- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
בדיון טעון בוועדה בכנסת שעסק ברצח המזעזע של נער בפתח תקווה עמד רפי קדושים, עבריין לשעבר ופעיל פוליטי, ואמר משפט שהצית סערה: "אני חושב שהנערים שבאו לא התכוונו להרוג אותו אלא לדקור".
עליהום תקשורתי, זעזוע קולקטיבי וקריאות זעם שטפו את הרשתות: איך הוא מעז להגן על רוצחים? איך אפשר להקל ראש במעשה כה שפל?
אבל הזעם הזה, צודק ככל שייראה במבט ראשון, הוא בדיוק לב הסיפור. הדרמה התקשורתית היא מקרה מבחן טרגי לאופן שבו החברה הישראלית בורחת מחישוב מסלול מחדש. ברור לכל מי שרק רצה להקשיב שקדושים לא ניסה לנקות את הנערים מאחריות או להצדיק אותם; אלא ניסה להזיז את הדיון, ולו לרגע, מהמרדף הציבורי העיוור אחרי מידת העונש אל עבר הסוגיה החינוכית העמוקה שמבעבעת מתחת לפני השטח, שהרצח של בנימין (ימנו) זלקה ז"ל רק אותת לנו באכזריות על קיומה.
צריך לומר ביושר: גם לאחר שיחות עומק עם ארבעה מרואיינים מרתקים משני צידי המתרס-הממסדי ומחוצה לו, הכתבה הזו אינה מתיימרת לספק תשובות קסם או לפתור את כל השאלות. ובכל זאת מטרתה היא לצאת נגד השיח האוטומטי ולשאול שאלות.
רפי קדושים עצמו הוא עדות חיה לפער הזה. "עד גיל שלושים הייתי עבריין בכיר על פי משטרת ישראל", הוא משתף בגילוי לב, "מיועד ליחידות העילית של המשטרה, היאחב"ל (היחידה הארצית לחקירת פשיעה בין-לאומית). משטרת הרצלייה בכלל לא יכלה לעצור אותי, הם רק היו צריכים להמתין שיבואו מהיאחב"ל וייקחו אותי". הוא עבר תהליך שיקום ארוך, עזב את עולם הפשע ואף למד קרימינולוגיה, אבל גילה שהממסד והתקשורת אינם ממהרים לשחרר אותו.
"מכיוון שאני שייך היום לימין, השמאל תמיד יגיד שאני עבריין. גם כששילמתי את חובי לחברה לפני 35 שנה, וגם אחרי שהוצאתי תואר בקרימינולוגיה. לעומת זאת מחבל חמאס שמוציא תואר באוניברסיטה של הכלא הוא דמות מופת. אני לא פרטנר לשלום, אבל הוא כן".
התחושה הזו, של רדיפה פוליטית תחת אצטלה מוסרית, היא הרקע שבו הוא רואה את הלינץ' התקשורתי שעבר. "ביומיים הראשונים היה עליהום", הוא משחזר. "הם בכלל לא רצו להקשיב למה שאמרתי. האמירה שלי הייתה עובדתית, וכל איש מקצוע – מהמשטרה ועד הפרקליטות מסכים איתה: הנערים האלה לא באו בכוונה תחילה לרצוח".
לטענתו הדרמה נוצרה כי חתכו את דבריו באמצע והפכו מסר של חומרה למסר של הקלה. "אם היו נותנים לי להשלים את המילים", הוא מסביר את מה שהחברה סירבה לשמוע, "הייתי אומר: אדרבה. התוצאה הסופית היא רצח. מה שאומר שגם כאשר אין לך כוונה, וגם כאשר אתה רק מתכוון לעשות פוזות,, עצם החזקת הסכין בסוף מובילה לרצח".
קדושים ניסה לנפץ את האשליה הנוחה שלפיה רוצחים הם תמיד אנשים קרי דם שתכננו את מעשיהם מראש. הוא הצביע על הסכנה האמיתית והמפחידה פי כמה: נערים רגילים שנשאבים אל תרבות הדאווין וחיפוש הכבוד, וכשהם שולפים סכין בקטטה הם בכלל לא מבינים את ההשלכות. אבל קבלת האבחנה הזו פירושה להודות שהבעיה יושבת אצלנו בבית ובבתי הספר ושמערכת האכיפה והרווחה אינה מגרדת את קצה הקרחון.
"כל מי שמשחקים אותה יפי נפש עכשיו, הם חרטטנים שרוכבים על גל של משפחה מסכנה כדי לעשות קמפיין. המערכת מפחדת מאנשים כמוני, כי אם אנשים כמוני ייכנסו אליה, לא תהיה להם עבודה. הם מעדיפים להשאיר את הדיון ברמת הסיסמאות והגינויים במקום לטפל בשורש.
"כשאני בא לוועדה בכנסת", מסכם קדושים, "המטרה שלי היא לבוא ולשאול איך אנחנו מונעים את הרצח הבא. את העונש ייתן בית המשפט. איך מונעים את הרצח הבא, זה מה שמעניין אותי". אבל כנראה חברה המכורה לזעם המיידי תעדיף תמיד לרדוף אחרי העונש של אתמול ולא להקשיב למי שמנסה למנוע את האסון של מחר.
השיח הציבורי זועק למצות את הדין ומערכת המשפט מתהדרת בפסקי דין מחמירים למען יראו וייראו, ואילו רפי קדושים מציב סימן שאלה גדול ומהדהד מעל המילה הרתעה. "כמה ההרתעה הזאת באמת מסייעת?" הוא שואל רטורית, ועונה מייד: "אפס, אפס, אפס, אפס מוחלט אחד גדול".
כדי להבין למה עקרון הענישה קורס במבחן המציאות של בני הנוער, קדושים לוקח אותנו אל הרחוב. שם, במרחב הסוער שבין מועדון הלילה לברזילים השכונתיים, לא פועלים שיקולים רציונליים של חוק וצדק אלא חוקים נוקשים של פוזות ודאווין. "הילדים האלה בכלל לא מבינים את ההשלכות של המעשים שלהם", הוא מסביר את הלך הרוח באותן שניות קריטיות.
הנער שרצה רק להפגין כוח, ששלף את הסכין כדי להציל את כבודו ולסמן טריטוריה, מוצא את עצמו שבריר שנייה אחר כך הופך לרוצח, תפקיד מפלצתי שהוא מעולם לא תכנן למלא.
אבל למה בכלל לשלוף סכין? מה בוער כל כך בנער שהוא מוכן לסכן את חירותו בעבור אותו דאווין? כדי להבין את עומק השבר צריך להקשיב דווקא למאיר אטינגר, חבר המערכת שלנו, שבתקופת מעצרו המנהלי בכלא נחשף מקרוב לדינמיקה הזו של עולם הפשע והרחוב. אטינגר מניח את האצבע על המנוע ההרסני ביותר של התופעה: ה'תסביך'.
"הסיפור מתחיל ונגמר בכבוד", מסביר אטינגר. "לא כבוד במובן של אגו שטחי וילדותי, אלא צורך קיומי של ממש. ילד עומד בדילמה, והוא צריך לשרוד. התפיסה שלהם היא שהיכולת לשרוד בעולם קיימת רק אם תהיה להם מילה".
בלקסיקון של עולם הפשע והכלא מצב שבו פגעו בכבודך ואתה נדרש להגיב מכונה 'להיות בתסביך'. אטינגר מתאר את המצב הנפשי המטלטל והכמעט פיזי ששרוי בו נער שנמצא במצב הזה: אדם שפגעו בו, שזרקו לו מילה ליד החברים, שהשפילו אותו מול בת זוג או שקראו עליו תיגר, הולך הלוך-חזור בחדר, פשוטו כמשמעו. הוא חסר מנוחה לחלוטין. הנפש שלו מטולטלת. הוא מרגיש שכל קיומו החברתי והאישי מעורער, ושאם הוא לא יגיב באותו רגע, באותה מטבע, הוא פשוט יימחק מהעולם.
מול מנוע קיומי ובוער כל כך הרתעה ממוסדת הופכת לבדיחה. מבחינת הנער שנמצא עמוק בתוך ה'תסביך', שמרגיש את הכבוד שלו שותת דם על המדרכה, הוויתור על התגובה האלימה נתפס סכנה גדולה ומיידית הרבה יותר מכל פחד מעונש שייגזר עליו בעתיד הרחוק. הסכנה של מוות חברתי ברחוב מפחידה אותו יותר ממאסר. וכשהכבוד מונח על הכף, השכל נכבה, הסכין נשלפת, ואיום בעשרים שנות מאסר לא יצליח לעצור אפילו מילימטר אחד מתנועת הלהב.
אם הרחוב מדבר בשפה של פוזות, דאווין ותסביכים, איך נראית המציאות הזו מבעד לעדשת הממסד, המשטרה ובתי המשפט? כדי להבין זאת פנינו לאנשים שראו את האלימות הזו בחדרי החקירות וניהלו את המאבק בה עשרות שנים: עורך הדין ניסים דאודי, סגן-ניצב בדימוס, וד"ר סוזי בן ברוך, ניצב-משמה בדימוס, לשעבר קצינת נוער ארצית במשטרת ישראל.
מתברר שעולם הפשיעה של בני הנוער אינו גוש אחד צבוע שחור ולבן. הניסיון של הציבור ושל התקשורת לצבוע את כל הקטינים המעורבים באלימות באותו צבע של רוצחים מלידה הוא לא רק לא מקצועי, הוא עלול להיות מסוכן ולהחריב חיים שלמים.
דאודי משרטט הבחנה חדה וברורה בין סוגי הפוגעים: "צריך להיות מאוד זהיר בהפרדה בין אותם נערים שכשלו באופן מקרי, ובין מי שבחרו בדרך חיים עבריינית". לטענתו, הענישה היא פעמים רבות חרב פיפיות. דרישת הציבור, ענישה מחמירה וכליאה ממושכת של נער נורמטיבי שנקלע לקטטה ראשונה בחייו, כשל בלהט הרגע וביצע מעשה אלימות, עלולה להשיג את התוצאה ההפוכה בדיוק. במקום לתקן היא תדחוף אותו עמוק יותר, וללא דרך חזרה, לתוך מעגל הפשע. "העיקרון ששולט בחוק הנוער הוא טיפול ושיקום", הוא מזכיר את מה שההמון הזועם נוטה לשכוח.
ואולם התמונה משתנה לחלוטין כאשר המערכת ניצבת מול התאגדויות של כנופיות. דאודי מתייחס לאירועים שראינו בפתח תקווה, בשונה לחלוטין מפעילותן של כנופיות נוער אלימות כמו ה-SSQ בדרום תל אביב. שם המנגנון משתנה לחלוטין. העבריינים הצעירים האלה אינם פועלים מתוך מעידה מקרית; הם למדו לשחק עם המערכת. הם יודעים היטב שהם קטינים, הם מניחים שישוחררו במהרה בשל גילם הצעיר, והם משתמשים בחסינות המשפטית היחסית שלהם כדי להפגין כוח ולהשליט טרור. להם, דאודי טוען, דווקא ענישה מחמירה ושינוי תודעתי הכרחיים כדי להבהיר להם: "מי שבחר בעולם הפשע כדרך חיים, לא יכול ליהנות מהזכויות של חוק הנוער".
בנקודה זו ההתבוננות הממסדית מתחברת במפתיע לסוגיית רפי קדושים ולסערה סביב שאלת הכוונה. ד"ר סוזי בן ברוך, מי שניהלה באופן אישי את חקירות הרצח המטלטלות והקשות ביותר של בני נוער בישראל, מאשרת למעשה את התזה של קדושים, אך מכיוון מקצועי וקר.
היא חושפת כי במקרים רבים בני נוער שרוצחים אינם פועלים מתוך מניע קלסי של סכסוך עמוק או רצון אמיתי להרוג, אלא מתוך מנגנון פסיכולוגי מחריד לא פחות: מודל חיקוי. בן ברוך מחזירה אותנו לאחת הפרשות שהסעירו את המדינה, רצח הנער אסף שטיירמן בשנת 1996.
"ארבע שנים חיפשנו את הרוצחים", היא משתפת, ומציגה את השאלה שהדירה שינה מעיני החוקרים: "למה הם רצחו נער סתם ככה? התשובה היא שגם רוצחי נהג המונית דרק רוט (אירוע שהתרחש שנתיים קודם לכן והרעיש את המדינה) רצחו סתם ככה. לא הייתה עילה לרצח הזה. זו פשוט העתקה".
נערים רואים מעשה אלימות שעושה רעש תקשורתי, שצרת סביבו הילה של אימה וכוח, והם מחקים אותו. הם מעתיקים את דפוסי האלימות שהם רואים סביבם, לעיתים כדי לעשות פוזות, לעיתים סתם מתוך שיעמום או רצון להוכיח גבריות מול החברים.
דאודי מחזק את התפיסה הזו ומסביר שהענישה בבית המשפט מתמודדת עם השורה התחתונה, אבל היא אינה יכולה להיות המענה היחיד לאירוע שבו נער יוצא מהבית חמוש בסכין כדי לדקור ברגל, והתוצאה מסתיימת במוות. המערכת הממסדית מבינה שיש כאן פער תהומי בין מה שהנער דמיין שיקרה – איזו פגיעה נקודתית בכבוד של היריב – ובין המציאות המשפטית של תיק רצח. בית המשפט יכול לשלוח אותם לכלא, אבל כדי לעצור את שרשרת החיקויים המדממת הזו החברה חייבת להתערב הרבה לפני שהנער מגיע לחדר החקירות.
הציבור זועק למצות את הדין, לכלוא ולהרחיק את המפלצות מהחברה. הפתרון נראה פשוט: נכניס אותם לכלא, ושם הם יקבלו את עונשם וישתקמו. אבל המציאות מאחורי הסורגים רחוקה שנות אור מהפנטזיה הזו.
א', איש חינוך ושטח שמכיר מקרוב את הנפשות הפועלות, מבקש לנפץ את אשליית המאסר ככלי מרפא. מבחינתו שליחת נער לכלא הנוער אופק היא לרוב חותמת סופית על כניסתו לעולם הפשע. הוא מגדיר את הכלא במילים פשוטות ומקפיאות דם: "בית ספר לפושעים".
כדי להמחיש זאת א' משתף בסיפור על נער צעיר שליווה: "היה ילד בן 14 שליוויתי. ביום הראשון שלו, כשהוא נכנס לתא, היה שם עציר ערבי ששבר לו את ארובת העין עם המגב. הגיע סוהר ושאל אותו: מה קרה? והילד ענה: החלקתי באמבטיה".
התשובה הזו, "החלקתי באמבטיה", מקפלת בתוכה את קריסתה המוחלטת של תפיסת הכליאה. למה ילד בן 14 שפניו רוסקו הרגע משקר לסוהר שאמור להגן עליו? א' מסביר: "כי הילד הזה כבר יודע שאם הוא יגיד שמישהו הרביץ לו, הלך עליו. יצא לו שם של מלשין, ואין לו איך לצאת מזה". בסביבה האלימה של הכלא החוק היחיד שתקף הוא קוד השתיקה. הנער נכנס עבריין צעיר, אולי לאחר מעידה חד-פעמית, ויוצא עבריין שותק, מקצועי וקשוח הרבה יותר.
אחת הנקודות המורכבות בכל הנוגע לפשיעת נוער ולאלימות רחוב היא הניסיון למקם אותה מבחינה גאוגרפית, סוציו-אקונומית ומגזרית. לצד העובדה ששכונות המצוקה הן עדיין הכר הנרחב ביותר לפשיעת הנוער, מי שנמצאים בשטח מספרים שהגבולות נפרצו מזמן. הקטלוג הזה נוח; הוא מרגיע אותנו. הוא מאפשר להורים רבים מהמעמד הבינוני-גבוה, חילונים ודתיים כאחד, לקרוא את כותרות החדשות המדממות ולומר לעצמם בנחת על ספת הסלון: "אצלנו זה לא יקרה".
מבחינת קדושים תרבות הדאווין והצורך הקיומי בכבוד רחוב אינם מדלגים על שום מעמד חברתי. "היום זה מתפשט בכלל החברה". הנערים כולם צורכים את אותם סרטונים ברשתות החברתיות, נחשפים לאותם מודלים של כוחנות, והדחף להפגין גבריות מול החברים בוער בקרב נער מרקע מבוסס בדיוק כפי שהוא בוער בנער שבא מרקע מוחלש.
האם הממסד מסכים עם האבחנה הזו של הרחוב? התשובה היא כן, גם אם בתוספת כוכבית סטטיסטית חשובה. עו"ד ניסים דאודי מסרב לייפות את המציאות: "סביר להניח שאם תחקור את זה אמפירית, בפריפריה ובשכונות מצוקה תמצא את זה באחוזים גבוהים יותר", הוא מודה. ההסבר שלו פשוט וכואב: ילד שגדל בסביבה שעוטפת אותו בעולם עברייני, שבה אלימות היא שפת ההישרדות היום-יומית, חשוף לסיכוי גבוה בהרבה להישאב פנימה. ובכל זאת "לבוא ולהגיד שבהרצלייה או בצפון תל אביב אין נערים שמעורבים באירועי אלימות? ממש לא. אנחנו רואים היום מעורבות של בני נוער מכל השכבות באירועים, הרבה יותר ממה שראינו בעבר. הם מסגלים לעצמם ומאמצים את דרך החיים הזו, וזה מאוד מאוד מדאיג".
א' הוא אחד מאנשי החינוך הלא-פורמלי היותר מנוסים בתחום, איש שנשם את הרחוב וליווה שנים ארוכות בני נוער שהיו בדיוק בתפר שעליו עוסקת הכתבה. א' מנפץ לרסיסים את האשליה המגזרית. כששואלים אותו מי הם בעצם הילדים האלה שנופלים אל השוליים ואל האלימות, ואם הורי המיינסטרים של הציונות הדתית או החברה החרדית יכולים להיות רגועים, התשובה שלו חדה כתער. מבחינתו השיוך המגזרי הוא מסך עשן מוחלט.
"תלך לכיכר ציון בירושלים (מוקד היסטורי ומוכר של נוער שוליים) שמונים-תשעים אחוז מהחבר'ה שם הם מבית חרדי או דתי-לאומי".
מה בכל זאת מפריד בין נער שמסיים את גיל ההתבגרות בשלום לנער ששולף סכין כדי להגן על כבודו? בעיני א' התשובה אינה טמונה ברמת ההכנסה של ההורים, בסוג הכיפה או באורך הציצית, אלא באקלים הרגשי הפנימי בתוך כותלי הבית. "מי שגדל בבית שאימא ואבא עטפו אותו, אהבו אותו וחיבקו אותו, מי שגדל עם 'דרך ארץ' בבית, מי שגדל על ברכי אהבה, אכפתיות ומוסר, הוא פחות בסיכון לזה", הוא קובע.
אם מערכת המשפט מדברת במושגים של ענישה, כליאה והרתעה רציונלית, בזמן שהרחוב בוער מתסביכים קיומיים של כבוד ופועל מתוך דחפים של שבריר שנייה; ואם אשליית בהני טובים התנפצה לנו בפנים והבנו שהסכין יכולה להישלף בכל מגזר, עיר ומשפחה, היכן נמצא הפתרון? האם החברה הישראלית נידונה להמשיך לרדוף אחרי הרצח של אתמול בלי יכולת למנוע את האסון של מחר?
כאן בדיוק מסתיים תפקידה של מערכת האכיפה הקלסית, ומתחילה עבודת העומק. בחלקו השני של הפרויקט הזה נצלול אל השורשים התרבותיים והחינוכיים של האלימות. נתעמת חזיתית עם "פרדוקס הציצית" ומלחמת התרבויות שניצתה סביבו, נדבר על הדלק שמצית את כל המדורה הזו מאז הקורונה והמלחמה; והכי חשוב: נציג את מודל ריש לקיש, הדרך הרדיקלית, המסוכנת והכואבת שאנשי השטח מנסים להציל בה את הנערים הללו שנייה לפני שהם נופלים לתהום.
