שנאה שלא לחינם

מסופר על אחד מהאדמו"רים שלפני פטירתו ביקש להנחיל לקהילתו צוואה ערכית-רוחנית. אמר להם אותו אדמו"ר: "אינני מצווה אתכם שלא תהיה ביניכם מחלוקת, כי יודע אני שהציבור לא יוכל לעמוד בזה. אולם דבר אחד הנני מבקש מכם – שלא תהיה ביניכם מחלוקת לשם שמים..."

כל מי שקורא או שומע את הוורט הזה ומזדהה איתו, עולים במוחו כמה מחלוקות שהוא הכיר מניסיונו וראה שאכן ה"לשם שמים" שבהן לא היה כנה, ושימש מתן לגיטימציה ו"הכשר" למימוש נטיות שליליות. לראות את זה על אחרים זה טבעי, להביט אל תוכי בכנות ולמצוא את זה גם בי זה כבר לא כ"כ פשוט. אז המשך המאמר, מכאן והלאה, מיועד לבעלי אומץ המעוניינים להישיר מבט גם אל חולשותיהם, ובע"ה גם למצוא מתוך כך דרך לתיקון ועליה.

בפסיכולוגיה ידוע המושג דיסוננס-קוגניטיבי, ופירושו הוא פער בין הכרתו של האדם לבין חוויתו את המציאות. לדוגמה, אדם המכיר בכך שהעישון מזיק לבריאות אך בפועל הוא מכור לעישון. לא נוח לאדם לשהות בתוך הפער הזה, ולכן הוא נוטה לצאת ממנו באחת משתי אפשרויות: או להתאים את המציאות להכרה, או להתאים את ההכרה למציאות. ובהקשר לדוגמה הנ"ל: או להיגמל מעישון, או לסגל לעצמו תפיסה שהעישון לא באמת מזיק.

ולענייננו – כל אדם מכיר אנשים שהוא לא מסוגל להסתדר איתם. [והנידון כאן איננו אדם מציבור אחר ומעיר אחרת, אלא מדובר דווקא על אדם קרוב, על השותף לספסל הישיבה, על חבר הקהילה]. הנפש האנושית היא כ"כ רב-גונית עד שהשוני שישנו בין נפשות שונות של אנשים שונים הוא תהומי. אדם נוטה לחוש נעימות רק בהיותו עומד מול אדם שסוג דעותיו ותכונותיו מתיישבות על לבו. ובפגשו אדם כ"כ שונה, שקשה לו לסבול את אופיו, דעותיו ותכונותיו, נלקחת ממנו השלווה, ואת מקומה תופסים טרדה וקוצר רוח.

כך נוצר גם כאן דיסוננס, יש מישהו שבפועל אתה לא סובל אותו, ומצד שני אתה מכיר בכך שעליך לאהוב את רעך כמוך. באופן טבעי הנפש נחלצת מהדיסוננס ע"י הצדקת הדחייה מאותו אדם. התכונות השונות שלו, דרך החיים השונה שלו, מצטיירים לנו כמסוכנים, מזיקים, ולעיתים רבות אף נובעים מרוע לב. אדם כזה - ודאי שראוי שהלב שלי לא יוכל לסבול אותו...

מובן מאליו שתחושות כאלה לא באות לידי תיקון, משום שהן מוצדקות לדעתנו, ואינן מסתמנות כדבר הדורש טיפול. אך גם אם אדם כבר מעוניין בשינוי, וחפץ ליישר את כל ההדורים עם סובביו ולהסיר מהלב גם את הטרוניה כלפי השונים ממנו כל כך, איך עושים זאת? איך מרגישים חיבה גם כלפי מי שצבוע בשחור?

אז מעבר לתפילה על כך מעומק הלב, ובקשה מהשי"ת שישפיע לי דעת מעבר לראייה המצומצמת שלי ויפתח לי את הלב לאהבת חברי, בנוסף לכך יש לכפור בנגלה ולהאמין בנסתר. עלי להרפות מהניסיון לכפות את עצמי להביט אחרת, ולא להכריח את עצמי לשנות את התמונה שאני רואה, אלא להכיר בכך שמה שנגלה לעיני זו קליפה דקה ורדודה של האישיות של אותו אדם. הרע הגלוי לעיני אינו משקף את מה שהוא באמת, ולכן אני כופר בפרשנות הגלויה הזו, ומאמין שבפנים הוא טוב.

כל פעם שאתה פוגש את האדם הדחוי מלבך תשנן לעצמך – 'אני רואה שהוא רע, אני כופר בזה, אני מאמין שהוא אדם טוב, רק הטוב שלו נסתר מעיני'. תן לעצמך להסתקרן מהו אותו טוב שנסתר מעיניך מתוך ידיעה שהוא קיים, תבקש אותו.

[נחוץ לציין שפעמים לא מעטות, מעבר לעבודה הכללית הזו נדרש גם תהליך של עבודה יותר מפורטת. על האדם לבחון בעצמו מה באישיות של הזולת מאיים עליו, באיזה מקום כאוב אישי שלו נוגע המפגש עם הזולת. מתוך הזיהוי הזה ניתן לנקות את הזולת מהכתמים האישיים-סובייקטיביים שאני טופל עליו]

מי שמוכן לצאת לדרך הזו, ולשהות תקופה מסוימת במצב הזה שאני לא רואה בו את הטוב אבל אני מבקש ומחפש אותו, ובעיקר – מאמין בו, יזכה שד' ייגול את המסך מעל עיניו ולבו וירגיש שלפתע הוא רואה באותו אדם מישהו אחר – נחמד, נעים, ואפילו יזכה לחבב אותו.