כי נתן ה' בידינו את כל הארץ

בכ"ח בניסן, שחל ביום רביעי האחרון - כך מקובל, מציינים את יום כיבוש יריחו. העיר הראשונה שאליה נכנסו בני ישראל עם כניסתם לארץ, שכונתה "המפתח של ארץ ישראל". 

בשבוע שעבר התבשרנו על כך שהשר סמוטריץ שזכה לשנות את מפת ההתיישבות ביהודה ושומרון, מתכנן עוד 3 יישובים חדשים שיקיפו את יריחו, אך כמו אז הקפת העיר יריחו נועדה לבסוף כדי להיכנס אליה, אבל כדי להיכנס אליה צריך להפיל קודם כל את החומות.

מה הן חומות יריחו שהיו צריכות ליפול לפני הכניסה לארץ? החומות הנופלות מזכירות את המשל של הבעל שם טוב על המלך שהקיף את עצמו בחומות ורק הבן שרץ ישר אל המלך גילה שאין חומות בכלל. 

לפני הכניסה ליריחו שולח יהושע מרגלים. הם מספיקים להיות שעות בודדות בעיר אבל חוזרים עם ידיעה מודיעינית חשובה ביותר. את הידיעה הם מביאים חזרה ליהושע: "כי נתן ה' בידינו את כל הארץ וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו".

לדעתי, היה ראוי להלחין את המשפט הזה כהמנון. החומות האמיתיות שלנו בפני כיבוש הארץ הןתודעתית. כמו אצל מרגלי יהושע שהיו צריכים לתקן את הנזק של חטא המרגלים, המשימה היא להפיץ את הבשורה. זה קל, זה אפשרי, לאויב אין עתיד בפלסטין. בואו ותראו.

לא להתרשל בירושת הארץ דווקא כשהסכנה הקיומית חלפה

השנה בהילולת יהושע בן נון שעל פי השולחן ערוך חלה בסמוך לתאריך המקובל של כיבוש יריחו שמתי לב לעניין הבא: ספר יהושע מתחלק לשני חלקים. די תואמים לשנות הירושה ושנות החלוקה.

בחלק הראשון מנהל יהושע מספר מלחמות - מלחמה ניסית ביריחו, שתי מלחמות בעי, מלחמת מלכי הדרום ולאחריה מלכי הצפון ואז "הארץ שקטה ממלחמה". 

אחרי שהארץ שקטה ממלחמה נצרכת התעוררות מחודשת לירושת הארץ - עם ישראל יושב בגלגל, אינו מאויים, עמי הארץ מורתעים. אבל נותרה עוד ארץ רבה מאד לרשת. מי שקם ראשון להתעורר לכיבוש ויישוב הארץ הוא כלב בן יפונה.

כלב היה היחיד שהיה בשתי משלחות המרגלים. עם יהושע בן נון הוא חזר ובניגוד לרוב ולדעת ה"ציבור" אמר: טובה הארץ מאד מאד. ועם פנחס הוא חזר עם הידיעה המודעינית עליה דיברנו - נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו.

התיאור הזה דומה במקצת למה שעובר על עם ישראל כיום. בשנתיים האחרונות התעורר עם ישראל למלחמת קיום, לא רק בעזה ולבנון, אלא גם בהבנה של שינוי שצריך לקרות ביהודה ושומרון. אלא שדווקא עכשיו כאשר התייצב המצב הביטחוני - מה שמוכיח שבניגוד לעמדת מערכת הביטחון בשנים האחרונות, דווקא מי שדרש מדיניות הכרעה וכיבוש צדק. דווקא עכשיו במקום שנראה הטמעה של שינוי התפיסה שהוכיחה את עצמה - פתאום אנחנו רואים נסיגה

מבט היסטורי ילמד שזה לא אירוע חריג: פעם אחרי פעם, עם ישראל חוזר לאותה נקודת מוצא - אנחנו נאלצים לצאת למלחמת "אין ברירה", בדרך כלל רק כאשר כבר מאוחר מדי, וכאשר זוכים להגיע למצב מאוזן של שקט, חוזרים מהר מאד לאותה הקונספציה.

זה גם מה שקורה ביהודה ושומרון בחודשים האחרונים. בשנתיים האחרונות ראינו שינוי מדהים לטובה, בשבועות האחרונים היו קצת מלחמות קרדיט על רקע הגינויים של גורמים בממסד ההתיישבות כלפי חלוצים שפועלים בשטח, אבל האמת היא שאין ספק שעל השינוי השפיעו כל הגורמים ביחד. ההתפכחות היתה רוחבית - הצבא שאחרי 20 שנה שבהם עסק בחיזוק הרשות הפלסטינית כבש את מחנות הפליטים ושינה את המדיניות כלפי הטרור העממי, החוות והגבעות ששינו את פני השטח ודחקו את האויב הרחק אחורה. היישובים החדשים שהוקמו על ידי סמוטריץ, והפחד ששיתק את הערבים מפני "אלימות המתנחלים" והעביר אותם ממצב של מתקפה להגנה.

קמפיין ה"נגד אלימות" נגד הגבעות והחוות - מגיע מהנחת המוצא הזאת: אם הארץ שקטה ממלחמה, המצב הביטחוני התייצב והאויב כרגע מורתע,  מה עושים עכשיו? כאמור, הנטיה הטבעית היא לחזור לשאננות. אם המצב הביטחוני שקט כרגע, המלחמה באויב נתפסת אצל חסידי "מלחמת אין ברירה" כלא מוסרית, ואולי אפילו ככזו שעלולה לעורר מחדש עימותים.

זו הנקודה שבה קם כלב בזמנו ואומר ליהושע: עַתָּה תְּנָה לִּי אֶת הָהָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת אוּלַי ה' אוֹתִי וְהוֹרַשְׁתִּים.

ההתעוררות לרשת את הארץ מתחילה דווקא מלמטה ולא לחינם, המשימה דווקא בזמן שבו הארץ שקטה ממלחמה היא להזכיר את שאלת החזון ולעורר מבט לטווח ארוך.

מה שקרה אז הוא שלא כל עם ישראל התעורר, התנ"ך מונה רשימה ארוכה של מקומות שבהם עם ישראל לא הוריש את יושבי המקום והסתפק בנתינתם למס - שלטון חלקי המבוסס על הרתעה, ללא כיבוש וגירוש - וכידוע, אזהרת התורה התקיימה - אותם גויים שישראל לא הורישו היו לשיכים בעינינו ולצנינים בצידנו.

זאת גם השאלה המרכזית העומדת לפתחם של המתיישבים - קמפיינים "נגד אלימות" נועדו בעיקר להסיח את הדעת מהשאלה הזו: איך תתקיים ההתיישבות לאורך זמן?

איך אתם מציעים לקדם את גירוש האויב?

השאלה הבוערת היא איפה נמצאים ערביי יהודה ושומרון בתוך החזון של אנשי מפעל ההתיישבות?   ההתפכחות מאשליית הדו קיום, זו שהניעה את התמיכה הרחבה במפעל החוות ותפיסת השטח, חייבת להוביל אל הצעד הבא. מה החזון לטווח הארוך? כיצד אנחנו מדמיינים את החיים ביהודה ושומרון.

בשבוע שעבר כתבה עיתונאית הארץ מתן גולן על ההדלפה של רשימת 34 היישובים ביהודה ושומרון, כי צעדיו של סמוטריץ הם בלתי הפיכים, הנוכחות ביהודה ושומרון היא עובדה שלא ניתן לערער עליה וגם רעיון החלוקה למדינה פלסטינית נרמס ברגלי החלוצים. זו בשורה משמחת מאד כשהיא נשמעת מפי שונאת ההתיישבות. והיא מציבה מיד את האתגר הבא שגולן הציגה - מה החזון? האם מתכוונים המתיישבים להעניק אזרחות ישראלית לאזרחי האויב? או שמא יש דמיון שיהיה ניתן להחזיק לאורך זמן מציאות שבה ערביי יהודה ושומרון נהנים מצד אחד מחופש תנועה ומתקווה שיש להם עתיד פה ומצד שני לצד מפעל התיישבות שדוחק אותם עוד ועוד ללא התפרצות של אינתיפאדה?

צריך להגיד תפיסת "קיר הברזל" שגרסה שאפשר יהיה לרסן את השאיפות של הערבים ע"י תגובה חזקה בכל פעם שיפעילו כוח, קרסה, כי היא הניחה שההתמודדות תהיה רק בשפת הכוח, והיא נאלצה להתמודד דווקא עם אותם אזרחים שתחת שליטתנו. בתחילה ערביי ישראל ובהמשך ערביי יהודה ושומרון. הדמיון שקיר הברזל יהפוך את האויב לחסידי אומות העולם התבדתה, וההתמודדות עם אויב שהוא גם אזרח/תושב יצרה מציאות שבה מצד אחד לא ניתן להפעיל יד ברזל ומצד שני יש ניסיון לרוקן את הזהות היהודית מבפנים.

מי שהתעורר מאשליית הדו קיום, ומאשליית הבת שלה של 'חיים לצד אויב מורתע', ובאותה נשימה לא רוצה להקים מדינה פלסטינית מוכרח להבין שלטווח הארוך אין שום אפשרות אחרת מלבד גירוש האויב. ואין שום דרך אחרת להביא לגירוש האויב ללא הייאוש של האויב מכך שיש לו עתיד ב"פלסטין".

במקום לפרסם מכתבי גינוי מהשפה ולחוץ או של מי שלחוץ. במקום להזדעזע סלקטיבית מי שבאמת מוטרד מה"אנרכיה" ביהודה ושומרון או מפעולות נוער הגבעות כדאי שיציגו חזון אלטרנטיבי - איך המדינה מתכוונת לגרש את האויב. 

אם אין חזון כזה - איך ניתן לבוא בטענות למי שלא מאמין שניתן לחיות לצד האויב, ושבשום אופן לא מוכן לחיות באשליות של 'הרש"פ מורתעת'? אבל אם יש חזון כזה אני סבור שניתן להעריך בביטחון שכאשר הוא יוצג, וכאשר הציבור ירגיש שבלוט וחבריו פועלים כדי לגרש את האויב - אזי לא יהיו אזרחים שלוקחים את החזון לידיים.

השאלות הגדולות באות תמיד "בהניח ה' לך מכל אויביך" - דווקא אז הציווי למחות את זכר עמלק, דווקא אז המצווה לכבוש ולהוריש הופכת לרלוונטית. הספקות שמתעוררות שוב בדבר מוסריות הורשת הארץ  או בדבר הראליות שלהם, הם הספק שזורע עמלק דווקא כאשר ישנה יציבות, מה שנקרא "בהניח ה' אלוקיך לך". והתרופה לזה הן שתי העקרונות אותם למדנו ממרגלי יריחו:

נתן ה' בידינו את כל הארץ.

וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפנינו.

"וניקינו משבועתך זאת" - מה ניתן ללמוד מכיבוש יריחו על חפים מפשע?

ועוד נקודה חשובה שאפשר ללמוד מכיבוש יריחו, בזמן האחרון אנחנו שומעים הרבה את המושג "חפים מפשע", מושג שכל כולו בלבול וחוסר הבנה של המלחמה באויב. כאשר מערבבים בן "פשע" למלחמה, כאילו שהאויב הוא עבריין מרושע, שנידון על עברו. אז מה יגדיר מיהו אויב, ומתי הרחמנות תהפוך לאכזריות?

גם את זה אפשר ללמוד מהמרגלים של יהושע. כשהם מבטיחים לרחב שיגנו עליה, הם דורשים ממנה שני תנאים: הראשון הוא לסמן את הבית והשני הוא שכל מי שנדרש להגן עליו יהיה בתוך הבית. הכללים הללו נכונים גם להיום. מה מגדיר מיהו לא אויב? מי שמוכן לעזור לנו, מי שמכיר בריבונות של עם ישראל על הארץ. ולצורך העניין מי שישים דגל על הבית שלו - זה יכול להיות דגל ישראל או דגל מקדש, מעשה שיבטא שאין לו דרישות לאומיות. אבל גם לאחר מכן ישנו תנאי נוסף - בזמן מלחמה אסור לנו לעשות חשבונות ולהסתכן, ולכן מי שרוצה לבחור באפשרות של "להשלים" צריך לבדל את עצמו פיזית מאוכלוסיית האויב, בלי זה אי אפשר ואסור לנו לעשות חשבונות תוך כדי מלחמה.