגיע. ברגע שההילה הזאת מתחילה להתעמעם, קשה יותר לקיים שלטון המבוסס על פחד בלבד.
"אבל משטר מוחלש אינו בהכרח משטר שקורס. אם התקוממות ארצית נוספת תתחיל מחר, היא תתמודד עם אותה ארכיטקטורת דיכוי. משמרות המהפכה, הבסיג', שירותי המודיעין ומערכת המשפט נותרו ברובם שלמים. יחד הם יוצרים מערכת שנבנתה במשך עשורים כדי להכיל התנגדות לפני שתוכל להפוך לשינוי פוליטי מאורגן".
"השאלה המכרעת אינה אם האיראנים מוכנים לקום שוב. הם ענו על כך שוב ושוב. השאלה האמיתית היא אם ההתקוממות הבאה תתרחש במקביל לשבר בתוך המשטר עצמו. ההיסטוריה מראה שמהפכות מצליחות רק לעיתים נדירות באמצעות התגייסות עממית בלבד. הן מצליחות כאשר לחץ ציבורי מתמשך מתלכד עם פילוגים באליטה, אי־ודאות במערכת הביטחון או משבר הנהגה שמותיר את המדינה חסרת יכולת לפעול באחדות ובביטחון. איראן מציגה רבים מן התנאים הללו. השאלה אם הם יתכנסו באותו רגע נותרת פתוחה".
"כאן יש השפעה ללחץ חיצוני מתמשך. המטרה אינה שממשלות זרות ישחררו את איראן. שום כוח חיצוני אינו יכול לעשות זאת. אבל לחץ צבאי, כלכלי ודיפלומטי עקבי יכול לשנות את חישובי המשטר. הוא יכול להחליש את המוסדות שעליהם נשענת הישרדותו, להעמיק את האי־ודאות בהנהגה ולכפות בחירות קשות על מי שמופקדים על הגנת המערכת. כל כישלון אסטרטגי מכרסם בדימוי הקביעות שהרפובליקה האסלאמית טיפחה במשך עשורים. כל סימן לפגיעות מעורר ספקות חדשים בקרב האליטה הפוליטית והביטחונית.
"זה כשלעצמו לא יעורר מהפכה. שינוי פוליטי דורש גם הנהגה. האיראנים אינם מחכים שיצילו אותם. הם מחכים להנהגה לאומית אמינה שתהיה מסוגלת להפוך זעם נרחב לתנועה פוליטית מגובשת. הם כבר הפגינו אומץ יוצא דופן. מה שחסר הוא אופוזיציה שתוכל לאחד את המדינה, לתאם התנגדות בין אזורים ומעמדות חברתיים ולהציג חזון משכנע למה שיבוא אחרי הרפובליקה האסלאמית".
לדבריה, הבעיה מעולם לא הייתה היעדר אומץ של העם האיראני, "מה שהיה חסר הוא הנהגה שמסוגלת לאחד אופוזיציה מפוצלת ולהציע חלופה פוליטית אמינה. אם המערב עשה טעות אסטרטגית, היא אינה בכך שהאמין שהאיראנים רוצים שינוי. הטעות הייתה חוסר הבנה של סוג התמיכה שמאפשר שינוי. המטרה אינה צריכה להיות 'להציל' את איראן. היא צריכה להיות סיוע ביצירת התנאים שהאיראנים יוכלו לשחרר בהם את עצמם. את השינוי הפוליטי באיראן יכריעו בסופו של דבר האיראנים עצמם".
ומה יהיה ביום שאחרי נפילת המשטר? לפאחרי יש חזון ברור, ולדבריה הוא מושתת לחלוטין על המציאות הנוכחית. "יהיה שלום לא רק בין המדינות אלא בין העמים. למעשה היחסים בין העמים כבר קיים, ואנחנו רואים את זה במפגשים חמים בין איראנים בחו"ל לישראלים.
"אני מאמינה שמהלך כזה גם ישפיע מאוד על המזרח התיכון, ולמרות שתמיד יהיה מי שינסה לפגוע בנו, אזור נטול משטר איראני שגם לא יכול לממן את זרועות הטרור שלו – חיזבאללה, חמאס והחות'ים – יהיה הרבה יותר שלו ורגוע".
