מהפכת החרדים העובדים

מאות חרדים עובדים הגיעו השנה לכנס השנתי של ארגון "אחוות התורה" במלון רמדה שבירושלים. הייתי שם בכיפתי הסרוגה ואני חייב לומר שהתלהבתי. הכנס היה מקצועי ומושקע. היו בו שולחנות עגולים של לימוד בחברותא, שיעורי תורה, ולקראת הסוף והשיא – תערוכה מרשימה שעסקה בסוגיות יסוד של היחס למדינה ולשיבת ציון. 

חלק מהמדריכים באולם התצוגה היו צעירים רהוטים בני 19 שכנראה לומדים באחת הישיבות של הרב לייבל. אי אפשר היה לפספס את הלהט האידאולוגי שלהם. נקודה נוספת שבלטה הייתה הצלילה לתוך המקורות. סליחה על הנימה השיפוטית אבל התרגלנו לחרדים מודרניים שחרדיותם היא יותר סממן חברתי. כאן היה בפירוש משהו אחר. רציני. חותר לתורת אמת. 

קיר אחד עסק בשלושת השבועות עם הדגשות של הדעות החולקות על סאטמר, קיר אחר עסק בחזרת עם ישראל לארצו ברישיון האומות. אי אפשר היה שלא לשים לב לציטוט אחד של הרב קוק. ואפילו המילים 'תורה ועבודה' נכתבו כאילו מדובר בסמינריון בני עקיבא ולא בכנס חרדי הפונה לציבור חרדי. יצאתי משם בלב מתרחב ובתחושת פליאה. עד לשיחה עם הרב אלי דן אחת הדמויות המשמעותיות בהסברה של הארגון. 

מי אתה הרב לייבל

"הניסוחים אולי מזכירים טקסטים דתיים-לאומיים", הוא צינן את התלהבותי, "אבל הם נטועים עמוק בשורשים החרדיים מבית מדרשו של הרש"ר הירש שדגל בתורה ודרך ארץ. אין אצלנו שום אלמנט של ציונות. יש אלמנטים של הכרת הטוב למדינה בדברים מסוימים, אך האתוס הוא חרדי במהותו: תורה ורק תורה".

כדי להבין את הגישה הייחודית של אחוות תורה, צריך להכיר את מייסד הארגון הרב דוד לייבל. מדובר בתלמיד חכם משכמו ומעלה, יליד צרפת, שהיה נטוע שנים רבות בעיר הקודש בני ברק ועסק בה בתורה והוראה. אך שלא כמו תלמיד חכם בני ברקי מצוי, הוא גם איש עסקים ממולח וסוחר ביהלומים. 

"לפני כ-12 שנה הבין הרב לייבל שיש מצוקה אצל החרדים העובדים", מספר הרב דן. "היו אז שני מעמדות בחברה החרדית: מעמד של אברך ומעמד של עובדים, 'בעלי בתים', כינוי שנאמר בנימת זלזול. כוללי הערב סרבו לקבל את בעלי הבתים, ואם קיבלו – הם הרגישו שם לא רצויים. בעקבות כך החליט הרב לייבל לחולל מהפכה בנושא הכאוב הזה. הוא פתח רשת כוללים לחרדים עובדים על מנת לאפשר להם חיבור אותנטי לתורה. הכוללים התייחדו בגישה של תורה ועבודה לכתחילה. חרדי עובד לא היה צריך להרגיש עוד שעושים לו טובה או שהוא חרדי סוג ב'". 

'תורה ועבודה' שונה ממה שהכרנו

הרב לייבל עצמו שילם מחיר על בחירתו לשלב תורה ועבודה. "הרב ויתר על תפקיד ראש ישיבה מפני שהבין שבתפקיד זה לא יאפשרו לו לעסוק במסחר יהלומים" מספר הרב דן. "במקום זאת הוא בחר לעמוד בראש כולל, שעם הזמן התפתח לרשת כוללים ענפה לחרדים עובדים. חשוב לציין: המערכת החרדית נהנתה מכך שנים רבות, שכן הוא נתן לה שירות חשוב – שמירה על החרדים העובדים בתוך המסגרות החרדיות".

בעקבות ההצלחה פתח הרב לייבל במיזם חדש: רשת כוללים לבוגרי ישיבות שנמצאים בשלבי הכשרה מקצועית. "הרעיון היה פשוט" מספר הרב דן. "הבחורים ילמדו חצי יום בכולל וחצי יום יעברו הכשרה מקצועית. אבל דווקא לפרויקט הזה קמה התנגדות גדולה בחברה החרדית. רבים ראו בכך עידוד חרדים לצאת לעבוד ונתינת לגיטימציה לעזיבת הישיבות. כך שההתחלה לא הייתה פשוטה בלשון המעטה, אבל הרב לייבל, אדם חזק ומנהיג, לא נרתע ודחף את הפרויקט בכל הכוח".  

עם השנים התפתחו באחוות התורה קהילות לחרדים עובדים. "הקהילות נוצרו מתוך הצורך של העובדים לחיות בקהילה טבעית של אנשים כמותם. קהילות שבהם לא יסתכלו עליהם בעין עקומה אם אינם הולכים קבוע בכובע וחליפה ולא יעירו להם אם הוציאו בבית הכנסת אייפון כשר. לכל קהילה יש בית כנסת, שיעורי תורה והווי חברתי. לפעמים כולל מתפתח לקהילה ולפעמים נוצרת קהילה בלי כולל, אלה לא בהכרח דברים חופפים". 

אידאולוגיה חרדית ראשונה

מבחינת מספרים, כמה חרדים היום יוצאים לעבוד?  

"55% מהגברים החרדים עובדים באופן רשמי, ו-88% מהנשים", הוא נוקב במספר הלא יאומן, אך מסייג: "לעיתים קרובות מדובר במשרות תורניות שאינן פוגעות במעמד החברתי של העובד. הקושי עולה רק כשמדובר במקצועות חופשיים". 

 אתה מציג את זה כמענה חברתי, אבל בכנס זה היה נשמע הרבה יותר מהפכני: היה שם להט אידיאולוגי שהייתי אומר כמעט מקדש את החיבור הזה בין חיי החול לחיי הקודש. זה חידוש שלא היה בחברה החרדית.  

"עלית על הנקודה", הוא מחמיא. "בעבר החרדים העובדים היו ללא מסגרות תומכות ונטו להתרחק מלימוד התורה. התוצאה הייתה שהם היו בעלי מאפיינים מודרניים נהנתניים כגון טיסות לחו"ל והחיים הטובים. הרב לייבל בא לשנות את זה. הוא לא מייצר עוד בורגנות חרדית, אלא מצמיח חרדי עובד שיודע לחבר חיים ותורה, חרדי שתורתו היא תורת חיים". 

ובכל זאת. אם אתם מתייחסים לסוגיות דת ומדינה ורואים בשיבת ציון תהליך חיובי, במה אתם שונים בזה מהדתיים לאומיים?

"ההסתכלות שלנו אינה ציונית", הוא מדגיש. "אין בה כלל ממדים של לאומיות. העניין הוא הלכה. איך צריך להתנהג בהקשרים של מדינה. הרב עובדיה – לצורך העניין – גם התייחס להלכות למדינה, אבל הוא לא הסתכל על זה מתוך מבט ציוני, אלא מתוך היותו איש הלכה.  התפיסה היא חרדית מובהקת: מה יש להלכה לומר? מה הדין? זה דיון הלכתי ולא דיון השקפתי". 

מבחינתכם היחס למדינת ישראל חיובי?

"לא בהכרח. היחס הוא ענייני. אין התחייבות אוטומטית למדינה. וזו גם הגישה החרדית הפשוטה. כשהמדינה עושה דברים טובים יגידו לה תודה רבה, וכשהיא עושה דברים רעים ההתייחסות תהיה בהתאם. בקהילות שלנו לא יגידו הלל ביום העצמאות, וגם פה הסיבה אינה השקפתית אלא מנימוקים הלכתיים".  

אתם רואים בהקמת המדינה חלק ממהלך הגאולה? 

"לא יודע לגבי גאולה", הוא נמנע מלומר דבר נחרץ, "אבל יש סקפטיות חרדית בסיסית. היא מסתכלת על המדינה בחשש: האם המדינה תחלן את ילדי העולים? האם המדינה תגייס בחורי ישיבות? האם היא תיתן כסף ללומדי תורה או תכפיש אותם? ברור לנו שהקב"ה עשה ניסים במלחמה הזו, אבל זה לא משנה את היחס הבסיסי שלנו למדינה. החרדים לא מצפים שהמדינה תהפוך להיות מדינת הלכה. האמירה היא שיתנו לנו לעבוד את השם בדרכנו". 

תודעת אחריות במקום ציונות

אחד המפעלים המהפכניים של הרב לייבל הוא הקמת ישיבות הסדר חרדיות שמשכו מזמן את תשומת לבנו גם בקול היהודי. גם בנושא הזה נראה שיש הבדל ניכר בגישה בין ההסדר החרדי לישיבות ההסדר הדתיות לאומיות. "הבחור החרדי לא התגייס מתוך ציונות אלא מתוך תחושת אחריות", קובע הרב דן. "הוא יצא להילחם לא מטעמים של מלחמת מצווה, אלא מתוך הבנה שזו שעת פיקוח נפש וכל המציל נפש אחת מישראל הציל עולם מלא. הוא נלחם מתוך ערבות הדדית ואחריות ולא מתוך מניע לאומי".

למרות ההתנערות מהתווית הציונית נראה שהגישה של אחוות התורה לגיוס חרדים שונה מהותית מן המקובל בציבור החרדי. "בחור ישיבה חרדי שיאמר 'החלטתי להתגייס כי אני לא יכול ללמוד יום שלם בישיבה' יקבל מאיתנו תמיכה מלאה. אם העולם החרדי הסטנדרטי יאמר לו: תתאמץ יותר עד שתצליח, או עד שתתחתן ותלך לעבוד, אז האמירה שלנו היא: אנחנו נכין אותך לחיים. תלמד מקצוע ותלך לצבא. ותעשה זאת על הצד הטוב ביותר ומתוך חיבור לתורה". 

 האם אחוות התורה יקראו לגיוס חרדים באופן אקטיבי? עוד חזון למועד. "הרב לייבל לא יצא באמירה שראוי להתגייס כל עוד פקודות המטכ"ל אינן מאפשרות לחרדי לשמור על זהותו החרדית", אומר הרב דן ."מצד שני מי שאינו רואה את ייעודו כאברך, עבורו הגיוס אינו בדיעבד אלא לכתחילה. אין לנו עניין להחזיק בחורים מתוסכלים בישיבות. עבורם הקמנו ישיבות הסדר חרדיות". 

איך היחס אליכם ברחוב החרדי?

"זו שאלה מורכבת", הוא מודה. "עד לפני כמה שנים הרב לייבל היה מקובל על ההנהגה החרדית. אבל היוזמות הרבות שלו קשות לעיכול. הוא תמך והכשיר הקמת ממ"ח – חינוך ממלכתי חרדי, וכשעלה נושא חוק הגיוס קרא להגיע להבנות והסדרים עם הצבא ולא רק להתנגד. הוא נפגש עם האלוף זיני והיה שותף בהקמת חטיבת החשמונאים. ההנהגה הקלאסית, ובוודאי בקצוות מסוימים שלה, מתנגדים בקולניות למהלכים שלו. אך בדרגי הביניים של הרבנים יש לו תומכים רבים, תמיכה פומבית או תמיכה שבשתיקה".

נראה שעל אף שלא ברור עד כמה ההיקף של ארגון אחוות התורה רחב, מדובר בתפיסת עולם משמעותית שמשקפת תהליך עמוק שעוברת החברה החרדית – חרדים שיוצאים לעבוד ועושים זאת בגב זקוף ומתוך חיבור עמוק לתורה. זאת כאמור בשום אופן לא הציונות במשמעות המקובלת, אבל במבחן המעשים יש כאן אולי משהו חשוב יותר: תודעת אחריות לאומית שמחוברת לתחושת שייכות עמוקה לעם ולארץ. ומי יודע אולי דווקא הגישה הזו, ששומרת על האתוס החרדי אבל מגיעה מתוך אחריות לאומית ואחווה, תוליד כאן משהו חדש.