המערב מלבין ג'יהדיסט בחליפה

כשכל העיניים נשואות לאיראן וללבנון, קיימת בצפון חזית נוספת שקצת נשכחה: סוריה החדשה של ג'ולאני. בשיחה עם דין אלמס, כתב גיאופוליטי בגלובס ומרצה לטורקיה ויחסים בינלאומיים, נראה כי השכחה הזו לא נוצרה במקרה. 

המצב הנוכחי, אומר אלמס, הוא די סטטי. "יש סטטוס קו, הדרוזים בדרום מקווים להצליח לשרוד ברמה הבטחונית וגם לבנות אוטונומיה כלשהי ומה שנשאר לכורדים עדיין מחזיק". במרכז, ג'ולאני מנסה לבנות תשתית מדינתית בגיבוי של מדינות מהאזור וגם בגיבוי מערבי, אבל סטטיות לא בהכרח מעידה על יציבות - ואלמס מזכיר שחקן נוסף במערכת הזו: ארדואן.

"ברמת הצעדים האסטרטגיים, המשמעותיים, אל-ג'ולאני לא יבצע כלום בלי הוראה מארדואן. בדיוק כפי שמיד לאחר המערכה שלנו בצפון, כשחיזבאללה היה מוחלש יותר מאי פעם,  פתח בהפיכה נגד אסד באופן מיידי". אל-ג'ולאני, ששרד לאורך שנים בזכות הגיבוי הטורקי שקיבל, עשה את הדברים האלה בהוראה ישירה מאנקרה.

"זה לא שאל-ג'ולאני הוא אסטרטג שעבר באקדמיה צבאית, ויכול לחשוב יותר מדי אסטרטגיה ומקרו-טקטיקה", אומר אלמס. "זה לא ככה. זו הוראה מאנקרה". ובאנקרה, הוא טוען, כבר מריחים בחירות - שעלולות להצית טבח של אל ג'ולאני בכורדים. "ארדואן רוצה לבוא לבחירות עם קלף פוליטי בתוך טורקיה. אם באמת אל-ג'ולאני ישתלט לחלוטין על השטחים של הכורדים בצפון סוריה, זה יהיה יופי של קלף".

על פי אלמס, הכורדים נתפסים כאיום משמעותי בעיני הטורקי הממוצע. המיעוט הכורדי הוא הגדול ביותר במדינה, והעם הכורדי הוא העם הגדול ביותר כיום שחי בלי מדינת לאום. כל ניסיון שלהם להשיג עצמאות, כמו האוטונומיה הכורדית בצפון עיראק, נראה בעיניים טורקיות כטריגר אפשרי למהומות כורדיות בטורקיה.

"ארדואן עמד על הרגליים האחוריות", הוא מזכיר, "כדי לעצור את התוכנית של טראמפ ושל ראש הממשלה נתניהו להעביר את הכורדים משטח עיראק לשטח איראן כדי שיינגסו בשטחים מתוך איראן." גם כעת, כשארדואן כבר הצליח להפוך את רוב סוריה למדינת חסות טורקית, הוא לחלוטין לא מתכוון לוותר.

"זה יכול לצאת במלחמת אזרחים הרבה יותר אגרסיבית ממה שראינו עד עכשיו נגד הכורדים. וגם לא אתפלא אם נראה בהיבטים האלה זוועות, כפי שאנחנו בטח זוכרים מהטבח, שלא לומר רצח עם, בעלאווים. כמובן שעל זה באו"ם לא ידברו".

שלושת הקופים, מהדורה מעודכנת

מה שחשוב לזכור, אומר דין, זה שג'ולאני משחק משחק כפול. מצד אחד הוא נהנה מגיבוי מערבי ומאות מליוני דולרים לשיקום תשתיות בסוריה. מהצד השני, הוא הולך למסגדים בחג הקורבן, ממסד חוק איסלמיסטי קיצוני וטובח בכל מי שמתנגד לו - מהעדה העלאווית כולה ועד לדרוזים בדרום סוריה.

"המערב טועה טעות מרה עם אל ג'ולאני. הוא מנהיג ג'יהאדיסט. אם מדינות המערב באמת רוצות שסוריה תהפוך למדינה פרו מערבית, הן צריכות לדרוש מאל ג'ולאני רפורמות בתמורה לכסף. לא כמו עכשיו, לרוץ ולנצל את הוואקום בסוריה בשביל האינטרסים הצרים של כל מדינה".

צרפת, למשל, שלחה את חברת התשתיות הכי גדולה שלה לשדרג נמל אסטרטגי בסוריה, וכך יצרה הסכם חכירה לעשרות שנים קדימה ודריסת רגל צרפתית בסוריה. הצרפתים לא דרשו מאל-ג'ולאני רפורמות מהותיות או הוכחה לרצינות שלו כלפי מדינות המערב. גם את האזרחים הסוריים, שנשארים במדינה מוסלמית אלימה ונחשלת, ההסדר הזה לא משרת.

טורקיה וצרפת לא לבד במירוץ ניצול ההזדמנויות הזה. "יש את סעודיה שתמיד נמצאת ברקע. גם איחוד האמירויות מנסה בהיבטים מסוימים. וקטאר, כמו תמיד, שותפה של טורקיה". גם לאמריקאים נח להעמיד פנים שהמצב בסוריה יציב ומסודר - וכך טראמפ נפגש עם איש אל קאעידה, 'ומתרשם ממנו לטובה'. 

"אני לא חושב שהיה תקדים כזה, שככה מכשירים אותם", מדגיש אלמס. "גם היום, למשל, בדרום סומליה יש שטחים שנמצאים דה-פקטו בשליטה של אל-קאעידה, של ג'בהת א-נוסרה, אבל זה דה-פקטו. לא קרה דבר כזה שג'יהאדיסט עובר לחליפה, והנה כל המערב מחבק אותו.

"לא ראיתי אף אחד שבא ואומר: החיים של האזרח הסורי צריכים להיות טובים יותר. אולי מספרים סיפורים אבל אף אחד לא דורש את זה." זה מזכיר, הוא אומר, את הסמל המפורסם של שלושת הקופים: לא רואה, לא שומע ולא מדבר. "פתאום, כשזה נח למערב, כשיש אינטרסים צרים, אין מישהו שיפעל נגד אל-ג'ולאני".

אלמס קובל על הצביעות הצרפתית, שמזעיפה פנים על פעילות ישראל בעזה אך מחבקת את ג'ולאני. "אותה צרפת שהרחיקה את משרד הביטחון הישראלי מתערוכה, תערוכה ביטחונית יוקרתית שתתקיים בקרוב בפריז, לא נקטה בשום פעולה מהותית נגד אל-ג'ולאני. אה, אז הוא טובח בעלוואים? בסדר, בסדר... זה מתאים לצביעות של מקרון."

"פירוז? הכלבים נובחים והשיירה עוברת"

כשאני שואל מה דעתו על ההתנהלות הישראלית מול סוריה, התשובה מורכבת. מצד אחד, בזירה הצבאית והביטחונית, אלמס סבור כי ישראל עושה עבודה מצוינת. הנוכחות הישראלית ורצועת הביטחון שהיא מחזיקה בעומק סוריה, מהוות גורם מרתיע ממשי שמצליח לשמור על הגבולות שלנו - וגם על הדרוזים שבשטח סוריה.

"הם יודעים שבסוף לישראל יש את היכולת לבלום אותם", מסביר אלמס. "ברור שישראל יוצרת את רצועת הביטחון הזו קודם כל עבור תושבי הצפון שלנו, אבל נגזרת ישירה של הפעילות הזו היא הגיבוי שהיא מעניקה לדרוזים וריסון הצעדים של אל-ג'ולאני מולם. בחלק הביטחוני בסוריה, ישראל פועלת בצורה מיטבית".

עם זאת, הדיבורים על "פירוז" של דרום סוריה, רחוקים מאוד מהמציאות בעיני אלמס. "הכלבים נובחים והשיירה עוברת", הוא אומר בביטול. "הליבה של כוחותיו של ג'ולאני הם ג'יהדיסטים, שהגיעו דרך טורקיה מכל מיני מדינות. ברגע שהוא ינסה להגביל אותם, הרובים יסתובבו לכיוונו". הכח והנשק משכרים כמו אלכוהול, הוא מדגיש, ואנשים כמוהם לא יוותרו על הסם שלהם בקלות.

מכאן אנחנו מגיעים לרמה השניה של הפעילות מול סוריה, שלדעת אלמס לוקה בחסר גדול: "ברמה הדיפלומטית, לעומת זאת, ניתן לתת הרבה יותר דגש מול מדינות המערב - במיוחד מול הידידה הגדולה ביותר שלנו, ארצות הברית".

הם יושבים בוושינגטון ולא מכירים את המזרח התיכון, הוא אומר. "סוריה היא מדינה אחת מתוך אלף ואחת סוגיות שמעסיקות את ארצות הברית. ברור שהם יגידו "אה יופי, יש לי שקט שם". אבל זה שקט שבעיניי מדומה, וחייבים לשקף להם: מי הם האנשים בסוריה? לפני שיקרה מה שיקרה, מה שאנחנו לא רוצים שיקרה. ואז, רק אז, האמריקאים יתעוררו וכבר יהיה מאוחר מדי".