מצרים נערכת צבאית, וקטאר הפכה לראש הנחש - ראיון עם רות וסרמן לנדה

"ככל שחוסר היציבות והמלחמה נמשכים כך הלחצים על מצרים עולים, הן מצד החמאס והעזתים והן מצד האוכלוסייה המצרית. האינטרס המצרי הוא להביא לסיום המלחמה". את הדברים אומרת ל'קול היהודי' רות וסרמן-לנדה ממכון משגה ומי שהייתה בעברה סגנית השגריר הישראלי במצרים ועוקבת כבר שנים אחרי מדיניות המשטר המצרי.

בשבועות האחרונים אנו מדווחים על נסיונותיה של מצרים לחדש את המו"מ בין ישראל לחמאס ולהביא לסיום המלחמה, לאחר שהנסיונות הקטאריים כשלו. וסרמן-לנדה מרחיבה על האינטרס המצרי שאסור לשכוח כאשר בוחנים את הפעילות המצרית במרחב: "קודם כל יש חשש מאוד גדול של המצרים מזליגת עזתים לתוך מצרים מכמה סיבות: ראשית, הם מכירים את החמאס היטב ורואים בו אויב לכל דבר ועניין. מבינים שחמאס הוא חלק מהאחים המוסלמים ועלולים לחבור לגורמים איסלאמיים בסיני ובכך לערער את היציבות במצרים. הם גם זוכרים שב-2012 חמאס הסתנן לרפיח המצרית ורצח קצינים מצרים והם גם זוכרים את ההפיכה של האחים המוסלמים במצרים. הם יודעים היטב מה זה חמאס ואין להם אשליות באשר אליהם, הם לא רוצים הסתננות לשטחם".

וסרמן-לנדה שירתה בתפקידים שונים במערך החוץ הישראלי, ייעצה לנשיא פרס והחלה בכתיבת דוקטורט באוניברסיטת אוקספורד בנושא יחסי ישראל-מצרים. בשיחה איתנו היא מבקשת להזכיר את ההקשר ההיסטורי של המצרים לעזה ותושביה: "ב-48' כששבעה צבאות ערב הכריזו מלחמה על ישראל מצרים כבשה את עזה. מהר מאוד הם הבינו שמדובר בבוץ, "הבוץ העזתי" ולכן שמחו מאוד כשלקחנו את רצועת עזה מידיהם ב-67' ובהמשך בשיחות השלום עם מצרים הם סרבו לקבל את עזה בחזרה".

וסרמן-לנדה סבורה שהשלטון המצרי חושש מאוד ממצב של הגירה עזתית למצרים והתגברות השיח על החובה המוסרית שמוטלת על המצרים לסייע לערביי עזה. החשש הזה מסביר לטעמה את המוטיבציה המצרית לסיים את המלחמה של ישראל בעזה מהר ככל האפשר.

"המצרים יודעים שהפלסטינים נקטו בפעולות טרור בלבנון, בכווית ובטוניס והם לא רוצים לייבא את הדבר הזה אל תוך מצרים. גם מבחינת חמאס שמהווה איום על המשטר המצרי וגם מבחינת ההכרות שלהם עם העם הפלסטיני – הם לא רוצים להביא אותו למצרים. יש להם חשש מאוד מאוד גדול. ככל שאנו ממשיכים את המלחמה ואת הפעילות הצבאית ודוחקים את ההמונים לכיוון דרום – הם מבינים שהלחץ על פתיחה של המעבר מרפיח העזתית לרפיח המצרי יגדל, גם מצד העזתים וגם על ידי העם המצרי עצמו, שחונך והוזן לאורך השנים במסרים של חמלה וסולידריות עם העם הפלסטיני. זה מה שהמשטר מלמד את העם שלו: מסית את העם נגד ישראל ומלמד אותו סולידריות כלפי האחים הפלסטניים.  בכך המשטר מייצר לעצמו בעיה פנימית: הוא מסרב להעניק סיוע לעם הפלסטיני אבל נתון ללחוץ של העם המצרי".

וסרמן-לנדה אומרת שישראל חייבת לשמור על האינטרסים שלה בתוך המרחב, ובתוך כך היא תומכת נלהבת בהגירה מרצון של עזתים אל מחוץ לישראל. אלא שלטעמה לא נכון לקדם הגירה למצרים: "אם אתה מעביר את האויב מצד אחד לצד שני במה הועלת? יהיה לך אויב גם פה וגם שם. בנוסף יצרת פחד נוראי של המצרים. לא עשית בזה כלום. אני בעד הגירה מרצון. אבל האם יש אינטרס ישראל לדחוק עזתים דווקא למצרים? ממש לא. גם ככה האוכלוסייה המצרית עוינת את ישראל, הם עוברים הסתה, תוסיף לזה פלסטינאים עוינים וזה רע מאוד".

תכנית הגירה מרצון, לדידה של וסרמן-לנדה, צריכה להיות מקודמת "בשקט" וברצינות, תוך עידוד עזתים להגר ועידוד מדיניות שלישיות לקבל לשטחן עזתים, אינדונזיה, סודן ומדינות באירופה.

ההערכות הצבאית המצרית בסיני נלקחת מבחינת וסרמן-לנדה ברצינות רבה, למרות שהיא מעריכה שמצרים מבינה שאין לה אינטרס לפתוח במלחמה נגד ישראל מסיבות שונות. "אנחנו רואים התבטאויות הולכות ומחריפות של המשטר המצרי נגד ישראל. אם אתה שואל אותי, הם לא יפתחו במלחמה נגד ישראל, אבל הם נערכים צבאית נגד ישראל, כולל בחצי האי סיני. יש הערכות צבאית למלחמה נגד ישראל, זה משפט שאני עומדת מאחוריו. למרות זאת אני טוענת שמדובר יותר במהלך הצהרתי ואין להם אינטרס במלחמה נגד ישראל".

 והאויב האמיתי? כמובן, קטאר. "אם אנחנו לא נשכיל שמקור הרוע הוא קטאר, גם אחרי שננקה את חמאס ותהיה בעזרת ה' הגירה מרצון ונשיב את החטופים – אנחנו לא נהיה בטוחים, כי מקור הרוע הוא קטאר".