אחרי התפילה אדם כורע ופוסע ג' פסיעות לאחריו (יומא נג ע"ב). וכתב מהר"י אבוהב ז"ל, שהפסיעות הללו הן כנגד ג' פרסות שרחקו ישראל מהר סיני בשעת מתן תורה (כה"ח קכג ס"ק ב). גם ג' פסיעות שפוסע המתפלל לפני שהוא מתפלל נלמדות ממעמד הר סיני, שכתוב בו: "וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כָּל דִּבּוּר וְדִבּוּר שֶׁיָּצָא מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חָזְרוּ יִשְׂרָאֵל לַאֲחוֹרֵיהֶם שְׁנֵים עָשָׂר מִיל, וְהָיוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת מְדַדִּין אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר, 'מַלְכֵי צְבָאוֹת יִדּוֹדוּן יִדּוֹדוּן'. אַל תִּקְרִי 'יְדּוֹדוּן', אֶלָּא 'יְדַדּוּן'" (שבת פח ע"ב. כה"ח צה ס"ק ח). שבכל תפילה חש אדם יראה כמו במעמד הר סיני ונסוג לאחור עד ששולח ה' את מלאכיו ומקרבים אותו אליו יתברך באהבה וברצון.
וצריך לשים לב לפסיעות הללו, שמזכירות לנו כי אנו כמו במעמד הר סיני ושכינה כנגדנו (שו"ע צ"ח א). ודבר זה נרמז לנו על-ידי חכמינו שתיקנו לנו השתחוויה בתפילה בברכה ראשונה וב"מודים", כדי שנרגיש את נוכחות השכינה. גם האיסור לפתוח את העיניים בתפילה (אא"כ מסתכלים בסידור) נועד לעזור לנו לחוש את מציאות ה' מולנו. בנוסף, כל ההלכות שאומרות כי מקום התפילה צריך להיות נקי וכד' הן מאותה סיבה ממש.
עוד תיקנו לנו חכמים לומר 36 פעמים את המילה "אתה" בתפילת י"ח, כדי לחוש שה' נוכח ממש כנגדנו. המתבונן יראה כי חכמינו הוסיפו את המילה "אתה" גם במקום שהיא לא מחויבת לנוסח התפילה, הכול כדי שנרגיש את השכינה. עוד נראה כי מלבד תפילת י"ח נמצאת המילה "אתה" בברכות, ובעיקר בברכת "אמת ויציב" שמקדימה לתפילת י"ח, ושם נמצאת המילה "אתה" 6 פעמים, מה שלא קיים בשום ברכה אחרת (ב"ויברך דוד" אומרים "אתה" 7 פעמים. ובקריאת שמע של קרבנות 10 פעמים).
גם בקריאת התורה אנחנו מרגישים כאילו אנחנו במעמד הר סיני. ולכן הקורא עומד כשקורא בתורה. "דאמר קרא (דברים ה כח) 'ואתה פה עמוד עמדי'. ואפילו לסמוך אסור כדאיתא בירושלמי. רבי שמואל בר יצחק על לבי כנישתא חזא לחד בר נש תרגם וסמיך לעמודא. אמר ליה: אסור לך. כשם שניתנה באימה כך אנו צריכים לנהוג בה באימה" (בית יוסף או"ח קמא). על כן כתב ה"שלמי צבור" שבעת קריאת ספר התורה יהיו אוזני כל העם אל ספר התורה באימה וביראה מעין דוגמא מעמד הר סיני.
לכן לא קוראים בספר תורה, אלא אחד. ולא שניים. וכך מביא שם הבית יוסף: "ורבינו הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב: שמעתי שכתוב בספר הזוהר שאין לקרות כלל אלא אחד וראוי לחוש לדבריו. ואני הכותב זכיתי למוצאו והוא בפרשת ויקהל (רב:) וז"ל 'וְאָסִיר לְמִקְרֵי בְּסִפְרָא דְּאוֹרַיְיתָא, בַּר חַד בִּלְחוֹדוֹי, וְכֹלָּא צַיְיתִין וְשַׁתְקִין, בְּגִין דְּיִשְׁמְעוּן מִלִּין מִפּוּמֵיהּ, כְּאִילּוּ קַבִּילוּ לָהּ הַהִיא שַׁעֲתָא מִטּוּרָא דְּסִינַי'". וכיוון שבמעמד הר סיני לא שמעו אלא קול אחד, כך בכל קריאת תורה אסור לקרוא התורה אלא אחד בלבד כאילו קיבלו את התורה באותה שעה מהר סיני.
וכתב כה"ח (תצד ס"ק כ) כי בשבועות קורין בטעם העליון שיש בעשרת הדברות. והוא טעם מיוחד שמטעים כל דיבר ודיבר כיחידה בפני עצמה. אבל בשבת "יתרו" קוראים בטעמים רגילים שכל פסוק הוא יחידה בפני עצמה. וטעם העניין הוא כדי להדגיש כי אנו קוראים בחג השבועות את הדברות כאילו ניתנו למשה בסיני.
כתב כה"ח (רפב כח): "ובדרך כלל אין איסור לקרות בתורה עם הארץ וכו'. והיינו דווקא בשירה וכיוצא בשאר עליות גדולות, אבל בעשרת הדברות אין לקרות עם הארץ בשגם הוא נכבד ועשיר וגדול הדור לפני תלמיד חכם, וכן המנהג". וכל זה בגלל שרוצים שקריאת התורה הזאת תהיה כמו שהיה במתן תורה, שמשה ידבר והאלוקים יעננו בקול.
"ואם אם לא היה חכם בקהל ונתנו קריאת עשרת הדברות לזקן אחד, ואחר כך לקחו הקהל חכם אחר והמנהג בעיר שחכם הקהל קורא עשרת הדברות בזה וכיוצא - זוכה חכם הקהל ואין לזקן שום חזקה" (כה"ח תצד ד בשם החיד"א לדוד אמת סימן ב' אות י"ג).
זאת הסיבה שבגללה לא מפסיקים באמצע קריאת עשרת הדיברות, למרות שעל-פי ההלכה אם לא מדובר בשלושה פסוקים לפני ואחרי פרשה, אפשר להפסיק באמצע. וטעם העניין הוא בגלל שמתן תורה ניתן בבת אחת (אליה רבה סימן קמ"ג אות ו', דרך החיים אות י"ב).
רבנו החיד"א בשו"ת טוב עין (סי' יא) נשאל על המנהג לעמוד בעת קריאת התורה בקריאת פסוקי עשרת הדברות, ויצאו עוררין על מנהג זה מטעם דברי הגמרא בברכות שכתבה כי לא קוראים עשרת הדברות בכל יום, שלא יאמרו המינים שרק עשרת הדברות מסיני ולא כל התורה כולה.
וכתב ע"ז החיד"א וז"ל: ואין הצדק איתם, דבירושלמי (פ"ק דברכות) ורש"י כאן כתבו דהכא הטעם שלא יאמרו אלו לבד ניתנו למשה מסיני, ואם כן כשקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו ובו ביום קורין גם את עשרת הדברות בתורה לית לן בה, דמוכח דהכל אמת, אלא שהם עומדים בעשרת הדברות להיות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות ואמרם הקדוש ברוך הוא לכל ישראל, ויחרד כל העם באמירת הקדוש ברוך הוא אותם, ורוצים לעשות איזו זכר לקום באמירתו.
וכן כתב באגרות משה (או"ח חלק ד סי' כב) דכיון שנהגו לעמוד גם בשירת הים בפרשת בשלח ובשביעי של פסח, רואים שאיכא עוד דברים שעומדים אף שלא שייכים שם דברי המינים, יבינו שגם מה שעומדים בעשרת הדברות הוא מטעם אחר, ואין חשש תרעומת המינין.
ויש לציין שרבנו החיד"א עצמו בקונטרס לדוד אמת (סי' ז) הביא בשם האר"י הקדוש שנהג לא לעמוד בקריאת עשרת הדברות. ועיקר דבריו הוא כי אם רק יחידים עומדים - אין צריכים כולם לעמוד, ואם הרוב עומדים - צריכים כולם לעמוד, שלא לעשות תורה כשתי תורות (כה"ח קמו ס"ק כג).
הגמרא (ברכות יא ע"ב) מספרת כי בבית המקדש היה קוראים עשרת הדברות בכל יום. "תנן התם, אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת! והם ברכו, וקראו עשרת הדברות, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר, וברכו את העם שלש ברכות: אמת ויציב, ועבודה, וברכת כהנים".
ובגמרא שם נאמר כי רצו בכל מקום לקרוא בציבור עשרת הדברות בכל יום, כמו שקוראים קריאת שמע. "אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין. תניא נמי הכי, רבי נתן אומר: בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין. רבה בר בר חנה סבר למקבעינהו בסורא, אמר ליה רב חסדא: כבר בטלום מפני תרעומת המינין. אמימר סבר למקבעינהו בנהרדעא, אמר ליה רב אשי: כבר בטלום מפני תרעומת המינין".
ברש"י (לפני הצנזורה) כתוב כי המינים הם "תלמידי ישו" וחז"ל חששו שהם יאמרו לעמי הארץ: אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקדוש ברוך הוא ושמעו מפיו בסיני. וכן כתב הרמב"ם בפירוש המשניות (תמיד פרק ה משנה א): "ולא ביאר הבבלי מה היא תרעומת המינים אלא שנתבאר בתחילת ברכות בירושלמי ואמרו בדין היה שקורין עשרת הדברות בכל יום ויום. אלא מפני מה אין קורין אותם מפני המינים שלא יהיו אומרים אלו לבדם ניתנו למשה מסיני".
הצל"ח הקשה כי במסכת פסחים דנה הגמרא אם אומרים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" בקול או בלחש. ואומרת הגמרא שצריך לומר בלחש מפני תרעומת המינים. ובגמרא שם אמרו שבנהרדעא ליכא מינין ואפשר לומר בקול (פסחים נו, א). וכאן אומרים כי גם בנהרדעא יש מינים?
ותירץ כי הערעור הזה של המינים כאן הוא כל כך מסוכן, ולכן גם במקום שאין בו נוצרים תלמידי ישו, חוששים ולא נותנים להם מקום לבלבל את עמי הארץ כאילו לא כל התורה מהשמים, ולכן לא קוראים עשרת הדברות בכל יום.
וכתוב ב"שולחן ערוך" (סימן א סעיף ה) כי טוב לומר עשרת הדברות בכל יום לפני התפילה. והביא רמ"א את תשובת הרשב"א "ודוקא ביחיד מותר לומר עשרת הדברות בכל יום, אבל אסור לאומרם בצבור". ודעת המהרש"א שהאיסור הוא דווקא לקבוע בברכות, אבל ציבור שלא בברכות מותר. ולא נהגו כן. ובכל גוונא אסור לאומרם בציבור.
וכתב רבי חיים ויטאל בשער הכוונות: "גם הייתי נוהג לומר בכל בקר קודם התפלה פרשת המן ועשרת הדברות וכיוצא בזה בפרשיות אחרות ומנעני מורי ז"ל שלא לאומרם, ובפרט בעשרת הדברות הזכיר לי טעמו של דבר כי הרי בימי הראשונים קבעום בתפלה ומפני המינים שלא יאמרו שאין עוד ח"ו תורה מן השמים אלא עשרת הדברות בלבד לכן בטלום, ומי זה יערב אל לבו לחזק את המינים ולנהוג מה שביטלו רז"ל בגמרא עכ"ל. והביאו מחזיק ברכה אות ח'" (כה"ח סימן א' לב). וכתב שערי תשובה אות י"א בשם קונטרס "טוב עין" סימן יו"ד הא דמשמע מהאר"י ז"ל שאין לאומרם אפילו ביחיד, אפשר דהקפידא קודם התפלה אבל אחר התפלה אם יקראם באמצע קביעות לימודו שפיר דמי (עיין משנה ברורה ס"ק טז).
בתוספות ברכות (דף י"ב ע"ב) "איתא בירושלמי דאותן שלש פרשיות שתקנו בקריאת שמע לפי שבהן עשרת הדברות ועיין בו ותמצא הכל" (כה"ח סימן סא ס"ק ג). וכן כתוב בזוהר חדש (במדרש רות דף צ"ה ע"א): "אֲמַר ר' יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בֶּן דּוּרְמַסְקִית, מִשְׁמֵיהּ דְּר' עֲקִיבָא, חֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים תִּקְּנוּ קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגֶד עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת". וכן כתב משנה ברורה (סימן סא ס"ק ב) לכוון בקריאת שמע לעשרת הדברות.
ואפשר שאחד הטעמים לכך הוא שבני ישראל קיבלו את התורה ביראה גדולה. ואמרו: "וְעַתָּה לָמָּה נָמוּת כִּי תֹֽאכְלֵנוּ הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת אִם יֹסְפִ֣ים אֲנַחְנוּ לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל ה' אֱלֹהֵינוּ עוֹד וָמָֽתְנוּ". ודבריהם אלו התישו את כוחו של משה. כשאמרו לו: "קְרַב אַתָּה וּֽשֲׁמָע אֵת כָּל אֲשֶׁר יֹאמַר ה' אֱלֹהֵינוּ וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר ה' אֱלֹהֵ֛ינוּ אֵלֶיךָ וְשָׁמַעְנוּ וְעָשִׂינוּ" – "שנצטערתי עליכם ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה. וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה ולא ללמוד ממני".
שמא תאמרו מה למשה להצטער, הלוא כל החשש שלהם הוא מהאש. ובאמת אין זה נכון. שהרי הם ראו כי לא נשרפו ומתו בשני הדברות הראשונים. וגם משה לא אמור למות אחרי שישמע את שמונה הדברות הנוספים. וכל זה בגלל שהאש של מתן תורה לא שורפת מי שראוי לה. כך היה באש של הסנה. וכך באש שהייתה על המזבח (חגיגה כז ע"א). "אמר ריש לקיש אין אור של גיהנם שולטת בפושעי ישראל קל וחומר ממזבח הזהב מה מזבח הזהב שאין עליו אלא כעובי דינר זהב כמה שנים אין האור שולטת בו פושעי ישראל שמלאין מצות כרמון דכתיב כפלח הרמון רקתך אל תקרי 'רקתך' אלא 'רקנין שבך' - על אחת כמה וכמה".
ובתוספות חגיגה (כז ע"א) מביא מדרש תנחומא תמיהה של משה איך לא נשרף עץ מזבח הזהב מהאש. "היה משה תמיה על זה אי אפשר שלא ישרף העץ. ואמר לו המקום: כך דרכי באש של מעלה אש אוכלה אש ואינו מכלה. כדכתיב (שמות ג ב) וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֵלָיו בְּלַבַּת אֵשׁ מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיַּרְא וְהִנֵּה הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל".
האור המיוחד שהיה על המשכן הוא אור מיוחד שקשה לנו לדמות אותו, כי אנחנו לא מכירים אותו. הוא אור מיוחד, המשך להארה המיוחדת שהייתה במעמד הר סיני "וַתִּקְרְבוּן וַתַּעַמְדוּן תַּחַת הָהָר וְהָהָר בֹּעֵר בָּאֵשׁ עַד לֵב הַשָּׁמַיִם חשֶׁךְ עָנָן וַעֲרָפֶל" (דברים ד, רמב"ן שמות). "כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם". היא מלווה אותם בכל מסעיהם. ולא שורפת, רק מאירה ומחממת.
כך אומרת הגמרא בנדרים (ח ע"ב). "וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה", שאומר רבי שמעון בן לקיש "אין גיהנם לעולם הבא אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה צדיקים מתרפאין בה ורשעים נידונין בה. שנאמר 'וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה' ולא עוד אלא שמתעדנין בה שנאמר 'ויצאתם ופשתם כעגלי מרבק' והרשעים נידונין בה שנאמר 'הנה יום בא בוער כתנור' וגו'".
האש הזאת ממשיכה אתם בכל הדרך עד לבית המקדש. גם הוא היה מאיר אור גדול לכל סביבותיו. כך מובא בילקוט שמעוני (רמז תצט) על הפסוקים האמורים בנבואת ישעיה (פרק ס): "קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח: כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה: וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ".
זאת הסיבה שבגללה תש כוחו של משה. למה הם מפחדים מהאור הגדול שצריך לבקוע מירושלים, איך תבוא כך הגאולה? בכדי לתקן את הטעות של בני ישראל משה מצווה אותם על קריאת שמע לתקן את הפחד שלהם מהאש הגדולה. ללמד אותם לאהוב את ה' ולא רק לירוא מפניו. "וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת ה֣' אֱלֹהֶ֑יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֥ וּבְכָל־נַפְשְׁךָ֖ וּבְכָל־מְאֹדֶֽךָ". לומר את האהבה הזאת בכל בוקר וערב, ולכתוב אותה על המזוזות של הבתים ולקשור אותה על היד ועל הראש. הכול בכדי להשריש בהם את אהבת ה' שלא הייתה במעמד הר סיני.
כך הוא גם אומר להם שאלוקים אוהב אותם. "לֹ֣א מֵֽרֻבְּכֶ֞ם מִכָּל־הָֽעַמִּ֗ים חָשַׁ֧ק ה֛' בָּכֶ֖ם וַיִּבְחַ֣ר בָּכֶ֑ם כִּֽי־אַתֶּ֥ם הַמְעַ֖ט מִכָּל־הָעַמִּֽים: כִּי֩ מֵֽאַהֲבַ֨ת ה֜' אֶתְכֶ֗ם וּמִשָּׁמְר֤וֹ אֶת־הַשְּׁבֻעָה֙ אֲשֶׁ֤ר נִשְׁבַּע֙ לַאֲבֹ֣תֵיכֶ֔ם הוֹצִ֧יא ה֛' אֶתְכֶ֖ם בְּיָ֣ד חֲזָקָ֑ה וַֽיִּפְדְּךָ֙ מִבֵּ֣ית עֲבָדִ֔ים מִיַּ֖ד פַּרְעֹ֥ה מֶֽלֶךְ־מִצְרָֽיִם". לכן כדאי לעובדו מאהבה: "וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי־ה֥' אֱלֹהֶ֖יךָ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֑ים הָאֵל֙ הַֽנֶּאֱמָ֔ן שֹׁמֵ֧ר הַבְּרִ֣ית וְהַחֶ֗סֶד לְאֹהֲבָ֛יו וּלְשֹׁמְרֵ֥י מִצְוֹתָ֖יו לְאֶ֥לֶף דּֽוֹר" (דברים ז). כן אנו עושים בכל יום שאומרים "אהבת עולם אהבתנו" כל יום לפני קריאת שמע.
חכמינו מספרים כי כשאמרו ישראל "נעשה ונשמע" הם קיבלו שני כתרים שבדרך כלל מסמלים הכתרה למלכות, כפי שאמר ה' למשה לפני המעמד המיוחד הזה שמטרתו לעשות אותנו "ממלכת כהנים וגוי קדוש". זו הסיבה שבגללה נקשר חג השבועות דווקא לדוד המלך, שהוא ובנו שלמה עשו אותה ממלכה של קדושה. ואולי זו הסיבה שהספירה לפני החג היא כנגד "מלכות שבמלכות".
חכמינו אומרים כי הכתרים נלקחו מאתנו אחרי חטא העגל. "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב". באותו מעמד אומר ה' למשה כי הוא עוזב את ישראל ו"מלאכי ילך לפניך". התורה תישאר אצלם בחינת לוחות שניים – וזה מה שנאמר "ולוואי אותי עזבו ותורתי שמרו". תורה בלי נוכחות של ה'. תורה בלי מלכות.
אנו אומרים את התיקון בליל שבועות, שהוא בבחינת להקים שכינתא מעפרא, להחזיר את כבוד ה' לעולם. כל זה לא קורה כשעם ישראל יושב בגלות. ולכן דווקא בליל שבועות נאמר לרבי יוסף קארו בעת התיקון לעלות לארץ ישראל ולהתחיל בהקמת מלכות בית דוד, כי אם הם היו יודעים את צער השכינה כשעם ישראל בגלות, אפילו אחד מאלף אלפי אלפים – לא היו מעלים שחוק על פיהם כלל.
ובשו"ת "משנה הלכות" (חלק טו סימן קסח) שאל תלמיד חכם גדול האם לא עדיף ללמוד גמרא בליל שבועות ולעמול בתורה. וענה לו כי צריך לומר את התיקון "כמנהג ישראל שהונהג עוד מרבינו השל"ה ועוד למעלה בקודש איננו פחות במעלה. ואדרבה גדול הלימוד שמביא לידי מעשה. ומנהג ישראל נמי מעשה הוא וכ"ש שיש בו גם לימוד. ולא על חנם אמרו חז"ל 'יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים'. ומעשה ברבי אליעזר ורבי יהושע ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה שהיו מסובין בבני ברק כל אותו הלילה וסיפרו מעשיות ביציאת מצרים ואמרו כל המרבה הרי זה משובח, ואטו לא ידעו שלימוד התורה עדיף מכל? והיה להם לצאת ידי סיפור, ולחזור ללימוד ובפרט גדולי עולם כמוהם. ובאמת אולי דזה היתה טענת התלמידים שבאו ואמרו רבותינו הגיע זמן ק"ש של שחרית, והקושיא מפורסמת ואטו תלמיד מורה את רבו והם לא חששו במצות ק"ש?
אלא לפי הנ"ל יש לומר דהם סיפרו ביציאת מצרים, ואמרו תלמידיהם שעכ"פ יעסקו בק"ש שהוא תורה וגם יציאת מצרים נכלל בו. אבל רבותינו לא חששו אלא עסקו בסיפור יציאת מצרים, וזמן תורה לחוד וזמן סיפור לחוד. ומצות ת"ת גדולה היא, ואפילו הכי חייבין להתפלל ולקיים מצות, וזהו נמי בכלל "והגדת לבנך" שכן נהגו אבותינו בליל שבועות".
על כן כתב החיד"א שנכון ללמוד התהלים ביום חג השבועות, כי דוד המלך ע"ה – הייתה מנוחתו ביום הזה (כדאיתא בירושלמי פרק ב' דביצה ופרק ב' דחגיגה) וביום הקדוש יומא דהלולא דיליה עוד יעלה לרצון ביותר אמירת תהלותיו (מורה באצבע אות רכ"ו).
עוד כתב החיד"א כי אחרי התיקון במשך היום – "אי בר הכי הוא ישתדל לחדש איזה חידוש בתורה והוא סימן טוב להתחיל לחדש ביום מתן תורה לכל השנה, ואי לא ניסה באלה ישתדל לידע חידוש בתורה אשר לא ידעו מקודם" (כף אחת סימן כ"ב אות ח'. מובא בכה"ח תצד ס"ק לה).
והביא עוד את דברי הרמ"ק שכתב שביום שבועות היה עוסק בחכמת האמת והיה רואה סימן יפה במשנתו (כף אחת שם אות י"א). "ואם לא יש לו יד בחכמת הקבלה ילמוד האדרא רבא או זוהר". ויהי רצון שנזכה לחדש חידושי אמת בתורה ביום זה ובכל השנה כולה. אמן.
