הפורום שהצליח לתת תקווה

אנחת רווחה פרצה כאשר עשרים החטופים החיים חזרו מהשבי. שנתיים של מאבק לשחרורם נגמרו הפעם בגלי שמחה ששטפו את הארץ. את מאבק האיתנים הסוער הזה ניהלו שני מטות – מן הצד השמאלי – מטה משפחות החטופים, ומן הצד הימני – פורום תקווה. בראשו עומד צביקה מור, אביו של איתן. עכשיו, כשהבן בבית, הוא מספר איך הוא רואה את הדברים במבט לאחור.

"המחשבה שיכול להיות שלא נראה את איתן לעולם הדהדה באוויר כל הזמן. החיסרון שלו הורגש עד כאב ובמיוחד בסעודות שבת כשראינו את הכיסא שלו ריק ולצידו רק תמונה. הייתי צריך לאסוף את עצמי כדי לחזק את המשפחה ולרומם את הרוח. למרות הקושי הגדול, שרנו שירי שבת ושמרנו על תקווה ואופטימיות". 

צביקה מספר על האירועים שהובילו להקמת הפורום. "כשאמרו לנו שפתחו מטה משותף לכל משפחות החטופים שמחנו מאד", הוא משחזר. "חשבנו שזה הדבר הנכון לעשות – להתאחד ולפעול יחד. אבל ברגע שהתחלתי לכתוב שם את דעותיי, כמובן בצורה נעימה ומכבדת, ספגתי קללות ונאצות כאלה שלא חוויתי מעולם בחיי הבוגרים". 

הדחייה שחווה הביאה אותו לחבור למשפחות חטופים נוספות שלא מצאו את מקומן ולהקים את פורום תקווה. ההבדל בין המטות בלט לא רק בחילוקי הדעות אלא גם בסגנון. "הכנסת נתנה למשפחות החטופים זכות מיוחדת להיכנס לכל הוועדות ולהשמיע את קולן", הוא מספר. "אך מטה המשפחות ניצל זאת כדי לעשות מניפולציות תקשורתיות. הם באו עם דף מסרים מוכן מראש, תקפו בבוטות והטילו אשמה ורפש על כל הנוכחים".

לא פעם הרגיש צביקה מור כי הוא בודד במערכה. "היו לא מעט צמתים שנותרתי לבד מעין אצבע בסכר. לחלק מהמשפחות היה קשה להיות בעשייה בלתי פוסקת ולהחזיק בטונים גבוהים לאורך זמן, אך כיו"ר הפורום ראיתי חשיבות עליונה להיות בכל אירוע ולעמוד בפרץ נגד הכיוון המסוכן שדחפו אליו מטה החטופים".

היום ברור שגם השם של המטה הזה היה מניפולציה.

"אכן, אנחנו הקפדנו לקרוא להם מטה משפחות חטופים בלי ה"א הידיעה, מהסיבה הפשוטה שהם לא ייצגו את כל משפחות החטופים. אומנם מבחינה מספרית הם תמיד היו יותר מאיתנו, אבל קשה לדעת כמה תמכו בהם באמת. הם מעולם לא פרסמו מי ממשפחות החטופים איתם, והיו משפחות שקטות ודוממות שלא אהבו את הכיוון הפוליטי שלהם". 

ניסיונות ההשתקה

היו גם נקודות מפגש שהצלחתם לשבור את המחיצות בין המטות?

"לא ממש", עונה צביקה. "בתחילת הדרך הם הציעו לנו להצטרף לפעילות שלהם, אבל הם בעצם רצו לבלוע אותנו. המנכ"ל של הפורום הסכים להצטרף אליהם בתנאי שיהיו לפורום שני חברים בוועד ושיציגו לו את ספרי ניהול הכספים. הם סרבו כמובן ובכך הסתיים האירוע. מאז הקפדנו לא לעבוד איתם כלל. הם רצו להראות שאנו תחת חסותם ולהשתיק אותנו. נמנענו מכל פעילות משותפת ולא השתתפנו בעצרות בכיכר החטופים. לא רק בגלל שזה נעשה פוליטי, אלא מפני שהדרך שלהם הזיקה לחטופים".

זה הוכח במשפט המדהים שסיפר בנך שיצא מפיו של עז אדין אל חזאז. 

"בדיוק. איתן סיפר לנתניהו שהוא אמר לו: 'אם יהיה מישהו שישוחרר ראשון זה אתה, כי ממילא אבא שלך לא יוצא להפגנות ולא עוזר לנו'. זה מוכיח שחמאס היה מעוניין בהפגנות וראה בהן נקודת לחץ על ממשלת ישראל. זה היה ידוע עוד מעסקת שליט – גם אולמרט וברק הודו בכך, הם ביקשו מנועם ז"ל, אביו של גלעד שליט, לעצור את ההפגנות כי זה מעלה את המחיר". 

וברמה האישית יצא לך לפתח קשרים עם משפחות מהמטה?

"יצא לי. אבל לא קשר עמוק. קשר מכבד. הרגשתי שבגלל שאני בחוד החנית של המאבק אסור לי להתקרר. ידעתי שאם אתחבר אליהם יותר מדיי אני עלול לאבד את היכולת לומר דברים נוקבים. ובאמת אחד מאיתנו שהתקרב אליהם והלך למעגלי האחדות – התקרר. הוא הודה שהוא לא מסוגל יותר לומר דברים נוקבים כי הוא נהיה חבר שלהם. אני מאד נזהרתי מזה". 

האם איתן ידע בשבי על פורום תקווה ועל העשייה שלכם למענו? 

"הוא לא שמע על פורום תקווה. הערוץ היחידי שראה מדי פעם היה אל ג'זירה ושם הראו רק את הפגנות קפלן. אבל הוא שמע משוביו שאנחנו לא מוכנים שמדינת ישראל תיכנע לחמאס בשביל לשחרר אותו והיה גאה בנו. הוא סיפר עלינו הרבה והשוויץ בנו". 

רוב הזמן הוא היה במנהרות או בבתים?

"גם וגם. זה היה משתנה מעת לעת. בכל השנתיים האלו הוא ניצל את הזמן באופן מדהים ולמד לקרוא לכתוב ולדבר ערבית שוטפת". 

איך הוא הגיב לבית הכנסת שבניתם?

היה בשוק

אנשי קפלן לא האמינו שהמתנחלים הם גם ממשפחות החטופים

שמואל (זנגי) ואתי מידד מזוהים בעיקר עם ארגון חוננו. מאז טבח שמחת תורה נרתמו במסירות לטובת השבת החטופים והיו למעשה ממייסדי פורום תקווה.  

"בשמחת תורה התשפ"ד היינו אצל בננו ביצהר", מספרת אתי. "השמועות התחילו להגיע בטפטופים וכמו כולם היינו בהלם, אבל מהר מאד הבנו שיש כאן אירוע בסדר גודל אחר. אולי קצת קשה לומר, אבל הרגשתי שאלו הם חבלי משיח – זעזוע כמו של יולדת. זה כואב וקשה. אבל הכאב הזה הוא חלק מתהליך לידה שעם ישראל צריך לעבור. 

"לא יכולנו לחזור הביתה ולהמשיך בשגרה", היא ממשיכה. "ילדנו התגייסו למלחמה בעזה והרגשנו שגם אנחנו מגויסים וחיפשנו במה לעזור. כשהתוודענו לנושא החטופים חשנו שזו השליחות שלנו. את אליהו ליבמן, ראש מועצת קריית ארבע, הכרנו אישית ויצרנו איתו קשר. לאחר מכן שמענו שהרב גדי בן זמרה, ראש אולפנת מעלה לבונה, הקים מאהל בקפלן לא רחוק ממטה החטופים והחלטנו להצטרף אליו. הייתה לו היכרות מוקדמת עם דיצה אור וכך הכרנו גם אותה. בשבועיים הראשונים שהינו בקפלן בלי הפסקה.

באוויר היו אנרגיות של מחאות קפלן. "עמדנו שם בלוק המתנחלי ויחד איתנו הייתה דיצה אור", היא נזכרת. "העוברים ושבים, מפגיני קפלן ומשפחות חטופים, שאלו אותה: מה את עושה פה? והיא השיבה: הבן שלי חטוף. אז למה את לא באוהל של מטה החטופים? הקשו. היא היישירה מבט ואמרה: כי אני לא רוצה שיהיו עוד אמהות לחטופים כמוני".

"בהדרגה התגבשנו", היא מתארת. "הכנו חולצות ולוגו ובכל יום שני היינו בכנסת. חברי הכנסת נשמו לרווחה ואמרו לנו תמשיכו להגיע. אתם לא מבינים כמה אוויר זה נותן לנו. היה לא פשוט לעמוד מול הסבל של המשפחות ופתאום באות משפחות חטופים שנותנות לנו רוח גבית וכוח לעשות את מה שנכון לטובת עם ישראל". 

וכך לאט לאט נולד פורום תקווה. "בהתחלה הקול של הפורום בקושי נשמע. אבל לאט לאט הצלחנו לתפוס נוכחות ציבורית ויותר ויותר משפחות הצטרפו אלינו. ידוע לנו על משפחות שהזדהו איתנו בדעות אבל חששו להיות מזוהים עם פורום תקווה". 

הוא בכה ואני בכיתי איתו

אחד הדברים המיוחדים שפורום תקווה הביא היה בסאבטקסט, בניגון של הדיבור.  "הדיבור של אנשי הפורום היה מרומם ומחזק, דיבור של אמונה בטוב. אנשים שהיו שומעים את אנשי הפורום היו יוצאים עם תקווה. וזה גם השם שבחרנו. רק למפרע ראינו כמה השם הזה קלע, שכן הוא התאים באופן מדהים לפסוק: "ויש תקווה לאחריתך ושבו בנים לגבולם". לא חשבנו על זה בהתחלה. כמו שכשקוראים לילד שם, כך בבחירת השם לפורום כיוונו ולא ידענו עד כמה".   

למרות שהיו לא מעט חילוקי דעות עם המטה נוצרו גם רגעי מפגש מרגשים וחברויות מיוחדות. "אני זוכרת שניגש אליי אדם מבוגר שליווה אח של חטוף. הרגשתי שהוא לא בא לקנטר אלא באמת רוצה לדבר. הוא החל לומר את דעתו על המלחמה. אני לא יודע מה הן דעותייך, אמר. צחקתי. תראה איך אני נראית: מטפחת גדולה, מתנחלת הארד קורד. מה הן כבר יכולות להיות? בתוך דבריו אמר לי אתם המשיחיים. שאלתי אותו למה הוא מתכוון במילה משיחיים? אני חושש שתכריחו אותנו לא לעשות דברים בשבת ותקבעו לנו איך להתלבש. שנצטרך להיראות כמותכם. אמרתי לו שערך היסוד ביהדות הוא הבחירה. הוא הסתכל עליי בפליאה והיה ניכר שהדברים חדשים לו. המשכנו לדבר. בשלב הזה צביקה מור הצטרף לשיחה. התברר שאביו של צביקה שירת איתו בצבא ומרגע זה חשנו שהולך ונוצר חיבור.   

"לקראת סוף השיחה אמרתי לו: מה דעתך להתפלל על בנו של צביקה? הוא אומר לי להתפלל?! בחיים לא התפללתי. הוא סימן לי את הצורה של הנחת תפילין ואמר גם את זה לא עשיתי אפילו בבר מצווה. אז אמרתי לו: אז אולי תברך אותו? ואז הוא התחיל לבכות וחיבק אותו ואמר אני מברך אותך שהבן שלך יחזור בריא ושלם ויתחזק שם. הוא בכה ואני בכיתי יחד איתו. פתאום התגלו הפנים היפות של עם ישראל". 
 

לא חשבתם להיכנס למטה ומשם להשמיע קול אחר?

"מטה החטופים הוקם עוד בשמחת תורה עצמה", היא מזכירה.  הם התארגנו מהר. הדרישות שלהם של 'בכל מחיר' ולסיים את המלחמה לא התאימו להרבה משפחות שחיפשו  מקום שבו הן תוכלנה להשמיע את הגישה שלהן".

הפגישה הראשונה עם נתניהו

עד היום לא ברור מי יזם את הפגישה בין מטה החטופים לראש הממשלה, האם ראש הממשלה פנה אל המטה או שהמטה יזם את הפגישה. כך או כך, אנשי פורום תקווה הבינו שהם חייבים להגיע למפגש הזה ולהשמיע קול אחר, גם אם לא קיבלו הזמנה. "נאמר לנו שיש פגישה עם נתניהו בבסיס הצבאי בחולון", מספרת אתי. "זנגי הציע שנבקש להצטרף למפגש הזה. אליהו כבר היה שם –  לקחנו את דיצה וצביקה איתנו ברכב ונסענו לפגישה. בשער הבסיס נאמר לנו שהפגישה כבר החלה ואי אפשר להיכנס בלי הזמנה מראש. המקום שמור ומאובטח. לא ויתרנו. עמדנו על יד השער ואמרנו שיש איתנו משפחות חטופים שרוצות להיכנס. ההתעקשות השתלמה ואישרו לנו להיכנס. הייתה פגישה טעונה מאד. ביבי היה צריך להיות שם חצי שעה ונשאר כשלוש שעות. עשו סבב וכל אחד הציג את עצמו. זנגי ואני לא דיברנו כי אנחנו לא משפחות חטופים אלא התלוונו לצביקה ודיצה שביקשו  ממנו להיכנס איתם לפגישה. המשפחות דיברו במר ליבן וכאבן, משפחה אחרי משפחה. ואז הגיע תורו של אוהד לפידות. באותו הזמן חשבו שבתו נחטפה. מאוחר יותר התברר שהיא נרצחה בנובה. תפארת הי"ד. הוא אמר לביבי: 'אני אדאג לבת שלי ואתה תדאג לכל עם ישראל. תעשה את השיקולים שטובים לכל עם ישראל'. 

אחרי המשפט הזה נוצרה מהומה. "להרבה משפחות היה קשה לשמוע את הדברים. ואז הגיע תורו של אליהו ליבמן לדבר. הוא אמר שהוא מאד מבין את הקושי של המשפחות, אבל גם הוא מצטרף לאמירה שיש פה עניין כללי לאומי. החלה להיווצר הקשבה. הסבב המשיך. הגיע תורם של צביקה ודיצה שדיברו גם הם ברוח הזו. הם אמרו שמתנהלת מלחמת האור בחושך והאור יגבר וינצח. לאט לאט משהו קרה שם. אנשים התחילו להקשיב, להתחבר. בסוף הפגישה ביבי עבר וחיבק אחד אחד מהנוכחים ויצא. ואז אמרו שהתקשורת בחוץ והנוכחים יצאו בהצהרה משותפת. דיצה ושלי שם טוב יצאו מחובקות. זה היה מאד עוצמתי". 

לפי תחושתך הייתה לפגישה הזו השפעה?

"אין ספק שהנוכחות של משפחות מהפורום נתנה לביבי רוח גדולה וחיזקה אותו. אבל מה שהיה מדהים בעיניי הוא שגם המשפחות לאט לאט התחילו להקשיב. כשהסתימה הפגישה הצעתי להם  שאתפלל על ילדיהם במערת המכפלה. מקום שכל התפילות עולות ממנו. רשמתי  על דף את השמות. הדף התמלא מהר מאד. עד היום ועד שיחזרו כולם אני ממשיכה ומתפללת יום יום וכותבת להם על כך. בתור שכנה של האבות והאמהות אני מרגישה בזה שליחות". 

את יודעת להעריך כמה מתוך משפחות החטופים הזדהו עם פורום תקווה?

"קשה לדעת. אני יכולה לספור לך כמה משפחות נמצאות בווטסאפ שלנו, אבל לא כולם פעילות בפורום. חלקן גם לא בדעות שלנו אבל רשומות אצלנו. ויש משפחות ששותפות לדעות שלנו, אבל בחרו שלא להצטרף".

העת לשאול את השאלות האמיתיות

אתי יכולה למלא ספר שלם בסיפורים על השנתיים האחרונות. היא בוחרת לסיים את הראיון בסיפור שיש בו סגירת מעגל מרגשת מבחינתה. "בהושענא רבה היינו כל הלילה באתר מסיבת הנובה. הגיעו חמשת אלפים איש. זה היה מעבר לכל הציפיות. התפללנו בנץ עם הרב שמואל אליהו. את הערבות חבטנו על האדמה שספגה מדם הנרצחים. זה היה חזק ועוצמתי. בשמחת תורה נשארנו במקום ואיתנו היו שלוש מאות משפחות באוהלים. בלילה, בדיוק בזמן מסיבת הנובה בשנה דאשתקד, גם אנחנו היינו במסיבה בנובה. בבוקר, קצת לפני 6:29 שמענו מטח כבוד עוצמתי. האדמה רעדה מאש צה"ל. חיילנו הפגיזו בעזה בכל הכלים והאדמה הזדעזעה. כששרנו את ההלל והצטרפו אלינו אנשים שבאו לבקר בנובה. 

"הם  מאד התרגשו ואמרו לנו: תודה לכם שאתם פה, לא ציפינו לדבר כזה. אמרנו 'אל מלא רחמים' ו'יזכור' וכל מילה בתפילה היתה מדויקת. אחר כך עשינו קידוש ענק והזמנו את כולם. את ההקפות עשינו בצד כדי לאפשר בחירה אם להצטרף אלינו. רבים הצטרפו למעגלים, חיבקו את התורה ורקדו במשך שעות חבוקים ודבוקים. בכל פעם שצעקנו שמע ישראל בהקפות הרגשנו את החיבור לאחינו שצעקו כאן שמע ישראל בגיא ההריגה".     

צביקה מסכם את השנתיים המטורפות האלו עם מבט לעתיד. "אחרי שנתיים שעם ישראל עבר טלטלה גדולה כל-כך שנועדה לקדם והלצמיח אותו, הגיע הזמן לשאול את השאלות הקשות שברחנו מהן עשרות שנים - למה אנחנו בארץ הזו? איך ידענו לשוב לארץ הזו אחרי אלפי שנים שלא היינו בה? האם יש לנו ייעוד ולא רק גורל משותף? מה החידוש שעם ישראל מביא לעולם? השאלות האלו חייבות להישאל, במיוחד כשהאויב מדבר על ירושלים ואנחנו מדברים על דמוקרטיה. אם הנושא הוא דמוקרטיה יכולנו להקים את מדינת ישראל בכל מקום אחר בעולם. אין ספק שהמלחמה הזו היא נדבך משמעותי בתהליך הגאולה. חז"ל אומרים שאם ראית אומות זו בזו צפה לרגליי משיח. המשיח מכונה על שם שמן המשחה - זה השמן המופק מן הזית המר ומוציא ממנו את סגולותיו, כך גם המלחמה הזאת בהחלט מוציאה מאיתנו סגולות מיוחדות".