אל תשברו עכשיו - האויב בתהליך קריסה

הדיון על העסקת פועלים ערבים ביישובי יו"ש מתקיים כמעט מתחילת המלחמה, קצת אחרי שההלם המיידי מהטבח שקע. לאחרונה הוא עולה שוב לכותרות, ואפילו בהתיישבות האידיאולוגית ישנם קולות הקוראים לחזור להעסיק פועלים ערבים. הם נובעים ממצב קשה, שאין חולק עליו - ההחלטה להימנע מהעסקת האויב פירושה בהכרח האטה משמעותית בקצב הבניה. זו דילמה כואבת, ללא פתרונות קסם. גם אם בעתיד נוכל להתייעל בכוח-אדם, טכנולוגיה וכו' ולהגיע לקצב בנייה דומה, מספר שנים ירדו לטמיון. 

האם מדובר במחלוקת אידיאולוגית שמציבה את ערך ההתיישבות מול ערך העבודה העברית, או שבעצם מדובר במחלוקת אסטרטגית על דרכי הפעולה של המפעל הציוני כולו?

היעד האידיאולוגי מוסכם על כלל הימין. כולם מסכימים שצריך להחיל במוקדם או במאוחר ריבונות על יהודה ושומרון, לבה של ארץ ישראל. ריבונות קשורה בבירור למספר היהודים בשטח, אבל לא בדיוק כמו שאנחנו רגילים לחשוב. עתיד יהודה ושומרון לא יוכרע על ידי מספר היהודים, אלא על ידי אחוז היהודים. 

אנחנו רגילים לחשוב שהעדר התיישבות מסיבית ביהודה ושומרון הוא הסיבה לכך שאין החלת ריבונות, אבל זה לא ממש נכון. ברמת הגולן, ששוחררה ימים ספורים אחרי יהודה ושומרון, ישראל כבר החילה ריבונות וקבעה עובדות מול העולם וההתיישבות בגולן דלילה בהרבה ביחס להתיישבות ביו"ש. גם בהתאמה לשטח בקמ"ר, ההתיישבות ביו"ש גדולה פי כמעט ארבעה. מהו ההבדל ביניהן? בגולן חיים כשלושים אלף נכרים, וביו"ש כשני מליון. 

עוד טיעון שאנחנו נתקלים בו בנושא חשיבות הבניה ביו"ש, הוא שזו הדרך היחידה למנוע את הקמתה של המדינה הפלסטינית. ראשית, נציין שלצורך כך חשובה הרבה יותר הפריסה של ההתיישבות היהודית בכל מרחבי יו"ש, ואת התפקיד הזה ממלאות החוות ביעילות גבוהה פי מאה מהיישובים. וכל זה - בלי לספק אפילו שעת עבודה אחת לפועלים ערבים. 

נכון, יש חשיבות למספר היהודים החיים בשטח, כי ככל שהמספר גדול יותר הוא מקטין את הסיכוי לפינויים. ובכל זאת, 'תכנית המאה' מכהונת טראמפ הראשונה הראתה איך אפשר לשרטט חלוקה של השטח אפילו בלי לפנות יישובים. מספר הבתים ביישובים הקיימים, שאותם יש הקוראים להגדיל גם במחיר העסקת ערבים, לא יעלה ולא יוריד מול תכנית כזו.

כעת נסתכל על הצד השני במשוואה - מספר הערבים. לתוצאה של העלאת אחוז היהודים בארץ ישראל כולה יביאו שתי פעולות חשבון שונות: אחת יכולה להיות חיבור בצד של יהודים, והשניה היא חיסור ממספר הערבים. גם התומכים בהעסקת פועלים ערבים מודים שהיא מסייעת לאויב, אך מאמינים שהרווח עולה על הנזק. למרבה הצער הדברים הפוכים בדיוק. ההעסקה איננה סתם סוכריה לעידוד המורל הערבי, אלא צעד בעל השפעה ממשית מאוד על עתיד השטח. אחת הדרכים היעילות ביותר לשינוי מספר הערבים בארץ ישראל היא פשוט להפסיק להחזיק אותם פה באמצעות עבודה. בשנות העליה והפיתוח של ראשית הציונות, ערביי כל המזרח התיכון נהנו מהפריחה הכלכלית. הם זרמו הנה מכל האזור כדי למצוא עבודה, וכפי שההגירה יכולה להתרחש פנימה, היא יכולה להתרחש גם בכיוון ההפוך.

המורל הערבי ברצפה

סקר של מכון הסקרים גאלופ, שידוע בגלל הסקרים שלו בכל רחבי העולם, לשנת 2025 שפורסם לאחרונה, חושף כמה חשוב לא לשחרר עכשיו את הלחץ, וכמה הערבים ביו"ש סובלים מהמצב הכלכלי.לפי נתוני הסקר: כ־43% מהערבים ביהודה ושומרון טענו כי חסר להם כסף למזון בשנה האחרונה — עלייה לעומת 33% ב־2024 ו־28% ב־2023. בנוגע לדיור, 20% דיווחו על מצוקה כספית, שיא של שני עשורים. בשאלה על מצב הכלכלה, 75% השיבו שהמצב מתדרדר. לגבי רמת החיים — לראשונה, יותר ממחצית (51%) אמרו שהיא בירידה. הסקר בחן גם רגשות מאז תחילת המלחמה: 52% דיווחו על דאגה, 50% על לחץ, 44% על כעס, ו־35% על עצבות. שיעור המדווחים שמרגישים בטוחים ללכת לבד בלילה ירד מ־71% ב־2023 ל־53% ב־2025 — לאחר מגמת שיפור שנרשמה בין 2017 ל־2022.

על פי גאלופ, הייאוש קשור להתדרדרות במצב הכלכלי ברשות הפלסטינית, הנובעת מירידה בגישה לעבודה בישראל, ממחסומים, ומקשיים פיסקליים של הרשות. הנתונים שפרסם מכון גאלופ עולים בקנה אחד עם פרסומים נוספים המלמדים על ההשלכות הדרמטית של האיסור על כניסת פועלים על המצב הכלכלי והלכי הרוח ביהודה ושומרון, זאת למרות שעל פי הפרסומים ברשות, עשרות אלפי פועלים ערבים מיו"ש מועסקים באופן לא חוקי בישראל.

העוני הערבי הוא אינטרס ביטחוני

גם אם המצב הקשה ברשות לא יגרום לעזיבה אדירה בזמן המיידי, בכל זאת האינטרס היהודי הוא להשאיר את הערבים ביו"ש במצב קשה ככל הניתן. בניגוד לתפיסה הרווחת במערכת הביטחון, ובניגוד למה שניסו למכור לנו בעבר בתור "שלום כלכלי", הטרור פורח דווקא בתקופות של רווחה כלכלית בקרב האויב. לפני כשנה פרסם מרכז המחקר של הכנסת, לבקשת ח"כ צבי סוכות, מחקר שנועד לענות על השאלה האם רווחה כלכלית מורידה את הטרור, התוצאות היו חד משמעיות: אין אף נתון שמחזק את הטענה שרווחה כלכלית מפחיתה את הטרור, ולהפך, יש הרבה מחקרים שמראים שטרור פורח דווקא בתקופות של רווחה כלכלית, ובקרב משפחות ממעמד הביניים ואוכלוסיות אמידות.

מי מממן את הבניה הלא חוקית והטרור?

הרבה יהודים חושבים שהפועלים הערבים שלהם פראיירים שעובדים בשכר רעב. אין דבר רחוק יותר מהמציאות. פועל ערבי מיו"ש שמועסק בכמה מאות שקלים ליום עבודה אצל היהודים, יכול להרוויח פי שתיים או שלוש מהשכר שהוא היה מקבל ברשות הפלסטינית, וזה עוד בלי לדבר על העובדה שהרשות מתקשה מאוד להעביר משכורות לעובדיה שאינם מחבלים.

הכסף הזה משמש אחר כך לבניה לא חוקית, תשלום מיסים לרשות הטרור הפלסטינית, וכמובן לטרור עצמו. בדו"ח בנושא הבניה הלא חוקית בשנת 2024 של "רגבים", הם סוקרים שינוי מגמה מפתיע: ירידה דרסטית במספר התחלות הבניה הלא חוקיות בשטחי C. על פי הנתונים, הממוצע החודשי בשנת 2024 עמד על 260 מבנים לא חוקיים חדשים בכל חודש, לעומת 608 בשנת 2023. ב"רגבים" מסבירים שהירידה נובעת משינוי מדיניות ישראלי ואכיפה תקיפה יותר, נוכחות גבוהה יותר של כוחות הביטחון בשטח, אבל גם ממיתון כלכלי חמור ברשות הפלסטינית. על פי נתוני האו"ם שמובאים בדו"ח, בסוף שנת 2023 חלה התכווצות חסרת תקדים של 19% בתוצר הערבי ביו"ש, ויותר מ-300,000 ערבים איבדו את עבודתם. בנוסף לירידה בתמיכה מהעולם, והעליה בקיזוזים של הכספים שעוברים מישראל, המצב הזה גרם לירידה דרסטית ביכולת של הרשות לפעול בשטח נגד ישראל. "עולה בבירור מהנתונים כי ההיחלשות הכלכלית של הרשות הפלסטינית אף היא גורם ישיר לירידה ביכולת של הפלסטינים להוציא לפועל מהלכים אסטרטגיים עוינים נגד מדינת ישראל."

מקרה מבחן הוא האינתיפאדה השניה, שהמיטה על ערביי יו"ש שלילה מאסיבית של היתרי עבודה. למס"פ (הלמ"ס ה'פלסטינית') מפרסמת את שיעור האבטלה ביו"ש. הנתונים כוללים גם את העובדים בישראל באופן לא חוקי, ולכן הם אינפורמטיביים יותר מהנתונים שמפרסמת ישראל. בשנת 1999, השנה שלפני האינתיפאדה, האבטלה בקרב גברים (המפרנסים העיקריים) עמדה ביו"ש על 9.2%. היא זינקה עד ל-30.9% בשנת 2002. אין לנו נתונים ברורים על ההגירה החוצה מיו"ש, אבל במפקדי למס"פ השונים אפשר לראות שינוי ברור במספר הצעירים, השכבה שמועדת להגר ושהגירתה היא בעלת ההשפעה הדמוגרפית המשמעותית ביותר. 

האם יתכן גל הגירה מיו"ש?

אין לנו נתונים אמינים על הגירה של ערבים מיו"ש, אבל מי שיצלול למספרים יוכל למצוא רמזים שהדבר אכן אפשרי. מקרה מבחן הוא האינתיפאדה השניה, שהמיטה על ערביי יו"ש שלילה מאסיבית של היתרי עבודה. למס"פ (הלמ"ס ה'פלסטינית') מפרסמת את שיעור האבטלה ביו"ש. הנתונים כוללים גם את העובדים בישראל באופן לא חוקי, ולכן הם אינפורמטיביים יותר מהנתונים שמפרסמת ישראל. בשנת 1999, השנה שלפני האינתיפאדה, האבטלה בקרב גברים (המפרנסים העיקריים) עמדה ביו"ש על 9.2%. היא זינקה עד ל-30.9% בשנת 2002. אין לנו נתונים ברורים על ההגירה החוצה מיו"ש, אבל במפקדי למס"פ השונים אפשר לראות שינוי ברור במספר הצעירים, השכבה שמועדת להגר ושהגירתה היא בעלת ההשפעה הדמוגרפית המשמעותית ביותר. 

בין העשור שכולל את האינתיפאדה ובין העשור שלא כולל אינתיפאדה ישנו הבדל ברור. ממפקד 1997 למפקד 2007, מספר האנשים שהיו בני 10-40 ב-1997 ירד בכ-84,000. מקרב הצעירים בעשור, אלו שהיו בני 10-40 בשנת 2007, ירדו רק כ-70,000 עד למפקד של 2017. צריך לזכור שהשכבה הצעירה בעשור גדולה בהרבה, כך שבאחוזים, יותר מ-9% מבני 10-40 עזבו בעשור של האינתיפאדה, ופחות מ-6% בעשור שאחריו. זאת, כאמור, אפילו לפי הלמס"פ, שכידוע חשודה מאוד על ניפוח מספר האוכלוסין ופקידת מהגרים. כמובן, תקופת האינתיפאדה האינטנסיבית נמשכה רק כשלוש שנים. אם נניח שבשאר השנים ההגירה החוצה דמתה לזו שבעשור הבא, הרי שהשיעור הנוטשים השנתי עלה מכ-0.6% בשנה רגילה לכ-1.7% בשנה של אבטלה כבדה. נראה שהקושי והדאגה לעתיד הם שגרמו גם לילודה ביו"ש (שוב לפי מספרי הלמס"פ) להתקע לאורך שנות האינתיפאדה על כ-63,000 לידות בשנה. אחרי שהאינתיפאדה החלה לדעוך ב-2003, הלידות זינקו לכ-68,000 בשנה ומאז המשיכו לעלות.

וכעת לזמננו: בשנת 2022, האחרונה שקודמת במלואה למלחמה, שיעור האבטלה של גברים עמד ביו"ש על 10.6%. עד שנת 2024 הוא קפץ ל-31.7% - פי שלושה! הזינוק היה דומה לגידול באבטלה בימי האינתיפאדה, ואף מהיר ממנו. השוואה עם נתוני ההעסקה ב'ישראל וההתנחלויות' מראה שהקפיצה באבטלה זהה כמעט לחלוטין לנפילה באחוז המועסקים אצל ישראלים - כלומר זו במובהק הסיבה לאבטלה. גם השכר היומי הממוצע של מי שעוד מועסקים ירד, מכ-171 ש"ח לכ-143 ש"ח - נמוך מתקופת הקורונה. כל הידע שבידינו נותן יסוד להניח שגל הגירה גדול מתבשל. במילים אחרות, האנשים רואים ש'אין עתיד בפלסטין'.

ולסיום: ההחלטה של יהודים לא להשתמש עוד בעבודתם של אויבינו היא אחד התוצרים המבורכים של המלחמה הקשה, אך אנחנו עדיין לא קוצרים את הפירות. היא אפשרה לנו לחפש פתרונות טכנולוגיים ואנושיים אחרים, שלא כוללים מימון של האויב הרצחני שלנו, של החמאס ושל הרשות הפלסטינית. כניעה דווקא עכשיו תוריד לטמיון את כל ההשקעה בתקופה של השנתיים האחרונות, מיזמים חלופיים שהתחילו ייבלמו, וגם ממילא תדחה בעוד שנים רבות מאוד את ההזדמנות הבאה להיגמל מהתלות באויב.

עוד מוקדם לדעת איך תתגלגל העסקה בעזה אחרי השלב הראשון, וכולנו תקווה שצעדי ישראל בשטח ומדיניות טראמפ יאפשרו בסוף את עקירת חמאס מהרצועה. אך הישג אחד גדול, שבכוחו של הציבור הימני-דתי להבטיח את שימורו יותר מכל הישג אחר, הוא הפסקת החזקת האויב כדייר בארץ. יש לזכור שההישג כלל אינו מובטח - גורמים בעלי עניין כלכלי דוחפים להחזיר את העובדים הערבים מיו"ש לישראל בשעת הכושר הראשונה. הצעד שיחזק את עמדתם יותר מכל יהיה החלטה של הציבור האידיאולוגי ביותר, בלב ההר, לשוב ולהעסיק את האויב.