ככל שעוברות השנים הופך יום הזיכרון, בעיקר כפי שהוא בא לידי ביטוי בתקשורת, ליום הדיכאון. בתחילה, עצם הזיכרון הביא איתו עצב, עם השנים העצב גרר דיכאון, ודיוני היום החשוב הזה הפכו מחובת הזיכרון לעומק הדיכאון – האם המחיר היה שווה? ועל עצם העלאת השאלה הזו אני מבקש לחלוק מכל וכל. מבחינתי, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אינו יום עצוב. נקודה. זהו יום נשגב. אולי אפילו קדוש. יש בו גם חלקים קשים וכואבים. אבל הוא אינו יום עצוב.
כשקיבל דוד בן גוריון את ההחלטה על הקמת המדינה היה עליו לשקול אינספור שיקולים. אחד החשובים שבהם, אם לא החשוב ביותר, היה הערכת אנשי הצבא שהסיכוי לנצח במלחמה שתיפתח בוודאות עם ההכרזה הוא רק 50%. במילים אחרות - ההחלטה לצאת אל המהלך ההיסטורי נהנתה מסבירות של 50 אחוזי הצלחה בלבד, כשהמשמעות של חמישים האחוזים הנותרים היא, אולי, מות הרעיון הציוני, עשרות אלפי הרוגים, ומן הסתם סילוקה של שארית הפליטה מהארץ, ויתכן אף השמדה מוחלטת. ובכל זאת, ההחלטה התקבלה.
את הדילמה שעמדה בפני בן גוריון, אני רוצה להרחיב לפרספקטיבה רחבה יותר. נניח שהיו מציירים בפני בן-גוריון את התמונה הבאה: "תאר לך שבעוד 73 שנים מדינת ישראל תמנה תשעה מיליון אזרחים, שיבואו לכאן בגלי עלייה מכל רחבי תבל. הצבא שלה ייחשב לאחד הצבאות החזקים בעולם. ירושלים תהפוך לעיר ענקית ובה מאות אלפי תושבים, ותשוב לשלטון יהודי. הכלכלה של המדינה הזו תהיה אחת החזקות בעולם, היא תוביל את תעשיית החדשנות העולמית, ופעם בכמה שנים היא אפילו תזכה באירוויזיון... תמורת כל זה – בחייהם של כמה חיילים ואזרחים אתה מוכן לשלם?".
השאלה נוראית. היה קשה אפילו לכתוב את השורות האלו. ובכל זאת.
שאלות מוסריות מהסוג הזה עומדות לפתחו של כל מנהיג, בטח ובטח במדינת ישראל. בכל החלטה על יציאה לקרב כרוך אבדן חיי אדם. כך גם כל קיצוץ הכרחי בתקציב המדינה, וכמעט כל החלטה הנוגעת לניהול חיי מדינה. אלו הן ההחלטות הקשות העומדות לפתחו של כל מנהיג. ובן-גוריון לא היה סתם מנהיג.
אז מה לדעתכם הוא היה עונה? אם לקחת את קנה המידה של הסיכון שנטל בעת הקמת המדינה, ניתן לומר שבהחלט היה נוקב במספר מיליון, ואף למעלה מכך. החלום הזה שתואר – של מדינה מצליחה, מובילה וגדולה - הוא חלום כל כך רחוק, נשגב ובלתי נתפס, והמחיר עבורו צריך להיות "ריאלי" בהתאם. החישוב שהוא היה עושה היה פשוט יחסית, והוא היה נובע מההיכרות עם המאורעות ההיסטוריים שאירעו בדיוק ארבע שנים קודם לכן: במהלך חודש מאי 1944 הגיעו לאושוויץ מדי יום עשרות אלפי אנשים, ורבים מהם נרצחו כבר באותו היום. לאורך כל ההיסטוריה התרגל העם היהודי לפוגרומים בהם נטבחו עשרות, מאות ואלפי יהודים ביום אחד או בתוך פרק זמן קצר. גם ההכרעה הנוספת שהוטלה לפתחו של בן גוריון באותו יום היתה, כאמור, סיכוי של 50 אחוזים להפסד נוראי ב"מלחמת העצמאות" הצפויה להיפתח. הפסד שכזה בוודאי יגרור את מותם של עשרות אלפים חיילים ותושבי היישוב היהודי.
ומכאן, החישוב המוסרי פשוט. אני חושב שאם היה עומד בן גוריון בפני שר ההיסטוריה, מן הסתם היה מבקש "הנחה" למחיר הדמים, כפי אברהם אבינו כשביקש להגן על אנשי סדום. אולי אפשר להקים את המדינה המופלאה הזו רק בחצי מיליון הרוגים? ואולי ב-200,000? ואולי אולי, אם נא מצאתי חן בעיניך, אולי אפשר ב-100,000 הרוגים בלבד? ומעבר לבקשה מרחיקת לכת זו, אני מתקשה להאמין שהיה מעז לבקש. זה כבר היה נחשב לבקשה מוגזמת. לחלום מתוק מדי.
והנה אנחנו עומדים כאן היום, ומציינים בכאב לב את זיכרונם של כ-24,000 חללי מערכות ישראל. ואם נאמר את האמת – גם המספר הזה לא מהווה בדיוק את המחיר האמיתי ששילמנו במלחמות ישראל. למעשה, 24,000 החללים הללו מורכבים מכ-4000 חללים שנהרגו עוד לפני קום המדינה, כ-4,000 נוספים שנהרגו במלחמת העצמאות, כ-6,000 חיילים שנהרגו בכל מלחמות ישראל האחרות (סיני וששת הימים, יום הכיפורים ומלחמות לבנון), ובסך הכל כ14,000 איש נהרגו במלחמות ישראל. כ-3,000 אזרחים נפגעו בפעולות טרור, ונקשרו גם הם אל הזיכרון הלאומי. שאר 7,000 ההרוגים הינם בעיקר חיילים שמצאו את מותם במהלך שירותם הצבאי, גם אם לא בפעילות מבצעית (החל מתאונות אימונים וכלה בהתאבדויות ל"ע). וכמובן, חייו של כל חייל יקרים, והוא ראוי לכבוד ומעמד לאומי, ללא תלות בסיבת מותו.
בכל אופן, זהו המחיר ששילמנו על עצמאותנו ועל הצלחתה הפנומנלית של מדינת ישראל. המחשבה על כל אחד ואחד מהחללים דוקרת את הלב בכאב מפלח. אבל ביום הקדוש והנשגב הזה, בו אנחנו מתייחדים עם זכרם של יקירינו, אנחנו צריכים להיזהר שלא יהפוך העצב לחזות הכל, כאילו נפילתם היתה לשווא, אלא יש לזכור אותם בגאווה, בהערכה וגם בהודיה עצומה - בזכותכם אנחנו פה. והמחיר הזה, הנוראי, הוא המחיר הנמוך ביותר, המינימום ההכרחי, שאפשר היה לדמיין אפילו בחלומות הוורודים ביותר, במטרה להגשים את חלום כל הדורות: להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים.
ביום הזיכרון איני עצוב. אני כמובן זוכר, מתייחד, מחסיר פעימה ומשתתף עם הציבור. אבל זוכר תמיד שהעצב – מקומו ביום הזיכרון הפרטי של כל חייל ונופל. יום הזיכרון מיועד לזיכרון לאומי וכללי, והוא אינו עומד בפני עצמו, אלא רק מהווה הקדמה ליום שאחריו. יום עצמאות שמח!
הכותב הוא אסטרטג ויועץ המתמחה בקבלת החלטות.
