במבט ראשון, נתוני ההצבעה בבחירות האחרונות ביישובי הפזורה הבדואית בנגב, עשויים להיראות כמו פרדוקס. מעבר לנתוני ההצבעה החריגים, במבט ראשון נראה כי הבדואים בנגב הצביעו נגד האינטרס שלהםץ
בביר הדאג', אחד מהיישובים בנגב עם נתוני הפשיעה היותר גבוהים, הצביעו כ-93% מבעלי זכות הבחירה, וכ-97% מהקולות הלכו לרע"ם, מפלגה שחרטה על דגלה כביכול את המאבק בפשיעה הערבית. מכאן עולה השאלה: איך יישוב עם אחוזי פשיעה גבוהים שרבים מתושביו הם מחוללי הפשע בעצמם, מצביע בהמוניו למפלגה שמבטיחה מאבק בפשיעה, ומה זה אומר?
ההנחה הטבעית היא שהתושבים, הסובלים מהטרור הפלילי, בחרו במי שיפעל נגדו. אולם ניתוח עומק של המניעים מאחורי ההצבעה מגלה תמונה שונה לחלוטין, שבה הלאומנות הפלסטינית והאינטרסים הכלכליים של ארגוני הפשיעה משלבים ידיים.
יהודה קאפח, רכז דרום בתנועת 'רגבים' העוקב אחר המתרחש בנגב, מסביר כי ההצבעה המסיבית אינה נובעת מחיפוש אחר חוק וסדר, אלא להפך - מתוך רצון לבלום את מאמצי המשילות של המדינה. "המושג 'משילות' נתפס בצורה שונה לחלוטין אצל יהודים ואצל האוכלוסייה הבדואית", הוא מנתח. "כשאנחנו אומרים משילות, אנחנו מתכוונים לאכיפה, חקירות, הריסת בנייה בלתי חוקית. מבחינת הבדואים, החיים 'מתחת לרדאר' של החוק והסדר הם רכיב תרבותי עמוק בזהות הבדואית. ברגע שהממשלה האחרונה החלה להקים יחידות כמו מחלק הפוליגמיה או מחלק למאבק בפרוטקשן, הדבר נתפס כהפרעה לאורח החיים שלהם, מה שהוביל להתגייסות בקלפי כדי להוריד את המשילות הזו מהגב שלהם".
אי אפשר לנתק את דפוסי ההצבעה בנגב מהתמורות הלאומיות שעוברת האוכלוסייה. קאפח מצביע על נתוני שב"כ שהוצגו בדו"ח מבקר המדינה, לפיהם ל-22% מהבדואים בנגב כיום יש זיקה ישירה לפלסטינים. "הגורם הישיר לכך הוא הפוליגמיה לאורך השנים, שבה נשים מעזה ומהרשות הפלסטינית נישאו לבדואים בנגב", הוא מסביר.
ההשפעה של מציאות זו על הזהות של הדור הצעיר היא דרמטית. "כששלוש מאחיותיו של איסמעיל הנייה מתגוררות בתל שבע, ברור שהילדים שלהן לא יתגייסו לצה"ל ולא יהיו ציונים נלהבים", ממחיש קאפח. ואכן, אחוזי הגיוס במגזר הבדואי בדרום צנחו לשפל של פחות מאחוז בודד. ההתעוררות הלאומנית הזו מתורגמת גם היא לכוח פוליטי, במטרה לעצור רפורמות של ממשלת ימין ולחזק מגמות של בדלנות בנגב.
פשע מאורגן בחליפות: ההשתלטות על מכרזי המדינה אך מעבר לאידיאולוגיה וללאומנות, מסתתר אינטרס כלכלי מובהק של משפחות הפשע. אם בעבר ארגוני פשיעה הסתפקו בגביית דמי חסות (פרוטקשן) קלאסית, היום המודל העסקי השתכלל. "אחת ההכנסות המשמעותיות ביותר של ארגוני הפשיעה כיום היא ממכרזים של המדינה", אומר קאפח. "משפחה ששולטת במרחב כבר לא צריכה לאיים על קבלן קטן, היא פשוט לוקחת פרויקטים פיקטיביים דרך הרשות המקומית".
ארגוני הפשיעה שולחים זרועות לכל פרויקט משמעותי במרחב: החל מסלילת כבישים ומחלפים, דרך תשתיות, ועד בניית בסיסי צה"ל. התקציבים זורמים דרך המועצות האזוריות או גופי תכנון, ולשם כך נדרשת שליטה מוחלטת במוקדי קבלת ההחלטות. "לכן הם צריכים כמה שיותר ייצוג בכנסת, בוועדות התכנון, ובפקידות הבכירה. יש שם המון כסף, וזה דורש כוח פוליטי", מסביר קאפח. "ברור שמשפחות הפשע רוצות נציגות חזקה בכנסת, כדי לסגור את רשות הבדואים שמפריעה להן וכדי לעצור את הרפורמות במשטרה".
כדי לממש את היעדים הללו, המפלגות הערביות מציגות רשימות איכותיות של מומחים, בניגוד לנטייה הישראלית לשבץ בפוליטיקה לעיתים "כוכבים" נטולי כל רקע מקצועי ספציפי. קאפח מציין כי חברי הכנסת של המפלגות הערביות יהיו תמיד פרופסורים ודוקטורים בעלי מומחיות מדויקת לצרכי המגזר, שהתכוננו ולמדו במשך שניפ כדי להגיע לרגע המתאים.
"נציגים כמו יוסף ג'בארין או חוג'יראת אינם שם במקרה. הם מומחים לזכויות מיעוטים, לתכנון אזורי ובנייה, ולאנשים בעלי כוח בשלטון המקומי. הם מבינים בדיוק איך המערכת עובדת", אומר קאפח.
המטרה האסטרטגית העליונה של נציגות זו היא מיסוד והלבנה של הכפרים הבלתי חוקיים בנגב. קאפח מזהיר כי שימוש בכוח הפרלמנטרי כדי לקדם תוכניות כמו אלו שמציעה 'המועצה לכפרים הלא מוכרים' – תוכניות שזוכות לעיתים לאוזן קשבת גם בשמאל הישראלי - משמעותו מכת מוות לריבונות הישראלית בנגב. "אם ימוסדו הכפרים הללו", הוא מסכם, "המשמעות היא שכל אדמות המדינה בנגב ילכו לאיבוד. זה החיבור האמיתי בין הפוליטיקה לשטח: הם צריכים את הכוח בכנסת כדי לממש מדיניות של השתלטות, והם ממש לא מסתירים אותה".