איך כולם מתפרקים מסביב ואוסלו עוד חי?

נקודת האל-חזור של עידן אוסלו

הקריאות לביטול הסכמי אוסלו הולכות וגוברות בתקופה האחרונה, ונראה כי הרצח המזעזע של יהודה שרמן היווה קו שבר שהעצים אותן והביא אותן לנקודת רתיחה. מה שהיה פעם נחלתם של שוליים פוליטיים או דיוני עומק סגורים, הופך אט אט לקול ברור בלב השיח הציבורי והממשלתי.

השר איתמר בן גביר הצהיר בבירור כי "אוסלו מת" והגדיר את הרשות כישות טרור. חברות כנסת כמו יוליה מלינובסקי ולימור סון הר-מלך קוראות בגלוי "לקבור את עידן אוסלו אחת ולתמיד" ולפרק את הרשות לחלוטין. במקביל, שר האוצר בצלאל סמוטריץ' פועל בשטח ומדבר על ביטול ההסכמים, וגם מתוך הליכוד נשמעים קולות ברורים - החל מהשר עמיחי שיקלי שקורא להשתמש בביטול ההסכמים כנשק אסטרטגי, ועד לח"כ ניסים ואטורי שדורש לבטל לכל הפחות את "הסכם עזה ויריחו תחילה".

רבים בציבור, ובוודאי בימין, משוכנעים שבעיצומה של מלחמה כה דרמטית, להסכמים האלה ממילא אין כבר שום משמעות. התחושה הרווחת היא שהם בטלים ומבוטלים דה-פקטו, ולכן עולה התמיהה הטבעית - לשם מה נדרשת הכרזה רשמית על ביטולם? אלא שמה שגם בימין לא תמיד מבינים, הוא שרוח ההסכמים הללו אינה נחלת העבר. המבנה שלהם טבוע עמוק ב-DNA של התפיסה הביטחונית הכוללת של צה"ל ומערכת הביטחון עד עצם היום הזה, אפילו תחת אש ובעיצומה של המלחמה. 

אך מעבר לקיבעון של התפיסה הביטחונית, מסתתרת מציאות גיאוגרפית שאפילו אנשי ההתיישבות לא תמיד מבינים את עוצמתה. חלוקת הארץ ששורטטה באוסלו הותירה אזורים עצומים ומרחבי ענק כשהם מופקרים לחלוטין מנוכחות יהודית. למרות כל ההישגים האדירים של מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון לאורך העשורים האחרונים, היכולת להגיע לאותם חבלי ארץ אסטרטגיים ולגאול אותם משליטת הערבים נתקלת עדיין בחומה משפטית ומדינית בצורה.

אמנם, בתקופה האחרונה ניכרת רוח חדשה בשטח. בני הדור החדש של ההתיישבות מסרבים להשלים עם מפת המובלעות, ומתעקשים לחולל שינוי של ממש ולתקוע יתדות גם באותם אזורים נשכחים. אולם, המציאות בשטח מוכיחה שכל עוד ההסכמים הללו נותרים על כנם, המאמץ החלוצי הזה נאלץ להתקדם בקצב איטי וקטן מדי אל מול גודל האיום. ללא החלטה היסטורית על ביטול מוחלט ורשמי של הסכמי אוסלו, השטחים העצומים הללו ימשיכו להוות שטח הפקר – והחומה הבצורה הזו תמשיך לבלום את החזרת השליטה האמיתית במרחב.

הרציונל שהתרסק והקונספציה שמסרבת למות

אם המציאות בשטח כל כך אבסורדית ומסוכנת, נשאלת השאלה המתבקשת: מה עמד ביסוד ההסכמים הללו מלכתחילה ברמה הרעיונית, ומדוע מדינת ישראל ממשיכה לתחזק אותם גם היום?

כדי להבין זאת, צריך לחזור אל התפיסה הביטחונית והמדינית ששלטה כאן בשנות התשעים. הרציונל המקורי של הסכמי אוסלו נשען על אשליית "קבלן המשנה". התקווה הייתה שמי שייקח אחריות על הביטחון שלנו ויילחם בטרור יהיו מנגנונים הביטחון והמשטרה של הערבים. תחת האמונה העיוורת הזו, הרעיון היה לייצר עבור הרשות מרחבים גדולים ככל האפשר, מתוך מחשבה שככל שתהיה להם יותר שליטה טריטוריאלית וסמכויות, כך הם ייקחו אחריות ו"יעשו לנו את העבודה" ללא בג"ץ וללא בצלם.

אלא שהמציאות טפחה על פניה של ישראל במהירות ובאכזריות, והקונספציה התרסקה לרסיסים ספוגי דם. במבצע "חומת מגן", צה"ל נאלץ לחזור ללב הערים ולתוך שטחי A, לאחר שהתברר מעל לכל ספק שאי אפשר לסמוך על הרשות של הערבים. במקום להילחם בטרור, המנגנונים עודדו אותו, מימנו אותו, והנשק שישראל סיפקה להם במו ידיה הופנה ישירות נגד חיילים ואזרחים ישראלים. באותם ימים, ישראל הפקיעה למעשה את הרציונל הביטחוני של אוסלו מתוך הבנה ברורה שאת העבודה הביטחונית רק אנחנו יכולים לעשות.

אך כאן בדיוק טמון האבסורד הגדול מכולם: למרות ההתפכחות הביטחונית המהדהדת מ"חומת מגן", ההסכמים לא בוטלו והרשות לא פורקה. המדינה בחרה להמשיך ולתחזק אותה כגוף מנהל, והקונספציה רק שינתה את צורתה. למה? התשובה טמונה בפחד העמוק משליטה. הגישה שהשתרשה במערכת הביטחונית והמדינית הייתה שלמרות הכל, "אנחנו לא רוצים לשלוט באמת בשטחים האלו, כי אי אפשר לשלוט בחיים של כל כך הרבה ערבים".

וכך הפכה הרשות מ"שותף ביטחוני" ל"קבלן אזרחי". מדינת ישראל שכנעה את עצמה, כמעט בכוח, שקיומה של ישות זו הוא עדיין בגדר "אינטרס ישראלי" שיש לטפח ולשמר. הציפייה התמימה הייתה שאם רק נמשיך לאפשר להם לנהל את חייהם, תוך הפגנת כוחנו הצבאי מסביב, יום אחד ייפול להם האסימון; שהם יבינו כי הטרור לא משתלם ויעדיפו לנהל את האזור בשקט כדי לזכות בחיים נוחים. המדינה העדיפה להשאיר על כנו גוף המעודד טרור, רק כדי להימנע מחיכוך ומקבלת אחריות אזרחית בשטח. כך, אף על פי שההסכמים הופרו ברגל גסה שוב ושוב, הנוחות המנהלית והפחד מהכרעה השאירו את גופת אוסלו מונשמת באופן מלאכותי עד עצם היום הזה.

השארת השליטה האזרחית בשטחי אוסלו בידי הרשות הפלסטינית מאפשרת לה לבנות ולתכנן בנקודות שולטות על הצירים, משאירה את מעמד הקרקע בידי הרשות הפלסטינית ומונעת אחיזה קבועה יהודית במרחב.

כדי להבין את עומק הקיבעון, חייבים להסתכל על צמרת המערכת - על שרי הביטחון לדורותיהם. במשך עשרות שנים, מאז נחתמו ההסכמים, שרי הביטחון של ישראל היו אלו ששמרו על 'גחלת אוסלו' יותר מכולם. גם כשהטרור השתולל וההסכמים הופרו פעם אחר פעם, התפיסה הרווחת בקומת הפיקוד של הקריה נותרה כמעט זהה: הרשות היא נכס, או לכל הפחות 'רע במיעוטו' שנועד לנהל את חייהם של הערבים כדי שאנחנו לא נצטרך לשלוט בהם אזרחית.

שר הביטחון הנוכחי, ישראל כ"ץ, מסתמן כשר הביטחון הראשון ששובר את המסורת הזו ולא תופס עוד את הרשות כאינטרס שיש לשמר או לטפח. השינוי התפיסתי הזה בלשכת שר הביטחון הוא בגדר מקפצה אדירה וחסרת תקדים: אם סוף סוף קברניטי הביטחון עצמם מבינים שההסכמים הם סכנה ולא נכס – אין תירוץ טוב יותר לקום, לעשות מעשה, ולפרק את הפארסה הזו הלכה למעשה.

צורך קיומי בנוכחות יהודית עמוקה בשטח

הטענה המרכזית שחייבת להדהד כעת, במיוחד לאור קריסת הקונספציה, היא פשוטה וחד-משמעית: אי אפשר לאחוז את החבל משני קצותיו. ברגע שמדינת ישראל והמערכת הביטחונית הגיעו להבנה שאי אפשר לסמוך על הרשות של הערבים, ושמנגנוני הביטחון שלהם הם חלק מבעיית הטרור ולא הפתרון, ההיגיון מחייב שינוי תפיסתי בשטח. אי אפשר יותר להפקיר את עומק השטח, את אותם מרחבים עצומים שהוגדרו באוסלו כשטחי A ו-B, ולקוות שהטרור לא יצמח שם באין מפריע.

המציאות הצבאית מוכיחה פעם אחר פעם: צבא לא יכול לשלוט ביטחונית על תא שטח באמת, אם הוא פועל בו רק בשיטת "היכנס וצא" (פשיטות כירורגיות או מבצעים נקודתיים). השליטה האמיתית, זו שמונעת התבססות של תשתיות טרור מפלצתיות, דורשת נוכחות קבועה. וכאן נכנסת לתמונה ההתיישבות: צבא שרוצה לשלוט ביטחונית בעומק השטח חייב נוכחות אזרחית-יהודית שתגבה אותו.

היישובים, החוות החקלאיות, הנוכחות היהודית על הצירים והחיים עצמם - הם אלו שקובעים את גבולות הגזרה של הביטחון. הם מייצרים את הרציפות הטריטוריאלית, את אחיזת העיניים הפיזית על המרחב, ואת ההכרח של הצבא להיות נוכח בצורה מסיבית וקבועה. בלי נוכחות אזרחית בלב אותם שטחים, נוצר ואקום מסוכן. ואת הוואקום הזה, כפי שראינו בשנים האחרונות, הטרור ממהר למלא.

האבסורד של צפון השומרון - לתקן חטא אחד ולהשאיר את השורש

כדי להבין עד כמה המצב הנוכחי חסר היגיון, מספיק להסתכל על צפון השומרון - חבל ארץ ענק, שגדול פי שניים מרצועת עזה, ושממחיש את האבסורד בצורה חדה.

לאחרונה, חווינו צעד היסטורי ומבורך: מדינת ישראל ביטלה את חוק ההתנתקות בצפון השומרון, מה שאפשר את החזרה לישיבה בחומש וליישובים נוספים שנעקרו. מדובר בתיקון עוול מוסרי ואסטרטגי אדיר, אבל כאן בדיוק נחשף הפרדוקס. חזרנו ליישובים, אבל השארנו את מפת אוסלו על כנה. המשמעות היא שיצרנו מובלעות יהודיות בודדות בתוך ים אינסופי של שטח A - שטח שעדיין מוגדר רשמית תחת שליטה מלאה של הרשות והערבים.

זהו מצב בלתי אפשרי שמייצר מלכוד. לתקן את "חטא ההתנתקות" מבלי לבטל את אוסלו, זה כמו לטפל בסימפטום בלי לעקור את המחלה. חוק ההתנתקות היה נורא, אבל "החטא המקורי", השורש שמייצר את המציאות הבלתי אפשרית הזו, הוא חלוקת השטח בהסכמי אוסלו. כל עוד ההסכמים הללו לא מבוטלים, החזרה ליישובים מותירה אותנו במציאות שברירית ומוקפת אויב. אי אפשר לייצר חיים נורמליים וביטחון אמיתי כשהיישוב שלך מוקף בשטח שבו למדינה לכאורה אין דריסת רגל. ביטול ההתנתקות דורש, כצעד משלים והכרחי, את ביטול השטחים מסביב - אחרת, נישאר תקועים במציאות מסוכנת שבה אנחנו ממשיכים לשחק לפי הכללים של הסכם שכבר מזמן מת.

היום שאחרי אוסלו - חזרה לעומק השטח ונקודות האחיזה ההיסטוריות

ביטול הסכמי אוסלו איננו רק הצהרה פוליטית או סגירת מעגל היסטורית; מדובר קודם כל במהלך אופרטיבי שמשנה את כללי המשחק מהיסוד. המשמעות של צעד כזה היא מחיקה מוחלטת של הקווים המתאריים המדומיינים שחילקו את ארץ ישראל לטלאים של שטח A ושטח B. ביום שבו מדינת ישראל תכריז רשמית על מותם של ההסכמים, תוסר העננה המשפטית והתודעתית שמונעת מישראל לשלוט במרחב באופן מלא.

איך ייראה השטח מבחינה אופרטיבית ביום שאחרי? קודם כל, המושג של "ערי מקלט" למחבלים ייעלם. צה"ל לא יפעל במרחבים אלו כמי שיוצא לפשיטות בטריטוריה זרה, אלא כריבון בשטחו. אולם כפי שהסברנו, השליטה הצבאית לא יכולה לעמוד לבדה. במקום ואקום אזרחי שמזמין טרור, המרחבים הפתוחים העצומים ייפתחו מחדש לנוכחות יהודית שורשית שתגבה את הצבא ותבסס את השליטה בשטח.

כדי להבין במדויק את סדרי הגודל ומה צריך לקרות בפועל, אל תדלגו על סקירת מפת השטחים המופקרים המופיעה בחלק הבא של המגזין [קישור]. הסקירה הזו ממחישה היטב עד כמה עמוק האבסורד: החל מהמרחב העצום שבין שכם לג'נין, דרך גוש ערורה ועד לאגן נחל תאנים ודרום הר חברון – מדובר ברבבות דונמים אסטרטגיים שמשוועים לתיקון. קריאת המפה הזו מבהירה בדיוק לאן ההתיישבות והצבא יצטרכו לחזור כדי לגאול את השטח.

כדי להבין שהחזון הזה הוא לא מדע בדיוני אלא מציאות שכבר היינו בה, צריך רק להסתכל אחורה אל נקודות האחיזה ההיסטוריות שפונו. טרם נסיגת אוסלו והמגמות התבוסתניות שבאו בעקבותיה, מדינת ישראל כבר תקעה יתדות בדיוק באותם אזורים שנחשבים היום לעומק השטח העוין. החזרה המבורכת ליישובי צפון השומרון שפונו בהתנתקות מציפה שוב את הנקודות הצבאיות והאזרחיות שפונו עשור לפני כן בהסכמי אוסלו. דוגמה אחת לכך היא היאחזות נח"ל עירית. היא מוקמה סמוך לטמון שבצפון הבקעה. היאחזות זו, שהייתה הנקודה היהודית היחידה באזור, הייתה אמורה להפוך ליישוב אזרחי פורח, אך המהלך נבלם ונקטע באבחה אחת בעקבות הסכמי אוסלו, והמקום פונה.

החזרה להיאחזויות הנח"ל ההיסטוריות ולמחנות שפונו היא הצעד הראשון, הטבעי והמתבקש, בדרך לתיקון האבסורד של שלושת העשורים האחרונים. זהו המפתח להחזרת השליטה, הביטחון והשפיות למרחב כולו.