תרומה – ה' גר איתנו פה!

ה' עובר לגור איתנו: בית מפואר לשכינה

בפרשת תרומה ה' מבקש מאיתנו להשקיע ולבנות לו בית, הוא רוצה לגור איתנו, וחשוב לו שהבית שאנחנו בונים לו יהיה מפואר ומושקע.

מנדבת לב לתוכנית עבודה: בונים מבפנים החוצה אחרי שה' מעביר לעם את הבקשה לתרום – 'איש אשר ידבנו לבו' – לצורך בנין הבית – הוא מתחיל לפרט כיצד יראה הבית, מבפנים החוצה.

קודש הקדשים: החדר האינטימי של הזוגיות עם ה' מתחילים מהארון שמכיל את החפצים האישיים שלנו, את לוחות הברית, את התורה. הארון נמצא בחדר הפנימי, בחדר המיטות, קודש הקדשים. הכרובים שעל הארון מבטאים את הקשר שלנו עם ה' – קשר של בני זוג אוהבים.

שולחן ומנורה: "חדר המגורים" של המשכן בחדר החיצוני יש שולחן לאוכל, ומנורה להאיר. זה חדר המגורים (ובו יש לחם על השולחן ומדליקים נרות באופן יומיומי).

יריעות וקרשים: מעטפת הקירות והגג החדרים הללו בנויים מיריעות מחוברות זו לזו בשלש (או ארבע) שכבות בתור גג, ומעצי שיטים עומדים ומחוזקים זה לזה שמשמשים כקירות.

מזבח הנחושת: "תנור הבישול" החיצוני שעושה נחת רוח בחצר עומד מזבח הנחושת, 'תנור הבישול' של הבית שעומד בחוץ, וממנו עולה ריח הניחוח של המטעמים שמשמחים את ה' יתברך.

קלעי החצר: הוילון שתוחם את המרחב המקודש החצר מוקפת בקלעים – כעין וילון סביב סביב שמתחם את החצר המיוחדת לקשר שלנו עם ה' יתברך, ובתוכה אנחנו מקריבים קרבנות ועובדים אותו.

נושא הקרבנות נשמע לא פעם מוזר, או – אם נרשה לעצמנו לבטא את הקושי – ילדותי... וכי ה' צריך בית לגור בו? שנביא לו 'אוכל' וריח ניחוח?

בדברי הימים כתוב על הכרובים שהם 'מעשה צעצועים'. לענייננו – מדובר אכן במשהו ילדותי, במשחק. למה זה טוב?

נזכיר את הויכוח בין דוד למיכל בשעה שדוד מפזז ומכרכר לפני ארון הברית: מיכל טוענת שזה לא מכובד, שזה ילדותי, ודוד עונה לה בחריפות. כאן מוסיף התנ"ך: "וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ". ידוע הפירוש שכוונת הפסוק להסביר מדוע מיכל דיברה כך – היא לא זכתה לילדים, לא זכתה לחוות את החיים הפשוטים של ילד, את הצורך לפזז ולכרכר איתו, למשש איתו מחדש את המציאות, להרגיש ולחוות את הקשר עם ההורים ועם הסביבה בפשטות ילדותית כובשת. לכן היא לא הבינה את ההתנהגות של דוד.

כאשר הקשר עם ה' הוא מופשט – 'זה לא זה'. ה' הוא רם ומתנשא, אבל בשבילו – השכל הכי חכם ומופשט שלנו הוא כמו משחק ילדים (וזה רק משל חיור לגודל ההפרש בין אין סוף לבין חכמה נשגבה – אבל סופית). אז ה' יורד אלינו, ומשתתף איתנו, ורוצה שנחוה את הנוכחות שלו הכי למטה.

אנחנו משקיעים ונותנים לו מתנות, והוא שמח לקבל אותן ולהיענות לנו. הוא מבקש להיות נוכח, ולא להיות נסתר (ולא בכדי בתחילת התפילה יש יותר לשונות של נסתר, ה' מוזכר בגוף שלישי, ואילו בתפילת עמידה – קדש הקדשים של התפילה – הלשון היא נוכח ה', בגוף שני).

עולם הקבלה ופנימיות התורה מלא משלים של משפחה, בה יש ילדים, והורים, והורי ההורים, והמשפחה הזו מתברכת כל הזמן מהילדים שגדלים ומנכיחים את הפשטות והעמידה הילדותית והתמימה מול ה'.

כל עוד אין לנו בית המקדש – זה דומה למשפחה שבנויה על קשר חברי ואהבה מופשטת, אבל אין חיים משותפים עד הפרטים הכי גשמיים, ואין קשר שמוליד ילדים ומנכיח את הקיום הכי בסיסי של הקשר.

שנזכה לשוב למקדש ולהרגיש כמה החויה של קשר יומיומי עם ה' קיומית וחסרה לנו!