התסכול של החופש הגדול

החופש הגדול בשיאו, ואי אפשר שלא להרגיש את "בין הזמנים" שכבר מעבר לפינה. ומה קורה בתוך הבית שלנו? הילדים שבמשך תקופה ספרו את הימים שנותרו עד לחופש, סוף סוף חופשיים לנפשם וכעת הציפיות שלהם בשמים מהתקופה הזו, כל ילד ורצונותיו: טיולים, בריכה, פעילויות או סתם לרבוץ בבית. על המתבגרים עדיף לא לדבר... המשותף לכולם – הדבר האחרון שמתחשק להם זה לעזור בבית, לשמור על האחים הקטנים או למלא משימות אחרות. גרוע מכך: הם עסוקים כל הזמן בתלונות: "משעמם לי", "למה לא נוסעים לסבתא כמו שנה שעברה", "למה הוא לא עוזר"... בקיצור – מ ת ס כ ל !

מה אפשר לעשות כדי שהתקופה הזו תראה אחרת?

תיאום ציפיות לחופש הגדול

עצה טובה שיכולה להועיל היא שיחת 'תיאום ציפיות'.

אסיפה משפחתית, ושיחה פתוחה על מה הציפיות של כולם מצד אחד, ומה האילוצים מצד שני. כדאי לשקף לילדים שבלתי אפשרי וגם לא נכון שהבית יתנהל בלי סיוע של כל הילדים (כל אחד בהתאם לגילו ויכולותיו), ומצד שני אכן מתבקש והגיוני שלילדים תהיינה ציפיות לכל מיני פעילויות ובילויים משפחתיים או עם חברים.

בתור הורים אפשר להתכונן מראש לשיחה כזו, לחשוב מה המטלות המצופות מכל ילד ומה הפעילויות המשפחתיות שמתאימות לנו ויענו לצורך של הילדים. שיחה כזו יכולה להעביר אחריות אל הילדים ולגרום להם להיות שותפים.

טיפ נוסף בקשר לתכנון החופש: כדאי לשמור בסוד כמה תוכניות מהנות שבהן לא תשתפו את הילדים, וכאשר תחליטו שהזמן מתאים ותודיעו להם בהפתעה שעושים משהו מיוחד, הם ייהנו הרבה יותר.

שינוי תודעתי!

אבל השינוי המשמעותי יותר, וחשוב לעשות אותו עוד לפני השיחה עם הילדים, הוא שינוי של הגישה שלנו לנושא. באופן טבעי רובנו כהורים נכנסים למשבצת של האחראים על ההנאה של ילדינו ועל מצב רוחם, ובשורה התחתונה אנחנו נבחנים לפי השאלה האם הם מרוצים או לא.

הבעיה הגדולה שיש במשוואה כזו היא שהילד נשאר פאסיבי ולא אמור לדאוג להנאה של עצמו. מישהו אחר צריך לספק לו את ההנאות. כל עוד המצב נשאר כך, הילד תמיד יתלונן ולא נוכל לספק את דרישותיו. גם לגבי דור הדעה שהלכו במדבר וזכו לגילוי שכינה (מבלי שיש לנו השגה בגדלותם) נוהגים להסביר שהם הרבו להתלונן כי במידה מסוימת הפכו למפונקים כשהאוכל ניתן להם באופן ניסי מבלי שיצטרכו לטרוח עבורו. אין כאן טענה שילד צריך לטרוח או 'לקנות' את הזכות להנות ממה שהוא מקבל, אלא שהוא צריך להיות אקטיבי ולקחת אחריות.

כדי להביא את הילד למקום הזה, התפקיד שלנו הוא בעיקר 'לשחרר'. ללכת צעד אחורה ולפנות את המקום עבור הילד שלנו. אם אנחנו לא נהיה אחראים על ההנאה שלו, הוא יאלץ לקחת את האחריות עליה בעצמו. אנחנו כהורים צריכים להיות מסוגלים לומר לילדים שלנו שלא תפקידנו למצוא להם דרכים להעביר את הזמן באופן נעים. אנחנו יכולים לעזור ולייעץ אם הם יבקשו. כמו כן כהורים אנחנו לוקחים אחריות על פעילויות משפחתיות מסוימות, אבל הזמן של הילד הוא בידים שלו. אם הוא לא יבחר מה הוא מעונין לעשות וישתעמם – זו בעיה שלו ולא שלנו.

בדרך הזו, גם כשהילדים יתלוננו (כי כנראה תהיינה תלונות לפעמים...), אנחנו לא נהיה במקום כל כך מתוסכל, כי כבר לא נרגיש שזו אחריותנו, ובצדק. אנחנו כאן כדי לעזור, אבל אנחנו לא נוכל לעזור אם אתם הילדים לא תדאגו לעצמכם.

וגם אם אנחנו כבר באמצע החופש, עדיין לא מאוחר מדי...

*********

שימו לב: תחת תמונתו של כותב הבלוג, ניתן להירשם לקבלת עדכון לדוא"ל האישי על פרסום רשומות חדשות של כותב זה.