מחשבות אחרי מיטתו של אַבְרָהָם אֲזוּלַאי הי״ד

אברהם אזולאי, מאלעזר שבגוש עציון, היה נער כשעלה לגבעות השומרון. שם למד את שפת האדמה. את מוסר העבודה. את גאוות החלוץ.
לפני שלושה חודשים התחתן. הקים בית צעיר. ואז — קרא לו הצו.
בקרב בחאן יונס ניסו מחבלים לחטוף אותו. הוא נלחם בידיים חשופות. בגופו. עד שנפל.
זהו הרקע. וזה הסיפור:
 

יצחק נתיב
## הַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמַּטְבֵּעַ
התרגלנו למלחמה סטרילית. כזו שבה "מסכלים", "מנטרלים", "פועלים נגד תשתיות". וכל פעולה "ממוקדת".
ובין תקיפה לתקיפה עוברת משאית של בשר, שלא יחסר בשווארמות של עזה.

אבל מלחמה – איננה סעודה מהוגנת עם סכין ומזלג.
היא לא "הקש בדלת" בסגנון בריטי מעודן, כדי להודיע בנימוס לדיירים שיואילו בטובם להתפנות.

מלחמה אמיתית – כמו שאמר דוד המלך:
אֶרְדּ֣וֹף א֭וֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵ֑ם
וְלֹֽא־אָ֝שׁ֗וּב עַד־כַּלּוֹתָֽם׃
אֶ֭מְחָצֵם וְלֹא־יֻ֣כְלוּ ק֑וּם
יִ֝פְּל֗וּ תַּ֣חַת רַגְלָֽי׃

היא הכרעה, עד תום, עם נשק – ובלעדיו. עם מיגון – ובעיקר בלעדיו.
מלחמה, גם אם לא תקינה פוליטית לומר, היא נקמת ילד קטן שלא ברא השטן. היא חינוך החיילים להיאבק, להילחם ולנצח עד טיפת הדם האחרונה.
תחת אש ובקרב מגע – לא להיחטף, רק להכות. להכות — במכות רצח.
חיילים מצופה מהם להילחם. לא רק לירות – אלא גם כשהתחמושת אוזלת: עם קת הרובה. עם סכין. ובידיים חשופות.
בציפורניים, בשיניים – לא להיכנע.

## תַּלְמִידָיו שֶׁל ז׳בּוֹטִינְסְקִי
בתוך הג'ונגל של המזרח התיכון אנחנו חייבים להיות תלמידי ז'בוטינסקי.
אלה שעדיין מאמינים כְּשִׁירוֹ "בֵּיתָר" שֶׁעָם יוּקַם:

מִגֹּב רִקָּבוֹן וְעָפָר
בַּדָּם וּבַיֶּזַע
יוּקַם לָנוּ גֶּזַע
גָּאוֹן וְנָדִיב וְאַכְזָר

התלמידים הללו, בימינו, הם נוער הגבעות.
בוגרי עבודה עברית. כובשי גבעות.
שבזיעת אפם הכשירו אדמה, ובציפורניהם הגנו עליה.
חסרי מיגון. חסרי תקצוב. ולא פעם — חסרי נשק.
אבל עם עוז בלב, ואמונה בפנים.

## גָּאוֹן
חלקם לא העפרונות הכי מחודדים בקלמר,
אבל הם הראשונים לקום כשצריך לבנות, להילחם, ולהוביל.
ואם לדייק — במקור ז’בוטינסקי כתב "גְּאֵיוֹן", מלשון גאווה.

והגאווה הזו —
גאווה יהודית פשוטה, עיקשת, לא מתנצלת —
פורצת מגבעות יצהר,
זורמת בחוות שקד,
ונוכחת בבאגר,
בטרקטור,
ובגופו של אברהם אזולאי הי"ד,
שנלחם — פנים אל פנים.

## נָדִיב
נדיב מי שנותן את נעוריו
לשמש ולרוח ולסלעים.
למרות המגַנים ומצקצקי הלשון
שאינם מכירים
וְטַח עיניהם מראות
בגדולת הנערים.

## אַכְזָר
"אכזר"?
אולי כאן הציב ז'בוטינסקי את מבחן האמת.
כי מול אויב ששואף לחטוף, לרצוח, ולשחוט —
אכזריות היא לפעמים מצוות עשה.
הכרח בל יגונה.

## גִּבּוֹר
החייל שעמד לבדו מול מחבלים מגיחים ממנהרה —
ונלחם. בגופו. ומנע את חטיפתו.
זהו תלמידו של ז'בוטינסקי. זהו גיבור.
כמו שאמר ראש הממשלה לביידן: "אם צריך — נילחם בציפורניים."
וכך עשה אברהם.

כִּ֛י נַ֥עַר יִשְׂרָאֵ֖ל וָאֹהֲבֵ֑הוּ

וזהו פרי נוער הגבעות — שעל כל גחמה של עלעול בגבעה נצלבים ומגונים בכיכר העיר.
אבל הנה הסיפור האמיתי: נער שהגיע לגבעות השומרון עוד לפני שהיה לאיש.
עם חלום בלב ועם יזע בידיים. ושם, בגבעות — בנה, עבד, נלחם, ונפל.
לא בשם אידיאולוגיה מופשטת, אלא בשם הארץ. בשם עמו. בשם האמת.

## חִיבּוּק
אז תחבקו אותם.
לא רק כשהם נלחמים במדים.
לא רק כשהם מתים.
אלא כשהם חיים — נערים עם פאות פזורות,
זהובות, מתבדרות ברוח.
כשהם מקימים חוות,
וטווים חלומות,
על ארץ טובה ורחבה.

אל תפקירו אותם.
לא לגינויים.
לא למרתפי השב"כ.
לא להתנערות ציבורית צדקנית.
ולא לְהִתְכַּבְּדוּת בְּקָלוֹן חֲבֵרֵיהֶם.

כִּ֛י נַ֥עַר יִשְׂרָאֵ֖ל וָאֹהֲבֵ֑הוּ

יצחק נתיב