ערביי ג'נין מתלוננים: אם היינו יכולים, היינו מהגרים

מאז תחילת המלחמה והאיסור שצה"ל הטיל על תנועת ערבים מיו"ש וליו"ש, ערביי יו"ש סובלים ממשבר כלכלי חמור. הפעילות של צה"ל נגד מחנות הפליטים, שכלל פינוי נרחב של התושבים, הוסיפה לחץ, והערבים אומרים: המצב קשה, ואם היינו יכולים - היינו עוזבים.

בסרטון אותו חשפנו ותרגמנו, נראים ערבים ממחנה הפליטים ג'נין, שבעבר היה בירת הטרור של צפון השומרון, ומחבלים רבים יצאו ממנו לפיגועים בכל רחבי הארץ, מספרים על המצב הקשה שלהם מאז תחילת המלחמה, ובעיקר מאז שפונו מהמחנה.

"מה-7.10 ועד היום, המצב קשה ביותר", אומר אחד המרואיינים. אחר מספר כיצד משפחתו נעקרה ממחנה הפליטים ונמצאת כיום במעונות של האוניברסיטה האמריקאית. "המצב שלנו הפך לקשה מאוד מאוד", הוא מספר. 

בסרטון מרואיינים מספר סוחרים, שמספרים כיצד הערבים בעלי האזרחות הישראלית הם אלה שהחזיקו אותם עד עכשיו: "בלי הערבים בפנים (הערבים אזרחי ישראל) אנחנו מתים" אומר אחד הסוחרים. "בגדה, זה שמקבל משכורת של אלף שקל, אין לנו מה למכור לו".

נזכיר כי על פי חוק אסור לערבים בעלי האזרחות הישראלית להיכנס לשטחי A, אך האיסור לא נאכף, דבר שמחזיק את הערבים, שמתפרנסים מזה, ביו"ש.

אחר מספר כיצד הם תלויים לחלוטין בערביי "48": "זה אומר שבין שבת לשבת לאף אחד אין עבודה".

"אחרי שעקרו אותנו, החיים במחנה הפסיקו להיות טובים, וניתן לראות את המצב הכלכלי". "זה אומר שאז היינו מוכרים ב-200-300 שקל, עכשיו אנחנו מוכרים תמורת 50 שקל. הדבר שהשפיע עלינו הכי הרבה היה העקירה מהמחנה".

"מה אנחנו יכולים לעשות? אלוקים יעזור לנו", הם מתלוננים.

והשורה החשובה ביותר בסרטון, שמלמדת שבאמת 'אין עתיד בפלסטין': "אם היו פותחים את הדלת להגירה עכשיו, לא היה נשאר אפילו צעיר אחד בג'נין".

הגירה: אפשרות ריאלית

לפני כ-3 שנים משה הס ערך מחקר שבחן את הפתרונות האפשריים בנוגע להגירה של ערבים מיהודה ושומרון. את המחקר שעבד עליו יחד עם מאיר אטינגר הם ביצעו במסגרת פרויקט שהוביל עקיבא הכהן, במטרה להציג אלטרנטיבה לשיח בנושא הביטחוני-מדיני בנוגע ליהודה ושומרון. 

המחקר העלה שהגירות גדולות קרו רק אחרי מלחמה כוללת, כמו ה'נכבה' בישראל ולפניה הגירת הגרמנים מפרוסיה שממזרח לנהר אודר - מערב פולין של היום - ומחבל הסודטים בצ'כיה, בעקבות הפסדם במלחמת העולם השניה. לגבי החברה הערבית ביו"ש, המחקר פילח אותה מבחינה תעסוקתית, סוציו-אקונומית, אידיאולוגית ודתית, כדי להבין אם הגירתם מרצון תהיה ריאלית.

"הנחנו שאם נראה שיש ישימות, תעלה התמיכה בישראל בפתרון בכיוון כזה", מספר הס.

ההצעות של החוקר משה הס:

1. על פי המחקר ישנן 3 קבוצות אוכלוסייה: כ-35% שלא יהגרו מסיבות אידיאולוגיות, כ-20%-25% שכבר מקדמים או שוקלים הגירה,  וכל היתר באמצע. בעידוד ההגירה יש להתמקד בשתי הקבוצות האחרונות.

2. לחץ כלכלי על ערביי יו"ש – צמצום תעסוקת פועלים פלסטינים בישראל, מה שיגרום למצוקה כלכלית ויעודד הגירה.

3. פירוק אונר"א – חיסול מסגרת הניהול היום-יומי שמאפשר את הפנית המשאבים של רש"פ למאבק נגד ישראל.

4. מאבק נחוש בפעילות הלאומנית – חיסול השאיפה הלאומית הפלסטינית יערער במקביל את יסודות הכלכלה והחברה הפלסטינית.

5. הקלה על יציאה מהאזור – ייעול הליכי ההגירה, פתיחת אפשרות שימוש בנתב"ג והסרת חסמים בירוקרטיים ליציאה.

6. תמרוץ הגירת צעירים – עידוד הגירה של בני 17-35 כדי ליצור "קריסת אוכלוסייה" ולהפוך את התהליך לבלתי הפיך.

המחקר העלה שהגם שכמעט כל החברה הערבית ביו"ש מחזיקה בעמדות עוינות עד כדי רצחניות כלפי יהודים, יש בה מדרג ברור ברמת הנכונות לשלם מחיר אישי על האידיאולוגיה. "הבנו שיש 20-30 אחוז מהאוכלוסיה שלא יעזבו בשום מקרה, ומצד שני כ-20-30 אחוז שישמחו לעזוב או שכבר מקדמים הגירה בפועל. שאר האוכלוסיה שנמצאת באמצע יכולה לזוז לאחד הצדדים בהתאם להתפתחויות". התפתחויות כאלו קרו בבירור בזמן המלחמה, גם ברמת האופטימיות של הערבים לגבי עתידם ביו"ש וגם במצב הכלכלי האוביקטיבי שלהם, ובישראל הנכונות לתמוך בתכנית הגירה זינקה ביחס למצב בעבר.

עניין אחרון חשוב מאוד במחקר שהס מספר עליו הוא המשקל היחסי של הגירה צעירה.

העניין הזה ראוי לעיון ולהבנה, כיון שהוא יכול להביא לתוצאות רחבות הרבה יותר ממספר המהגרים גרידא - מה שמכונה 'קריסת אוכלוסיה'. "הצעירים הם אלו שמהגרים. אז אם אתה לוקח את שכבת הגיל 17-35, נגיד, ובמקום עשרים אלף מהגרים בשנה מגיע להגירה של שבעים, שמונים או אפילו מאה אלף, תוך כמה שנים שכבת הגיל הזו כמעט נגמרת. אפילו אם מתוך כלל האוכלוסיה יצאו רק עשרים אחוז, מתוך קבוצת הגיל הזו הם עשויים להיות הרוב. ואז קורה מה שנקרא 'קריסת אוכלוסיה' - בלי הצעירים המבטיחים ביותר שלה, בלי ידיים עובדות ובלי מי שיגדל את הדור הבא, האוכלוסיה כבר נכנסה להליך בלתי הפיך".