לזכור את קרבן פסח

בימים שלפני חג הפסח כולנו עסוקים תמיד מעל הראש, החל מההכנות הרבות והמאומצות לחג, נקיונות, קניות. ממשיך בהתמודדות עם הילדים שיצאו לחופשה רשמית אחרי חודש שהיו בבית בחופשה בלתי רשמית, ועד הניסיון להספיק את פערי העבודה שנפערו בגלל זה. בתוך כל זה צריך למצוא מקום לזיכרון לעיקר עניינו של החג שחסר לנו: הקרבת קרבן פסח.

גם אם אנחנו לא מוצאים מה אפשר לעשות כדי לשנות, גם אם אנחנו מתעצלים במה שאנחנו כן יודעים שצריך לעשות כדי להתקדם לאט לאט, צריך להקדיש לפחות זמן למחשבה ודיבור על העניין. לחשוב מה חסר לנו כדי שלא נגרע מהקריב קרבן ה' במועדו.

דווקא ההתקדמות העצומה והשינוי בהר הבית, דורשים מאיתנו לדבר על היעד הבא. ברוחניות, אסור להסתפק במועט. להפך, כל מתנה שה' נותן לנו צריכה לדרוש מאיתנו לרצות עוד, ולתת מעצמנו עוד. השינוי בהר הבית צריך לתבוע ממנו להתקדם לשלב הבא: להשיב את העבודה בעזרת ה'.

עבודת הקרבנות

ההכנה הנפשית לקרבן פסח, מגיעה כמעט תמיד בשבועות שבהם מתחילים בפרשת השבוע את ספר ויקרא - ספר הקרבנות. עבודת הקרבנות היא באופן טבעי דבר שנראה זר לאורח החיים והתפיסה שלנו. אבל כמו תמיד דווקא אותן מצוות שנראות לנו שונות מהתפיסה שלנו, הן אלו שצריכות לעורר אותנו להתבונן מה חסר לנו.

לצד ההכנות המעשיות וההשתדלות לעשות מה שאפשר ברור שעיקר המרחק בינינו לבין עבודת המקדש זה המרחק הרוחני והנפשי, ולכן להעמקה, לימוד והתבוננות יש חלק קריטי בהתקדמות לקראת היעד הנכסף.

עבודת הקרבנות היא קודם כל האמונה שהאדם יכול להעלות ריח ניחוח לה'. זה לא דבר שיכולנו להגיד אותו לבד, אולי לכן ספר הקרבנות נקרא ויקרא - כי אנחנו ניגשים למקדש רק אחרי שה' קרא לנו, זה לא משהו שיכולנו להמציא מעצמנו.

אחד מעיקרי האמונה של פנימיות התורה הוא שהעבודה היא צורך גבוה. הקב"ה באמת רוצה וחפץ בעבודה שלנו. זו נקודת הבדל משמעותית אל מול התפיסה הדתית של אויבינו - שמאמינים באל גדול וחזק שאינו "נזקק" לאנושי וזאת אולי הסיבה שבגללה הם הפכו את המקדש למרכז המלחמה. 

הקרבן הוא במהותו מעשה של דילוג, מעשה טכני שנועד לבטא משהו עמוק. אפשר להטיל הרבה מאד ספק במשמעות של המעשה הזה, גם ספק אמיתי כמו זה שביטאו הנביאים בביקורתם, אבל לצד זה קיימים בנושא הזה גם הרבה מאד ספקות עמלקיים. משל למה הדבר דומה לקשר שבין איש ואשתו, קשר שנשען גם על ביטוי ממשי של אהבה, שמבטא ומגביר את האהבה וגם על עבודה יומיומית של תקשורת, הבנה וקשר נפשי. 

התפיסה היהודית מבוססת על ההבנה בצורך של השילוב בין השניים. באותה המידה שבה קשר פיזי נעדר תקשורת, מחויבות והבנה נפשית יהפוך לריק וחסר טעם, ככה גם הקשר הנפשי לא יכול להתגבר על כל המחסומים לא לחינם טבע הקב"ה את המקום שבו יש כלים לדלג מעל מחסומים שונים, והכרה שהמרחק המהותי מצריך מעשה כדי להתקרב.

זה כמובן נכון גם בנמשל, בעולם של היום חסרה לנו היכולת להתקרב אל ה' ולדלג אליו. כדי להגיע למקום שבו נזכה לחדש את עבודת המקדש, צריך גם הכרה בחיסרון שלנו להצליח לעלות בלי לדלג, להכיר בכך שאנחנו נזקקים למקום של קרבה אל ה' היכן שאנחנו ואיך שאנחנו.

ברית לאומית

המהות של קרבן פסח מעבר לעבודת הקורבנות היא כאירוע רוחני-לאומי של חידוש הברית. בכל שנה ושנה כל יהודי בעולם מתאסף ומחדש את קשר הברית, לכן מי שלא חוגג את הפסח "נכרת מעמיו" על פי התורה.

המושג של הברית חסר לנו מאד היום במאבקי הדת והמדינה והשאלות איזו מדינה אנחנו רוצים, קשורים כולם להעדר של חוקה שהיא תוצר מסויים של הרעיון של הברית - התאגדות של עם סביב רעיון.

הדרך לכריתת ברית היא ארוכה, ומלאה שאלות - מה עושים עם המיעוט, איך מתנהלת מדינה וכו'. אבל העיסוק בנושא הברית הרעיון שלו הוא לפעול להפך - לא לעסוק בפרטים ובחקיקה, אלא לעסוק ברעיון עצמו. בשאלת הזהות שלנו ולשם מה אנחנו קיימים. ההתעוררות הרוחנית בעקבות המלחמה צריכה להוביל אותנו לשם - לקרוא כמה שיותר בשם ה'.

למלא את המלחמה בעומק רוחני

הצורך להעלות קומה - לדבר על עבודת המקדש והקרבנות, לעסוק בחידוש הברית, ולהעמיק בשאלת המשמעות של הקיום היהודי, באה לידי ביטוי גם בשיח התקשורתי היום סביב המלחמה ביהודה ושומרון.

בחודשים האחרונים ישנה פריחה בקמפיין ה"נגד אלימות" בציבור הדתי, זה התחיל מהשמאל הדתי והולך ומתרחב (עם עבודה מתוחכמת של עמותה מסוימת) לאגפים של הימין הרך, שקשה לו "לבלוע" את הרעיון של הבא להרגך השכם להורגו. תורמת לזה בוודאי העובדה שזכרון הטבח הולך ונשכח - שוב תחושת היציבות הממכרת חוזרת עם הירידה בטרור הערבי ובאופן טבעי האדם מעדיף לשקוע בתעתוע היציבות ולא לחשוב על מה שמעבר לדלת, בוודאי שלא לקום ולהיות מוכן לערער טיפה את החיים.

הקמפיין ההזוי שמתנהל בימים האחרונים "נגד אלימות" בהגנה על האויב, מתיימר לדבר מוסרית, ובשבוע שעבר התייחסתי לטענות האלו. אבל הפעם אני רוצה לדבר דווקא על הצורך להתייחס לגרעין האמת שבטענות האלו. כלל ידוע שהקיום של שקר מתבסס על גרעין אמת והיכולת לפרוך אותו היא לפעמים דווקא בלתת מענה לאמת שבו. המלחמה היא קשה עבור יהודים לא רק פיזית, אלא גם נפשית ורוחנית. גם אם מבינים את הצורך והאין ברירה להילחם, קל מאוד להישבר ולשקוע שוב באשליות המרגישות הרבה יותר נעים "מוסרי" וטוב.

מעבר לזה, אם לא ניצוק למלחמה משמעות רוחנית אנחנו ניכשל באופן כמעט ודאי. כשם שמדינת ישראל לא הצליחה להתקיים רק עם הרעיון של להיות "מקלט בטוח" בלי משמעות רוחנית, ככה המאבק על יהודה ושומרון לא יכול להתקיים אם יהיה רק כדי "למנוע טבח". זה לא שזה לא נכון כי אכן, סכנת הטבח היא קיומית, ועדיין, היא לא מספיקה בפני עצמה כדי לתת לאדם כוח כדי להילחם את המלחמה הזאת.

כדי להצליח לעמוד בקשרי המלחמה הן הפיזים והן המוסריים, מול תרעלת הקמפיין המתחזה למוסרי וליהודי אנחנו חייבים להתבונן כל הזמן במשמעות שלה, במשמעות שלנו בקשר שלנו עם ארץ ישראל ולמה כל כך חשוב כעת מקדש. ובכלל למה בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו. ולזכור שאמנם הביאנו לארץ ישראל אבל עדיין לא בנה לנו את בית הבחירה לכפר על כל עוונותינו.

במידה רבה המלחמה דומה ליציאת מצרים, אנחנו יוצאים ממיצרים גם פיזיים וגם רוחניים כדי להיוולד - להתקיים להיות אנחנו. אבל חג הפסח נועד להזכיר שיש מטרה לקיום הזה. "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים".