שלא יבלבלו אתכם: החוק הבינלאומי מאפשר להשמיד את הרוע, המשפטנים, מפריעים לזה

בשלהי מלחמת העולם השנייה, היו המהפכות הקומוניסטיות ברוסיה ובסין בחיתוליהן, במונחי יכולת שימוש בכוח כדי להשפיע ברמה הבינ"ל. כתוצאה מכך, הניצחון המוחלט על הקולקטיביזם הנאצי בגרמניה והפאשיסטי באיטליה, העמיק עוד יותר את יכולתן של המנצחות – ארה"ב ובריטניה, לעצב את המערכות הבינ"ל על בסיס ההכרה ההומנית בערך הפרט, שאפיינה את המהפך חסר התקדים הזה בהיסטוריה האנושית. 

ארבע אמנות ג'נבה, שנכתבו בין 1864-1949 ומהוות יחד את גוף "דיני המלחמה", משקפות היטב את השינוי הזה בנורמות הבינ"ל. מלחמה, ע"פ האמנות, היא חוקית. שלושת האמנות הראשונות שוכתבו ואושררו מחדש ב-1949. אף אחת מהאמנות, גם לא הרביעית, שנכתבה רק ב-1949, על בסיס לקחי אימי הזוועות הנאציות (והיפניות) במלחמה, אינה שוללת את הזכות לצאת למלחמה. 

המגבלות שקובעים דיני המלחמה, גם בהתייחס לאזרחים, אינן על עצם השימוש באלימות – אלא על השימוש באלימות שאינה נדרשת להשגת מטרות המלחמה. חשוב להבין, למרות שהתרגלנו לחשוב שרק מלחמת הגנה עצמית היא לגיטימית, האמנות אינן קובעות זאת. הן אינן עוסקות בהצדקות למלחמה, אלא מסדירות את ההתנהלות במסגרתה. 

ברקע, חשוב לזכור, שהמערכת הבינ"ל, שעוצבה בתקופה האמורה, קבעה גם כללים להתנהגות מדינות בזמן שלום. בבסיסם של הכללים הללו עומדת ההתייחסות לכל אדם, כאל תכלית נפרדת מקבוצת הייחוס המדינית שלו. בהתאם, אמנת האו"ם וה"הכרזה לכל באי עולם בדבר זכויות אדם", קבעו גבולות מוסריים לסמכות שיכולה כל מדינה להפעיל ביחס לאזרחיה. אלו תורגמו למספר אמנות בינ"ל שאושרו, בסופו של דבר, על ידי רוב עצום של המדינות הקיימות (בארגון האומות המאוחדות שהחליף את חבר הלאומים היו חברות 54 מדינות לאום), והחדשות שהצטרפו או שנוצרו והצטרפו במרוצת השנים (יש באו"ם היום 193 מדינות חברות).  

   |אמנת ג'נבה – נעים להכיר

במצטבר, יצרו האמנות, לזמן שלום ולזמן מלחמה, מסגרת התייחסות חדשה למערכת היחסים בין הפרט והקולקטיב אליו הוא משתייך. כאמור לעיל, נוצרה ציפייה, שכל משטר, ישרת את האנשים הכפופים לו, ולכל הפחות ימנע מפגיעה שרירותית בהם. 

כאמור, בדיני המלחמה הכתובים – מלחמה אינה הפרה של החוק. היא מותרת. דיני המלחמה מכירים בכך שמלחמה היא אירוע בין קבוצות אנשים, ובכך שהפגיעה בקולקטיב כולו נדרשת לפעמים להשגת המטרה הצבאית. 

למעלה מ-4 מיליון אזרחים גרמנים נהרגו במלחמת העולם השנייה, בנוסף ליהודים שנרצחו בשואה. לשם ההשוואה, נהרגו רק כ-40,000 אזרחים בריטיים. מנסחי האמנות לא ראו כל פגם מוסרי בתוצאה הזו ולא אותה ניסו לתקן. אמנת ג'נבה הרביעית, העוסקת באזרחים בזמן מלחמה, נועדה למנוע חזרה על ההשמדה המכוונת של 10 מיליון מהאזרחים שלהם ושל המדינות שכבשו, שביצעו הנאצים מטעמים גזעניים שונים בלי קשר לצרכי המלחמה. 

אמנת ג'נבה ה-4, מכירה בכך שאזרחים של מדינה שבוחרת לצאת למלחמה הם חלק אינטגרלי מהמאמץ המלחמתי שלה. לא רק זאת, האמנה גם מכירה בכך שלמי שבוחר להישאר חלק מקולקטיב במלחמה, אין הגנות חוקיות, זולת אלו שהקולקטיב שהם שייכים לו יכול לספק להם. במילים אחרות, בזמן מלחמה, החוק הפלילי של מדינה לוחמת, אינו מגן על אזרחי אויב, וכל עוד לא הוחל החוק הבינ"ל, דמם מותר – חוקית ומוסרית. 

האמנה, שנכתבה כאמור במטרה למנוע חזרה על מסע השמדת היהודים, הצוענים ואנשים שונים באופן כללי, בכל מדינה שכבשו הנאצים, מבקשת לתקן מצב זה באמצעות קביעה של סטנדרטים בינ"ל שמחייבים את כל הצדדים ללחימה. בשונה מהפרשנות המעוותת שניתנת לחוק הבינ"ל היום, נוסח האמנה אינו מותיר כל מקום לספק, לגבי העובדה שהיא מעניקה הגנות אך ורק למי ששייכים לקבוצה שמקיימת את הכללים. בסעיף 4 של האמנה נאמר במפורש: "אזרחיה של מדינה, שאינה כפותה לאמנה, אינם מוגנים על ידיה". 

   |מה יעשו אזרחים שתקועים לצד ארגונים אכזריים

כאן, נחזור לרגע לאמנת הפליטים שמספקת הגנה משלימה למי שאיתרע מזלם להיוולד במדינה שמוכנה לסכן את אזרחיה בשביל האפשרות לפגוע באזרחי הצד השני ללא צורך: בשונה ממצב שלום שבו נדרשת הסכמה של המדינה הקולטת למעבר בין מדינות, המדינות החתומות על אמנת הפליטים קיבלו על עצמן חובה, לאפשר למי שמוכר כפליט מלחמה לקבל מקלט (גם אם לא אזרחות קבועה) מאימיה. למעשה, הבחירה של מי שאינם תומכים במטרות המלחמה של המדינה אליה הם שייכים, היא לוותר על חברותם בקולקטיב הנלחם, באמצעות תהליך של פליטי מלחמה. 

על פי החוק הבינלאומי, יש כאן חובה משולשת: של המדינה לא למנוע מאזרחיה לברוח, של הכוח הכובש/נלחם שלא למנוע את הבריחה, ושל מדינות שאינן צד למלחמה, לקלוט את מי שמבקשים לנטוש את הקולקטיב הנלחם. באופן זה, שימרו מנסחי החוק את האפשרות של פרטים, המעוניינים בכך, שלא להילחם. 

דיני המלחמה, מתווים, לכן, גרסה דמוקרטית למלחמה – הזמינה לכל פרט שאינו מעוניין במלחמה ולכל מדינה המעוניינת להילחם בצורה הומנית. זו הסיבה לכך שסעיף 2 של כל אחת מאמנות ג'נבה מחייב את המדינות החתומות, להחיל את הכללים גם על אויב שלא חתם על האמנה אבל מקיים את כלליה בכל זאת. 

כשהסעיף הזה מיושם כהלכה, משטרים במאה ה-20, התלויים במידה רבה בהסכמת אזרחיהם כדי לשלוט, עשויים למצוא את עצמם מוגבלים באלימות שהם יכולים להפעיל כנגד אויב בזמן מלחמה – מחשש שמא יבולע לאזרחים שלהם. אבל "משפטנים" כיום, מפרשים את האמנות באופן שמנוגד לחלוטין להגיון לעיל – וללשון המפורשת עד להחריד של האמנות. 

הם מתפלפלים על "דין מנהגי" וטוענים כלפי דמוקרטיות (בייחוד כלפי ישראל) שהן חייבות לשמור על הכללים באופן חד צדדי – טענה שהיא סתירה פנימית שכן הכללים באמנה הם, שהיא איננה, ואינה יכולה להיות, חובה חד צדדית. 

   |פירוק "הטענה המנהגית"

דיני המלחמה לא נועדו להיות מערכת "אפליה מתקנת" המחלישה מדינות הומניות המכבדות את חירויות אזרחיהן, ומאמינות בחשיבות שימור צלם האנוש למול אויבים אכזריים וחסרי מעצורים. מי שמפרש אותם ככאלו, חוטא למטרתם וגם למטרתו וכמאמר חז"ל, שאנו רואים כיום מתממש באלפי דרכים שונות, סופו שהוא מתאכזר לרחמנים. 

הטענה "המנהגית" הזו מגוחכת פי כמה וכמה למול ישראל, שכן דין מנהגי הוא כזה ש"נהוג" בכל העולם כולו. כיוון שהלחימה בישראל חסרת תקדים באפיה, לא התבסס בשום מקום בעולם מנהג שניתן לטעון שהוא מחייב את ישראל. ישראל אימצה את אמנת ג'נבה הרביעית ב-1951, אך מעולם לא נלחמה מול אויב שקיים אותה הלכה למעשה. 

טבח ה-7.10, שהוא חסר תקדים בעולם כולו, הופך את הטענה שקיימת לישראל אחריות כלפי "לא מעורבים" בלחימה, בעזה, ביו"ש או בלבנון, לסרת טעם ואנטישמית להחריד. ההגדרה של אמהות שמגדלות את ילדיהן להיות שאהידים, של ילדים שזורקים רימונים על חיילי צה"ל, ושל זקנים שהשתתפו בטבח הדרום כ"לא מעורבים", מזעזעת בנתק שלה מהמציאות ומהאנושיות. 

מי שבעקבות הטבח, חרדים עדיין מהרעב המדומה בעזה, או "מטיהור אתני" שלה מהתרבות הרצחנית והאנטישמית שאנסה ושחטה ילדים בישראל, בשעות הספורות שבהן הותר לה להשתולל, סובלים מחוסר הבנה עמוק של חשיבות האלימות – והאכזריות – למניעה של הישנות המקרה, ומהנדרש כדי שתוכל ישראל לעמוד בהבטחה "לעולם לא עוד". 

הדין הבינ"ל מכיר בצורך להשמיד את מי שבוחרים לקום על מדינה חפצת חיים. הוא נכתב כדי לאפשר למי שאינו מעוניין לטול חלק במלחמה, לפרוש ממנה בכל שלב ובכל רמה. הוא לא נכתב במחשבה שיגביל את יכולת התגובה, הלחימה והשמדת האויב של מי שהותקפו. אף מדינה בעולם לא הייתה מקבלת על עצמה מגבלות כאלו – ובצדק גמור. 

   |הדין הבינלאומי מאפשר את המלחמה ברוע

השתה של הגנות מכוחם של דיני המלחמה, על מי שנטען ש"אינם מעורבים" בלחימה, אינה עולה בקנה אחד עם החוק הבינ"ל. לא רק שהיא אינה משרתת את האינטרס, הביטחוני או הלאומי של ישראל, היא גם מסכנת למעשה את האזרחים שההגנה עליהם היא התירוץ היחיד להשתתתן. חיסול חיזבאללה הוא אינטרס של האזרחים בלבנון לא פחות משהוא אינטרס של תושבי צפון ישראל. מחיר ההימנעות מהאכזריות הנדרשת לחיסול חיזבאללה, הוא המשך הסבל האזרחי משני עברי הגבול. 

השינוי באופיין של מדינות, המעבר ממלכות למדינות לאום, שינה דרמטית את תופעת המלחמה. בעבר, די היה בכניעה של מנהיג, גם בלי שנורתה יריה אחת, כדי להכניע מדינה. במאה ה-21, האמונה בחירות אישית מפושטת מדי. מלחמות בין לאומים נגמרות כשהאויב נכנע או מת. 

מלחמת העולם הראשונה הייתה אמורה לסיים את כל המלחמות. "גרמניה" נכנעה והושת עליה עונש כבד וחסר תקדים. כשארה"ב מצאה את עצמה פחות מעשרים שנים מאוחר יותר שוב עמוק בבוץ האירופי, היא הבינה שכניעה היא אירוע הרבה יותר עמוק במאה ה-20. אחרי מלחמת העולם השנייה, גרמניה נשארה תחת כיבוש ישיר כמעט עשור והונע בה תהליך דה-נאציפיקציה עמוק (שנשא פרי רק 25-30 שנים מאוחר יותר). אבל עד היום יש בגרמניה עשרות אלפי חיילים אמריקנים – בלמעלה מ-40 מתקנים ובסיסים. ארה"ב הקימה את ברית נאט"ו ודרכה הפכה את עצמה לשוטר העולמי, ואת פריצתה של מלחמה נוספת בין צרפת וגרמניה לחסרת היתכנות. 

כ 80 שנה אירופה הייתה במצב "ותשקוט הארץ". כי ארה"ב השמידה, בצורה יסודית לא רק את הצבא הגרמני (והאיטלקי) אלא גם את הרצון שלהם להתחמש שוב. 

הדין הבינ"ל נכתב כדי להגן על חירות, ועל יכולת הבחירה של אנשים במשהו שאיננו אלימות. הפרשנות כאילו הוא קושר את ידיה של ישראל במלחמת התקומה היא שקר, שראוי להוקיע ולהקיא. 

דוד יצא למלחמה כדי להוריש, סוף סוף ובאיחור ניכר, את הארץ, לשבת בה בטח, כדי שניתן יהיה להעביר את המלוכה ללא קרב ולאפשר את בניית בית המקדש. הוא לא נענש על המלחמה. הוא צווה לצאת אליה כדי שניתן יהיה לבנות את בית המקדש. החטא שלו היה, ששלח את אוריה החיתי ואת רעיו למות בקרב בכוונה, למרות שהייתה דרך יעילה יותר להילחם שלא הייתה עולה בחייהם. 

התפיסה של חשיבות חיי היחיד לא מגדירה את דיני המלחמה. המלחמה היא קולקטיבית. היחיד יכול לפרוש מהקולקטיב במעשה הפליטות. המלחמה היא אם כן הכרעה לגיטימית של קולקטיבים, בכוח.