בע"ה ט"ז תשרי תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

איך חדר ארז הי"ד לליבותיהם של ה'תל אביבים'?

סיפורו של סיפור עתיק יומין אודות פריץ וחוכר ברוסיה, אותו סיפר ארז לבנון הי"ד לאנשי תל אביב. הסיפור המיס לבבות ועורר רבים בתשובה בניגוד לכל הציפיות

  • מערכת הקול-היהודי
  • י"א שבט תשע"ט - 11:41 17/01/2019
גודל: א א א
(באדיבות המשפחה)
(באדיבות המשפחה)

דוד גולדשמיד, מחבריו הקרובים של ארז לבנון הי"ד שנרצח לפני כ-12 שנה בבת עין, משתף בסיפור מרתק שאירע איתו ועם ארז הי"ד. בהשגחה פרטית ומעבר לכל הציפיות עורר הסיפור יהודים רבים בתשובה.

בימים אלה מגיע לשיאו פרוייקט ההנצחה של ארז בהוצאה לאור של דיסק וספר משיריו של ארז שטרם יצאו לאור, בעיבוד חדשני. 

בעזרת השם יתברך שמו. מעשה במעשיה. סיפור אמיתי

חידוד נאה שמעתי ממורי ורבי רבי שלמה עליו השלום. חידוד נאה, שכל חייו עמל וטרח לקיים מה שנאמר בו.

מצינו בהגדה של פסח מעשה שמסופר במשנה, על רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון, שהיו מסובין בבני-ברק והיו מספרין ביציאת מצרים כל אותו הלילה.

ודרש רבי שלמה במתק לשונו: מאחר שיושבים חכמי ישראל ומרגישים את כל כובד עולו של הלילה והחושך שלאחר חורבן הבית הרובצים עלינו, אין עצה ואין תבונה אלא לספר. שגדול כוחם של סיפורי מעשיות לפקח את גל הייסורים, להעלות חיוך על השפתיים ולהצהיל הלבבות לאבינו שבשמים.

דרכם של עיתונאים לכלוא כל אדם בתוך מסגרות צרות של מילים, וגם אותו צדיק נתכנה על-ידם בשם "הרבי המרקד".

תהא נשמתו מרקדת לה בגן עדן.

לא לחינם טרח בי אותו צדיק להעלותני מ-מ"ט שערי עצבות בשירים שלו ובסיפורים שלו, שמי יודע להיכן הייתי מתגלגל אלמלא ריחם עלי בעל הרחמים והפגישני בו.

ואני, שעיקר עיסוקי בתינוקות של בית רבן, עושה כל ימי להאהיב עליהם מצוות ומעשים טובים, ולילך בדרכה של תורה ונותנה. וכבר ראיתי שאין לי כלי מחזיק ברכה להעביר בו כל דבר-קדש, אלא הסיפור. שמבליע הטובה הגנוזה בתוכו באופן שאינו מאיים ומרתיע את השומעים, קטנים כגדולים.

תמה אני, אילולי שהייתי שותף בו, באותו מעשה-פלא שאכתוב, ורואה אותו מתהווה למולי – אם  הייתי מאמין בו שכך אירע.

אך מה שראו עיני ושמעו אזני אספר לכם.

לפני חמש שנים בדיוק היה הדבר.

השמש עשתה את רגעיה האחרונים על הארץ קודם שתצלול אל מאחורי האופק, והזמן היה זמן שהבריות מזדרזות בו לבית הכנסת לתפילת המנחה. חביב עלי זמן זה מכל שעות היום. ראשית, מפני שמיום עומדי על דעתי ועוד קודם לכן, רוגש ליבי בקרבי למראה שקיעת החמה הצובעת את הארץ באור רך של געגועים, וממלאת את הלב בכמיהה והשתוקקות.

ושנית, מפני שעל-פי-רוב מסמנת לי השמש בשקיעתה את סיום עמל היום, ועוד מעט ואעשה את דרכי לביתי.

על פתחו של בית הכנסת ביישובנו עמד לו חברי כאח לי, ארז לבנון. ארז, שמיום שנפגשנו בישיבה שעל ציונו של יוסף הצדיק נתקשרו נפשותינו בעבותות. ארז, שחודש וחצי בלבד לאחר אותו המעשה עתידים היינו לגמול עימו חסד של אמת באותו ליל אימים וביום שלמחרתו, ולהוסיף לשמו אותן שלש אותיות שמוסיפים לשמו של מי שמסר את נפשו על קידוש השם. אלא שלא ידעתי ומן הסתם לא ידע גם הוא באותה שעה שכך תארע לו, ושכך ניפרד בגזירת יודע תעלומות.

כשראה אותי קרב ובא, אורו עיניו. ניגש ובא אצלי, ושאל כשהתוֹם בקולו:

"יש לך סיפור טוב בשבילי"?

שאלתי אותו לאיזה סיפור הוא צריך ולשם-מה. והסביר לי, שהלא יום ראשון היום, יום שנבראו בו האור והחושך. הוא-הוא יום שנוסעים בו ארז ומשה יבדל לחיים טובים וארוכים לכרך הגדול של תל-אביב מידי שבוע בשבוע, ומקהילים קהילות בבית-כנסת קטן בדרום העיר.

ומנהגם הוא, שיושבים שניהם זה בצד זה ב"מזרח" בית הכנסת, משה אומר דברי חיזוק מתורתו של רבנו מוהר"ן ותלמידיו כיד ה' הטובה עליו, וארז מוסיף נופך משלו בקולו הערב, ובגיטרה האחוזה בידו והוא עושה בה נפלאות.

עניתי ואמרתי לו, לארז אהוב נפשי, שיודע אני סיפורים לאינספור, וכיצד זה אדע לכוון לרצונו?

"בכל זאת, ספר לי סיפור. יהיה איזה שיהיה".

שתקתי לרגע. לא שתיקה של הידור חלילה, כדרך ששותקים המלומדים לפני שמרצים דבריהם וכל כוונתם רק להוסיף עוד קורטוב לכבודם שתקתי רגע כדי לסדר את מחשבותי, עד שעלה בזיכרוני מעשה נאה.

פתחתי וסיפרתי לו:

שמעתי מספרים מעשה ברבנו הקדוש רבי נפתלי הכהן כ"ץ, שחיבר ספר "סמיכת חכמים" ועוד ספרים. והיה מקובל אלוקי קדוש ונורא, וחי בעיר פוזנא שבפולניה בדור שלפני הבעל שם טוב, זכותו תגן עלינו.

יום חורפי אחד בשנת ה' אלפים תע"ז למניין שאנו מונים לבריאת העולם, קר ומושלג היה, כפי שגזר הבורא על ארצות אלו בחורף. והנה הופיע רבי נפתלי בכפר קטן הסמוך לפוזנא, ונקש על דלתו של תלמידו החביב ר' זלמן החוכר. זה שנים התגורר לו זלמן באותו הכפר, וחכר את ה"קראטשמע" – בית המרזח המקומי, מאת הפריץ. כאשר פתח זלמן את הדלת, נדהם לראות את מורו ורבו שלא מרבה היה בנסיעות מעולם, וודאי וודאי שלא בעיצומו של חורף. אך כל-כמה שהיה מופתע – לא שאל שאלות מיותרות, ומיהר לארח את רבו בכל הכבוד הראוי.

לעת ערב, קרא הרבי את זלמן אליו, ושאלו לאמור: "אולי יש לכם א-פושקאלע טאביק"?

לא ידע זלמן את נפשו. מימיו לא ראה את רבו נזקק להריח טבק, ובכלל – מה לו לקדוש וטהור שכמותו ולתאוות העולם-הזה?

"המקום הקרוב ביותר להשיג בו טבק נמצא בכפר הרחוק כמה פרסאות, ובחוץ משתוללת לה סערת שלגים נוראה"

"אהה" ענה רבי נפתלי, וחזר לתלמודו.

משמע, יודע הוא הרבי היטב את מצב העניינים בחוץ, ואף-על-פי-כן זקוק הוא מטעם הכמוס עמו לקופסה של טבק להרחה.

לזלמן, אין אחר דברי רבו כלום, ומיד מזרז הוא את המשרת להכין את העגלה. אמנם אין משרתו של זלמן מבני ברית, ואין יראת רבו על פניו. תיכף ומיד חזר המשרת, וסירב לצאת ולרתום את הסוסים מחמת הקור הנורא. לבש זלמן את מיטב בגדיו החמים, רתם את הסוסים בעצמו ויצא אל השלג.

סמוך ובטוח הוא זלמן כי יש דברים בגו, משהו טמיר וגדול מסתתר מאחורי קופסת הטבק הקטנה, ואין זו בקשה של מה-בכך. הניח את הסוסים לפסוע בעצלתיים כרצונם, ויצאו את הכפר בדרך המטושטשת ההולכת אל היער. עצי היער נראים היו כבריות משונות כשכובד השלג על ענפיהם בחושך. אך נכנסו הסוסים לעבי היער, וכבר הגיעו לאוזניו של זלמן זעקות נוראות הבוקעות  מגרונות ניחרים. חיש הפנה את סוסיו היגעים-כבר מהתבוססות בשלג העמוק, והגיע אל אותה ספק-שלולית-עצומה-ספק-אגם-זעיר, שבטבורו שקעה לה מרכבה הדורה עד לצירי גלגליה. הסוסים האבירים אשר לה כבר סיימו, כנראה, את התיקון לשמו ירדו לעולם השפל, והיו מוטלים באשר צנחו בקור העז. בתוך מרכבה ישבו להם ורעדו מכפור שני אנשים שנראו גם הם קרובים לאפיסת כוחות. מיד השליך זלמן את נפשו מנגד, חילץ את העגלה התקועה בכמה משיכות הגונות של סוסיו, והביא את הניצולים מגיהינום של שלג במהרה אל פונדקו.

שעה ארוכה טרח זלמן באורחיו, להפשיר את גופם ולייבש מלבושיהם, וכשהתבונן בהם – הכירם. שהלא אלו פריץ מפורסם ומשרתו, העוברים בכפרנו לעיתים מזומנות! תיכף פיטם את סמובאר הנחושת הנוצץ בגחלים לוחשות, והשקם כמה וכמה כוסות של טיי רותח, האכילם בדייסה סמיכה, ולבסוף הניחם על כרים וכסתות והלך לו. קראו הרב רבי נפתלי שהתבונן בו מקרן זווית שישב בה, וציווהו: "הזהר והישמר לבלתי קבל מאת הפריץ את מתנת ידו בעבור החסד אשר גמלת עמו. רק את שכרך עבור המזון והלינה קח לך". ועצה טובה קמשמע לו להכין מראש את החשבון, ולא להוסיף עליו אפילו כמלוא הנימה.

אתא בוקר. אין הערלים עוקדים ידיהם וראשם בקשר של תפילין, אינם מודים למאציל הנשמות על החזרת נשמתם ולא מתחננים על העתיד לבוא. לכן תיכף לקימה ביקש הפריץ לסעוד את ליבו. אלא שעד שטרח הפריץ וקם ממיטתו כדרך בני מלכים, כבר מזמן סיים זלמן החרוץ את תפילתו והיה השולחן ערוך כבר. הפריץ כבר אין מראהו כניצול בעור שיניו מחימת איתני הטבע, אלא לאחר שנח והחליף כח, חזר ונראה כיתר אחיו הפריצים. ישב וסעד ליבו בהרחבת הדעת, ולאחר שמלא כרסו זימן אליו את בעל הבית. אמנם הפריץ, צדיק גדול לא היה, וגם לא צדיק קטן, אלא שבכל-זאת גדולה היא הצלת נפשות אפילו אצל אומות העולם, ובפרט הצלת נפשו-שלו...

פתח איפה זה את ארנקו, שמלא וגדוש היה בכל מיני ממון שבעולם, הניחו לפני החוכר וביקש שייקח לו ככל שיחפוץ. אלא שחזקה על זלמן פקודת רבו, ומיאן ליטול ולו פרוטה מעבר לחשבון שהכין מבעוד מועד.

"שכר מצווה בהאי עלמא – ליכא"!

"ברוך אלוקי היהודים" התרגש אותו פריץ. רשם את שמו של החוכר ובני ביתו על פנקסו לזיכרון-עולם, ונסע לו לדרכו. שמח זלמן החוכר על מצוות קידוש השם שנזדמנה לידו בהסח הדעת, ושמח שעשה רצון רבו ויצא אל היער הקפוא מתוך אמונת חכמים, ונתגלגלו הדברים עד שמצא את הפריץ והצילו.

 

"אשרי יושבי ביתך" הכריז שליח הציבור שכבר תפס את מקומו ליד הפרוכת הרקומה בכל מיני צבעונין.

"ווי, הפסדנו 'קרבנות', הנה כבר התחילו"! קרא ארז ופסע פסיעה חפוזה אל כיור הנטילה. "נמשיך אחרי התפילה".

בעת התפילה לא הייתה דעתי מיושבת עלי. חששתי שאין הסיפור מתאים לקהל השומעים. אנשי כרך הגדול של תל-אביב – מי יודע אם אינם מאותם שערלה עבה של ציניות על ליבם, ומה לי מספר לארז סיפור תמים של צדיקים קדמוניים? וחככתי בדעתי להשיאו למעשה אחר, אלא שסוף כל סוף נסתיימה התפילה. מה שזכיתי לחטוף ממנה חטפתי, והשאר נותר לו בבחינת מעוות שלא יוכל לתקון. כמעט וביקשתי להתחמק, אלא שארז הרגיש בדבר. קדם ובא אצלי והתקין עצמו לשמוע את ההמשך, עד שלא הותיר לי ברירה והמשכתי בסיפורי:

 

יצאו להם שנתיים ימים. הצדיק רבי נפתלי הכהן נפרד לנצח מקהל עדתו, ויצא לו לעלות אל ארץ ישראל ולחונן עפרה. היטלטל בדרכים כמה שהיטלטל, עד שהגיע לסטמבול בירת התוגר. כיון שהגיע לסטמבול נפל למשכב ימים מספר, ויצתה נשמתו בטהרה. מיהרו בני העדה הקדושה דְשם וספדו לו מספד גדול, אף קברו אותו בבית החיים המשקיף על מיצרי הבוספורוס, מעל לים שגליו עוד עוברים מהכא להתם ונושקים לחופי אדמת הקודש שלא זכה בוא עדיה.

חלפו הזמנים מאז שנסתלק לו רבו, והנה הלכו עסקיו של זלמן מדחי אל דחי, עד שבשנת תפ"ז לפ"ק כלו כל הקיצין. השליכו הפריץ המולך בכפרו אל בור הכלא, לו ולמשפחתו, וחרץ דינם למוות. וזמן נאה בירר לו הפריץ להוציא להריגה משפחה יהודית שלימה על טפה, הוא יום הולדתו. כדרכו של פרעה שביום גנוסיא שלו חורץ גורלות מי לחיים ומי למוות.

ישבו זלמן ובני ביתו בבור הטחוב והחשוך, וידעו שאין להם על מי לסמוך אלא על אביהם שבשמים. שאין לך מאחינו בני ישראל שלא תופס אומנות אבותיו בעת צרה, וקורא אל מי שהיכולת בידו. תוך שהם זועקים אל השם בחזקה, נזדמן למקום באקראי גנרל גדול של צבא הקיר"ה, שעיקם את דרכו לכפר זה כדי לפרוט מעות שהיו בידו. וכששמע אותו גנרל את הקולות ניצתה סקרנותו, והטריח עצמו לרדת מהמרכבה לדעת מה זה ועל מה זה.

"מי אתם, ומדוע אתם צועקים ככה" תלתה שאלתו באוויר המעופש שבבור. נקב האסיר בשמו ושם חניכתו, והציע לפניו את כל הסיפור כולו. איך גזר הפריץ האכזר כליה עליו ועל בני ביתו בגלל חובו שלא היה לו לסלק.

זקף הגנרל את אוזניו, שלף מכיסו פנקס ישן ודפדף בו עד שמצא מה שביקש למצוא. אחר לחש אל זלמן שזה ימים רבים שלא ראה את אור השמש: "היכון לשעת חצות. מחר יהיה האות הזה".

לאחר שסיים הגנרל את מעשיו באותו המקום, יצא את הכפר במרוצה והועיד את פניו אל קסרקטין שלו, שם ציוה על חייליו להכין עצמם למסע מיידי.

 ויהי בחצי הלילה.

גדוד פרשים הקיף את אותו הכפר, והנשק דרוך בידיהם. השער החלוד נפרץ, האסירים שהיו כחולמים הוצאו לחופשי, ונשלחו ללא שהיות בכרכרה מהירה אל מחוץ לפלך. שם, בעיר המרוחקת די הצורך ממקומו של אותו צורר, הביא אותם הגנרל אל ביתו של איש עברי מעושי דברו. הניחם הגנרל לסעוד ארוחה הגונה ולפוש קמעה מטלטולי הדרך וממוראות בור הכלא, ואחר נתן לזלמן ולמשפחתו את בית המזיגה המכונה קראטשמע, ופטור מלא מדמי חכירה לכל ימי חייהם.

כאן עצר בעדו זלמן מיודענו, לפי שלא הצליח עוד לכבוש השתוממותו. "במה זכינו אני וביתי לכל הטוב הזה? ההצלה, הישועה, וכעת גם מעון ופרנסה לאורך ימים ושנים"?!

והגנרל, אף-על-פי שלא עמדו רגלי אבותיו על הר סיני, נהג כדרכם של יהודים, והחזיר שאלה לשאלתו: "כלום לא תכירני"?

"האומנם לא תזכור אותו ליל חורף בו הצלת ממיתת-קיפאון אותי ואת משרתי? איש של כבוד אני, ואך את חובי אני פורע לך"!

עיניו של זלמן מלאו דמעות, ופיו מלמל: "אח, אח, רוח הקודש של הרבי"...

 

סיימתי את הסיפור כשעוד שהות קלה לפני תפילת מעריב. הרמתי את עיני והנה, להפתעתי, גם עיניו הטהורות של ארז מלאות בדמעות. אחר רגע של שתיקה דיבר ארז: "אלמלא לא ניסע הלילה לתל-אביב אלא בשביל סיפור זה – דיינו". לא הבנתי מדוע הוא נרגש כל כך, ואמרתי לו בהיסוס שמעשה זה איננו מאותם סיפורים נדירים שלא נתפרסמו, אלא הוא סיפור ידוע, ואף נדפס זה כמה שנים בספרו של פלוני.

ארז התרגש. "יודע אתה היכן נמצא ספר כזה"?

"אצלי בספריית הת"ת הסמוך לבית הכנסת", עניתי בפשטות.

לא זזנו משם עד שנזכרתי השם שנתן הסופר למעשיה נאה זו, ובאורח פלא מצאתי מיד הן את הספר והן את הסיפור שבתוכו.

מאז נתמניתי על הספריה, זה מכבר גזרתי גזירה שלא להוציא שום ספר ממנה. משום מעשים שהיו, והלכו ונתמעטו הספרים כמו פַּרֵי החג, עד ששמתי קץ לדבר. אבל כאן אחז ארז בספר בשקיקה שכזו, עד ששיניתי ממנהגי, ואמרתי שייקח ארז את הספר ויחזירו למחר אחרי שיספר בתל-אביב את סיפור המעשה.

מעיד אני עלי שמים וארץ, שלא הבנתי על שום מה התרגש ארז כל-כך. אמת, מעשה נאה הוא זה. אך כמוהו מרובים למאות ולאלפים מעשי צדיקים שברוח קודשם פעלו מה שפעלו, ולא עלתה על ליבי מה שנתגלה לי למחרת.

 

אין יום דומה לחברו, ואין שקיעה דומה לחברתה, ולמחרת, יום שני כה בטבת, מצאתי את משה ידידי ממתין לי מחוץ לבית הכנסת קודם תפילת המנחה.

"לעולם לא תוכל לדעת מה גרמת בסיפור המעשה שלך" פתח ואמר.

"בדרך היורדת מההר אל שפלת החוף נהגתי ברכב, וארז יושב לידי ומקריא את הסיפור מתוך הספר שנתת לו. אינני יודע איך הגענו אל מחוז חפצנו לחיים ולשלום, כי ידי האוחזות בהגה רעדו כל הדרך, ועיני מעורפלות.

וכשהגיע תורו של ארז ופתח וסיפר אותו מעשה, נעשה רעש גדול באולם. בלבות הנוכחים נצנצו הרהורי תשובה וקולות בכיה נשמעו"!

לא הספקתי לחזור ולהרהר מה שהרהרתי אתמול במה זכיתי ובמה זכה המעשה הזה, עד שחזר משה ושאל: "יודע אתה מתי יום פטירתו של אותו צדיק"? והוסיף: "בדרכנו חזרה בשעה שבין חצות לאור, עלה על דעתנו שהרי נסתלק רבי נפתלי ונטמן באדמתה של איסטנבול, ואם נדע יום פקודתו נוכל להתארגן ולעלות על ציונו. בוודאי יזמין לנו מי שהממון שלו מאה-מאתיים דולר לתשלום הנסיעה, וכדאי הוא קדוש ונורא זה לטוס לכבודו שעה וחצי הלוך ושעה וחצי שוֹב"!

נצטערתי לומר לו שאיני יודע. ברי לי שנפטר בשנת ה'תע"ט, אולם באיזה חודש ובכמה בחודש – לא שמעתי.

ושוב פתחו ב"אשרי", ושוב נדחפנו בהולים אל בית מקדש מעט. אפילו אליהו הנביא זכור לטוב לא נענה אלא בתפילת המנחה, לפי שאין היא כתפילת שחרית שבתחילת היום או כערבית שבסופו. לשם תפילת מנחה יש לפנות מכל העיסוקים שבעיצומו של יום, ולכוון הדעת והלב למי ששיכן שמו בבית הזה.

בעת שחזר הש"ץ את התפילה, עלה בליבי ספק על זמן השקיעה. הצצתי אל צידי ארון הספרים הגדול, מקום בו תלוי לוח כל-בו - שכשמו כן הוא, וכל יום ויום מעוטר בו בדברי הלכה ואגדה התלויים באותו היום.

מימי לא הרגשתי כאילו עומד בי ליבי מפעום, מעולם לא קפא דמי בעורקי.

עד עתה.

בלוח כל-בו של יום האתמול, כתוב היה שחור על גבי לבן:

 

 כד בטבת תע"ט –

יום פטירת רבי נפתלי ב"ר משה הכהן כ"ץ,

מחבר ספר "סמיכת חכמים" ועוד ספרים.

נסתלק בדרכו לארץ ישראל,

ומנוחתו כבוד באיסטנבול שבתורכיה.

 

הכל תלוי במזל, ואפילו ספר-תורה שבהיכל. קל וחומר לסיפור מעשה זה מצדיק קדמון, אשר כמה וכמה מאחינו בני ישראל נתקרבו על ידו לאבינו שבשמים ביום זכאי, יומא דהילולא של בעל המעשה. כמה וכמה סיפורי נפלאות לא שמעתן אוזן מעולם, כמה נמסרו מפה לאוזן ולא נדפסו, וכמה נדפסו ואין איש שם על לב. זכה הצדיק הזה שיהו דבריו עושים פירות קרוב לשלוש מאות שנה לאחר מעשה, וזכיתי אף אני להיות שליח לעניין.

ויודע הוא מלכו של עולם מי, ומתי, ואיך והיכן.

לפרוייקט ההנצחה של ארז הי"ד

תגובות (1) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


2 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 12 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד