בע"ה ח' כסלו תשפ"א
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

רבי מאיר מארים –"זה לא מעושה"

סיפורים וחסידות על רבי מאיר מארים שאפיט, לרגל היארצייט בי' חשוון

  • מתוך עלון נפלאות
  • י' חשון תשפ"א - 09:58 28/10/2020
גודל: א א א

רבי מאיר מארים שאפיט נולד בסביבות שנת תק"ס, בעיירה ניי מוש שבליטא (סמוך לברנוביץ') לאביו רבי משה – חסידו של רבי מרדכי מלעכוויטש – ולאמו חנה. כאביו, היה מקושר רבי מאיר לבית לעכוויטש והיה לחסידם של רבי מרדכי ורבי נח מלעכוויטש, ושל רבי משה מקאברין. כרבים מחסידיו של רבי משה מקאברין, דבק לאחר פטירתו ב"יסוד העבודה", האדמו"ר הראשון מסלונים.

רבי מאיר זכה לכבוד רב אף מרבני המתנגדים, ואפילו ר' אייז'ל חריף, הידוע בתקיפותו ובביקורתו על החסידות, כינה אותו "תנא ירושלמאה" בשל ספרו 'ניר' על הירושלמי. בגיל 15 התמנה כרבה של העיירה מייצ'ט, ובכך היה לאחד הרבנים הצעירים ביותר מעולם. לאחר מכן שימש ברבנות העיירות והערים וישנבה, יאקובשטאט ושווינציאן, ולבסוף קאברין, בה כיהן עד פטירתו בי' בחשוון שנת תרל"ג.

[השיעור ממנו נלקחו הסיפורים נאמר בקבלת פנים לחתן וכלה, והתובנות העולות מהם קושרו לכך. עם זאת, מובן כי לכל אחד יש מה ללמוד מהן.]

 

פעם נכנסו אב ובנו לדין תורה אצל רבי מאיר. האב עבד בחנותו של הבן, ומצבם הכלכלי היה רעוע. האב טען כי מעילו הקרוע עושה רושם לא טוב על הלקוחות, ועל הבן לקנות לו מעיל חדש. הבן, לעומתו, טען כי מצבו הכלכלי איננו מאפשר קניית מעיל. חשב רבי מאיר מעט, והורה להם לשוב למחרת. אולם בדיון הבא, אמר להם, הפכו את טענותיכם: האב יטען את טענת הבן, והבן את טענת האב. הסכימו השניים, ושבו למחרת  אל בית הרב.

בינתיים, הזמין רבי מאיר כמה מעשירי העיר להיות נוכחים בדיון. נכנסו האב ובנו, והחלו להתווכח: הבן אומר כי מחובתו לדאוג  למעיל עבור אביו, והאב מוחה בשל מצבו הרע של העסק. שמע הרב את הטענות, פנה אל הגבירים שהזמין, ופסק: אתם תתפרו בגד לאב! ואכן כך היה.

בסיפור זה אנו למדים מרבי מאיר איך ללמוד תורה וכיצד יש לפסוק הלכה. רב אחר היה רואה לפניו שאלה של כיבוד הורים, או של גבולות חובת המעסיק כלפי העובד, אך רבי מאיר רואה לפניו דין אחר לחלוטין: "מְעֲשין [כופים] על הצדקה"... על הרב לראות את המצוקה שמאחורי הטענות, ואת בני האדם שמעבר להלכה היבשה.

אולם רבי מאיר לא מסתפק בפניה אל הגבירים. לפני כן הוא מלמד את העניים לקח חשוב, הנצרך מאוד בכל קשר בין אדם לחבירו: בוויכוחים מעין אלה, לפעמים הפתרון הוא להפוך את הטענות ולהסתכל מנקודת המבט של הזולת. אין צורך להגיע לרב בשל כך, הרי הרב בסיפור הוא חסיד – וככזה מזוהה עם תפילה לה' יותר מאשר עם דיון קולני בבית הדין. כאשר כל אחד מתפלל על חברו, הרי השניים "נענים תחילה" בשפע רב מן השמים.

***

שנה אחת, בערב יום כיפור, נכנס אל רבי מאיר אחד מחשובי קהילת קאברין, שהיה מתנגד. רבי מאיר היה שמח מאד, והמתנגד תמה: הרי ערב יום כיפור היום, יום הדין! ולשמחה מה זו עושה?! שאל על כך את רבי מאיר, וזה השיב לו: אמשול לך משל. היה היה מלך גדול, ויום בהיר אחד הוציא המלך כרוז בכל המדינה שמחר הוא הולך למחול לכל הפושעים במדינה שלו. כולם שומעים את הכרוז, אך מי  שמח ממנו? כמובן – הפושעים. ומי השמח הגדול ביותר? הפושע הגדול ביותר...

כמו ביום כיפור, גם לחתן וכלה נמחלים כל ענייניהם הלא טובים, כלימוד לכל החיים כיצד למחול זה לזו על כל פגיעה שהיא. הצום בערב החופה והאכילה בחתונה עצמה, הם השלמה לאכילה בערב יום כיפור והצום שאחריו.

במשל של רבי מאיר שמח הפושע לבדו, היודע כי לולא מחילתו של המלך, היה חייב למלך את ראשו. אך כאשר בני זוג מתחתנים, המחילה היא לשניהם יחד, כאשר כל אחד מרגיש כ'פלג גופא'. לחצי אדם אין מוחלים, אך יחד נעשים החתן והכלה ל'אדם השלם' שנמחלים לו עוונותיו.

***

פעם בקר אצלו רבי שמואל סלנט, רבה של ירושלים, כששהה בחו"ל. היות ורבי שמואל לא היה חסיד, הציע רבי מאיר לקחת אותו אל הרבי, רבי משה מקאברין.

הלכו שניהם יחד, וכשרבי מאיר מארים רק החזיק את ידית דלתו של הרבי  החל לרעוד בידיו  מתוך פחד. רבי שמואל סלנט הסתכל עליו ושאל: איני מבין אותך, אתה יותר גאון ממנו וגם בצדיקות אינך נופל ממנו (כמסופר על רבי מאיר מארים שהיה בעל רוח הקדש, וגם כונה 'הרב הצדיק', תואר יקר בימים ההם). אז מדוע אתה רועד? רבי מאיר השיב בשלש מילים: "סאיז נישט געמאכט" [=זה לא מעושה].

באמירה האופיינית מאוד לנקודת האמת של קאברין-סלונים, מבהיר רבי מאיר את הקשר בינו לבין רבו. אין כאן יחס כמותי של גאונות וצדקות, אלא מהות אחרת של קשר המעוררת יראה באופן טבעי. אם נשליך את התובנה הזו על קשר בין בני זוג, או סתם בין יהודים, הרגש הרצוי הוא כבוד למהותו הפנימית של הזולת, ואהבה אליו. גם כאן כמובן, "אין זה מעושה". על היחס להיות אמיתי ופנימי, מתוך מודעות טבעית.

 

***

 

כשנתמנה רבי מאיר לרב בגיל 15, בשבת הראשונה לכהונתו, קבל את כל הקהל בסבר פנים יפות ונתן שלום לכל אחד ואחד. זמן מה לאחר מכן הגיעו אליו שוב (תושבי העיר, או מכובדי הקהל שרצו לדון בעניין כלשהו), והוא לא הסתכל עליהם כלל ונותר עסוק בלימודו.

האורחים רגזו על חוצפתו של הרב הצעיר, שלא טורח אפילו להביט בהם, ושאלו אותו: איך יתכן לבזות כך את אנשי הקהילה כבר ביום השני לרבנות? הסביר רבי מאיר: מן היום הראשון, כאשר באו אלי כל אנשי העיר, יודע אני להבחין בקול הפסיעות מיהם הנכנסים. לכן, אין לי כל צורך להביט.

מעבר לחכמה ולתפיסה המהירה שהסיפור משקף, הכרות עמוקה כל כך היא בעיקר ביטוי של אהבה. דווקא אצל בני זוג ההכרה הזו שייכת יותר, בסוד "קול דודי הנה זה בא". גם בנוגע לכלל, על עם ישראל לשמוע את ה"עקבתא דמשיחא", פסיעותיו של מלך המשיח.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


1 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 15 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד