סוד האכילה והברכה - לקראת שבת לפרשת עקב

בקבלה ובחסידות מבואר, שהברכה חושפת את החיות הפנימית הנמצאת במאכל עצמו. האוכל ומברך את ה', הרי הוא מגלה את החיות האלוקית הנמצאת בתוך המאכל ומקבל שפע מהשרש הרוחני הגבוה של המאכל, שפע שמזין לא רק את הגוף אלא גם את פנימיות הנשמה.

בפרשת עקב נמצא הציווי על ברכת האכילה, "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". אמנם להלכה רק ברכת המזון לאחר האוכל היא חיוב מן התורה, אך למעשה "אסור להנות מן העולם הזה ללא ברכה" ולכן אנו מברכים פעם אחת לפני האכילה ופעם נוספת לאחר האכילה, כך שאכילתו של היהודי מוקפת כולה בברכה – ברכה-אכילה-ברכה.

בנוסף לטעם הפשוט של הברכה, להודות לה' על האכילה – כיסוד עבודת ה' "דע לומר תודה" – מבואר בקבלה ובחסידות שהברכה חושפת את הפנימיות הנמצאת במאכל עצמו. כך כתוב לפני הפסוק של "ואכלת ושבעת וברכת", בתיאור השגחת ה' עלינו במדבר: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם", ומסביר האר"י הקדוש ש"מוֹצָא פִי ה'" הוא החיות הפנימית שיש בתוך המאכל, הניצוץ הקדוש החבוי בתוכו. המן שאכלו ישראל במדבר היה מאכל ניסי, "לחם מן השמים", שבו "מוצא פי ה'" ניכר בגלוי, ללא צורך בהרבה בירורים – לעומת הלחם המוכר לנו, שנראה תוצר טבעי של הארץ, לאחר הרבה עמל ויזע אנושי. אבל המן בא ללמד אותנו שכל מאכל הוא רק עטיפה לדבר ה' החבוי בו שממנו האדם באמת ניזון.

תפקידה של הברכה, אם כן, הוא להוציא ולגלות את דבר ה' הנמצא בתוך המאכל. מי שאוכל ללא ברכה נותר בממד החיצוני של האוכל, וממילא האוכל "מושך אותו אליו" למטה ומטביע אותו בגסות חומרית-בהמית. לעומת זאת, האוכל ומברך את ה' – לפני ואחרי האכילה – הרי הוא מגלה את החיות האלוקית הנמצאת בתוך המאכל, כפרי הנתון בתוך הקליפה, ו'פודה' את הניצוץ הקדוש הנמצא בפנים. כך, מצד אחד, האדם מעלה את המאכל עצמו, ומצד שני הוא מקבל שפע מהשרש הרוחני הגבוה של המאכל, שפע שמזין לא רק את הגוף אלא גם את פנימיות הנשמה (מפני שאותו ניצוץ אלוקי הגנוז במאכל מגיע מעולמות עליונים, הגבוהים אף יותר מהנשמה).

להיות רעבים

אם נמשיך את ההשוואה לתיאור אכילת המן, נראה שיש תפקיד משמעותי גם לרעב שלפני האכילה, "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן..." – האכילה באה לאחר תחושה מסוימת של רעב.

אמנם יש להדגיש שאסור לאדם להרעיב את עצמו, "כל היושב בתענית נקרא חוטא". בהקשר זה נזכיר את הסיפור על הרבי מליובאוויטש שבצעירותו נהג לא לאכול עד לאחר תפילת מנחה, אבל כשהדבר נודע לאביו – הרה"ק ר' לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל (שיום ההילולא שלו היה השבוע, בתאריך כ' אב) – הוא תבע ממנו להפסיק לנהוג כך, כמו שמודגש הרבה בחסידות שעבודת ה' בדורותינו אינה בדרך של צומות וסיגופים. יתירה מזו, הבעש"ט לימד שהרעב הפיזי המתעורר אצל האדם מלמד על כך שהניצוץ הקדוש בתוך המאכל 'קורא' לו לבוא ולאכול אותו, ובכך להעלותו ולהיות ניזון ממנו כראוי (כמוסבר לעיל). לכן כאשר אתה רעב – ברך ואכול! ואל "תרגיש צדיק" מזה שאתה ממשיך לצום...  "צַדִּיק אֹכֵל, לְשֹׂבַע נַפְשׁוֹ".

אם כן, הדרך הרצויה היא שהאדם לא ירעיב את עצמו, אך מצד שני שלא יאכל אם אינו רעב, אכילה סתמית ותאוותנית בלבד. הטעם הפשוט להנהגה זו הוא שלא לשקוע בתאווה, אך לטעם זה יש עוד רובד עמוק:

עלינו להשתמש בתחושת הרעב שלפני האוכל כדי לגלות בנפש את מידת השפלות החיובית. אינני כל-יכול, אינני מלאך שאינו זקוק לאכילה ושתיה (וגם אינני מחשב משוכלל) – אני אדם חסר ונזקק, שכל זמן מסוים מתעורר אצלו רעב הולך וגובר למזון. כדי להמשיך לחיות ולתפקד, אני תלוי לגמרי בהזנה מן החוץ – מזון שבאמת מגיע אלי מה' שפותח את ידו "המלאה הקדושה והרחבה" ומשביע לכל חי רצון (ונזכיר כאן גם את הנוסח בברכת-המזון "ידך... הגדושה", במקום "הקדושה", כפי שנמצא גם בסידורו של הבעש"ט). התלות הקיומית הזו מציבה את האדם במקום הנכון מול ה', והיא היסוד הראוי שעליו צריך להבנות כל שיעור הקומה של היהודי (כמו יסוד שחופרים בארץ, הכי עמוק שיש, כך היא השפלות בנפש, "ונפשי כעפר לכל תהיה").

"ברוך אתה"

דבר זה רמוז במטבע הברכה. כל ברכה מתחילה ב"ברוך אתה..." – כאשר המלה ברוך מקפלת בתוכה את משמעות הברכה כולה. מבחינה לשונית, יש קשר בין ברוך וברכה לבֶּרֶך בגוף האדם. הברך מאפשרת את הירידה כלפי מטה, לכרוע ברך (כמו בפועל להבריך, "ויברך הגמלים"). מכאן מוסבר שבאופן כללי ברכה פירושה ירידת השפע, מהמקור האלוקי עד הבריות הכי נמוכות ושפלות. אולם לענייננו נשים לב במיוחד למשמעות של הירידה והכריעה. הברכה היא התכופפות כפולה: מצד האדם, התחושה הראשונה של הברכה היא כריעת ברך, בשפלות ובטול כלפי ה' – הנה אני עומד לפניך, חסר וריקן ונזקק עד-מאד למזונך. עמידה זו של האדם מביאה לכך שה' מצידו מתכופף גם הוא, כביכול, ומגיש לנו את כל המזון והשפע שאנו צריכים.

כריעת הברך של האדם היא המיצוי הטוב של תחושת הרעב. אמנם אמרנו שאין להרעיב את עצמנו, ומספיק שנחוש תיאבון בריא כדי להתיישב לאכול – אך גם תחושת הרעב הראשונית צריכה להזכיר לנו את שפלותנו, ומתוך כך לכרוע ברך לפני ה' ולהודות על השולחן שערך לפנינו. אם נעמיק מעט בתחושת הרעב, נוכל לחוש שאנו ממש הולכים לגווע ברעב (כפשוטו), שהרי הרעב הקטן של עכשיו הוא התחלת התהליך שסופו מיתה. רגע לפני האוכל אנחנו ממש מתים, והמאכל מקים אותנו לתחיה – אין לך תחושת שפלות יותר מזו.

בהקשר זה ניתן לדרוש את מאמר חז"ל על הפסוק "כִּי לִי תִּכְרַע כָּל בֶּרֶךְ תִּשָּׁבַע כָּל לָשׁוֹן" – "כי לי תכרע כל ברך, זה יום המיתה... תשבע כל לשון, זה יום הלידה" (נדה ל, ב). הרעב שלפני האוכל הוא "יום המיתה", ואז אנו כורעים-ברך ומברכים "ברוך אתה". מייד אנו ממשיכים את הברכה עד סופה – "תשבע כל לשון" – וזוכים ללידה חדשה, חיות חדשה לגוף ולנשמה מ"מוצא פי ה'" אשר במאכל.

לחזור לשפלות

נותר להסביר לפי זה את הברכה שלאחר האוכל, מה המקום לכריעת-ברך לאחר שכבר אכלתי ושבעתי? אלא שעבודת ה' לא הסתיימה באכילה, ודווקא כעת היא מגיעה אל תכליתה, במהלך הבא:

לפני האוכל האדם נמצא במצב של הכנעה בנפש, ברעב הגורם לשפלות; במהלך הברכה הראשונה נעשה תהליך של הבדלה – כאשר הברכה מבררת את החיות האלוקית מתוך הקליפה הגסה של המאכל, ומבררת גם את תאוות-האכילה של האדם; ותוך כדי האכילה מגיע שלב ההמתקה – כאשר "מוצא פי ה'" שבמאכל נכלל בפיו ובגופו של האדם. המהלך המשולש הזה – הכנעה, הבדלה, המתקה – הוא המבנה היסודי בעבודת ה' שלימד הבעש"ט. אמנם הוסיף הבעש"ט שלאחר ההמתקה מגיעים "אל הארץ אשר אראך" (כמו שנאמר לאברהם אבינו, שממנו נלמד גם סוד הברכה, "והיה ברכה") – דהיינו שאז מגיעים לרמה גבוהה יותר של בטול כלפי ה', בטול כעפר הארץ, ובמיוחד הארץ הקדושה "אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ" ובה אנו נמצאים תחת השגחתו המיוחדת. זהו סוד ה"ברוך" של ברכת-המזון – כריעת ברך נוספת לאחר האכילה, "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

לחצו להורדת הדף המעוצבנפלאות מתורתך - עקב