לאן צועדת האלוקיות העממית

פרק 1: פרדוקס החיבוק התורני

בכתבות הקודמות בסדרה הזאת ניסינו להבין קצת יותר את שינויי העומק שעובר הציבור הדתי-לאומי בתקופה האחרונה. התחלנו בהתעוררות הפוליטית של האגף הדתי-ליברלי, והמשכנו בניתוח המתח שבין 'ברית המשרתים' – השותפות האזרחית המבוססת על חלוקה בנטל – ובין 'ברית סיני', הקשר האמוני וההיסטורי שמחבר בין דתיים, מסורתיים וחרדים. כעת המבט מופנה אל תופעה שצומחת ומתרחבת על קו התפר שבין שתי הבריתות הללו: המסורתיות החדשה.

חדשה כי זאת כבר לא המסורתיות הקלסית שמדוברת כבר שנים. יש כאן משהו חדש שלא היה. 

הביטויים החזותיים של התופעה נעשו שכיחים: צעירים שלובשים ציצית אך אינם חובשיםכיפה; נשים ששומרות על לבוש צנוע יום אחד בשבוע או ממלאות אולמות בשיעורי תורה במרכז תל אביב בלי לשנות את אורח חייהן החילוני בשאר הזמן. זו התקרבות לדת שנעשית בתנאים של המתקרבים, בקצב שלהם ובמינונים שהם בוחרים.

מה שמעניין במיוחד בתהליך הזה הוא התקבלותובאגף השמרני והתורני. שם התופעה זוכה לחיבוק חם. כל ביטוי של התקרבות לקודש מצד מי שבאים מרקע חילוני מתקבל בהבנה ובהערכה. אלא שהחיבוק הזה יוצר פער, ואולי אפילו פרדוקס. אותו ציבור תורני שמקבל בזרועות פתוחות את החילוני ששומר קצת מסורת, מגיב בניכור ובביקורת כשהוא נתקל בתופעות דומות מבית. המושג 'דתיים על הרצף', שמתאר צעירים שגדלו במגזר הדתי-לאומי ובוחרים באורח חיים דתי גמיש יותר ('לייט'), מעורר בדרך כלל הסתייגות. כלפי פנים שמירת מצוות חלקית נתפסת כפשרנות, שבירת גדרות וקרירות דתית; כלפי חוץ היא מתקבלת כהתעוררות רוחנית מבורכת.

ברמה הפוליטית-חברתית, האם הקבוצה ההולכת וגדלה של המתקרבים החדשים תשייך את עצמה בסופו של דבר ל'ברית המשרתים' או ל'ברית האמונית'?

אבל המשמעות החשובה יותר שננסה לגעת בה היא השפעתה של התופעה על הקודש ועל החינוך אליו. הפתיחות של האגף התורני כלפי תופעה שמערבבת בין קדושה לפריצת גדרות במרחב החילוני (למשל סביב סוגיות של צניעות, הפרדה ובילויים), מציבה מודלים חדשים של חיים דתיים. עולה השאלה אם הלגיטימציה שניתנת למודל הגם וגם למתקרבים מבחוץ אינה מחלחלת פנימה ויצרת פשרנות הלכתית לנוער הדתי, שרואה את הדברים מקרוב. 

לצד הדילמות הנחת המוצא נותרת בעינה: עם כל השמחה על התהליכים העממיים הרחבים, הם נשענים בסופו של דבר על קבוצות קצה אידאולוגיות. אלו הקבוצות שמושכות את המחנה קדימה, או לכל הפחות משמרות את המרחב הדתי שהוא היסוד של קומת הקודש לכולם, כדי שתיווצר החירות לשאר הציבור להלך בבחירה חופשית ובקצב התפתחות שמותאם למציאות הרחבה. 

הרוח במספרים וקעקועים של קדושה

התופעה שאנו עוסקים בה לא נולדה בחלל ריק, אך היא קיבלה זריקת מרץ דרמטית מאז פרוץ מלחמת התקומה. מה שהתחיל בדיווחים אנקדוטליים בכתבות טלוויזיה דוגמת התחקירים של יאיר אטינגר בכאן 11 או הכתבות בחדשות 13 על "תופעת הציציות", מגובה כיום בנתונים מחקריים ברורים שמצביעים על שינוי עומק בחברה הישראלית.

הנתונים שאספו גופי מחקר ברבעון הראשון של 2026 מראים תמונה חסרת תקדים: 43% מכלל הציבור היהודי מדווחים על התחזקות בזהותם היהודית בעקבות המלחמה. ואולם הנתון המטלטל ביותר בא דווקא מהאגף החילוני. כ-26% מהמגדירים עצמם חילונים מדווחים על התחזקות בזיקה ליהדות, שבירה מוחלטת של הסטגנציה (ניוון) שאפיינה ציבור זה בעשורים האחרונים. יתרה מכך, ההתחזקות הזו אינה נשארת בגדר רגש אמורפי: על פי מחקר של הרשות לזהות לאומית-יהודית (אייר תשפ"ה), 71% מהדווחים על התחזקות העידו כי הם מתרגמים זאת לפרקטיקה מעשית: תליית מזוזות, הדלקת נרות שבת או לבישת ציצית, שהייתה לחיילים רבים לשכבת מיגון רוחנית מתחת לאפוד הקרמי.

עד כמה היטשטשו הקווים,ועד כמה התופעה הזו בלתי צפויה ולעיתים מלאת סתירות פנימיות? סיפור יום-יומי אחד מני אלפים יכול להמחיש זאת היטב: נער דתי שאני מכיר נסע למשחק כדורגל עם שני צעירים, שניהם חילונים מובהקים ועטורי קעקועים. ברקע התנגן שיר שבו שרה אישה. לפתע פנה אחד מהם לנהג וביקש: "אחי, עשה טובה, תעביר. קיבלתי עליי שלא לשמוע שירת נשים". כשחברו התפלא ושאל אותו איך זה מסתדר עם העובדה שהוא חילוני לחלוטין, הוא השיב בפשטות: "שמעתי שיעור תורה, וואללה, אני חושב שזה באמת יותר טוב לנפש שלי".

הסיפור הזה מקפל בתוכו את המהות של המתקרבים החדשים. החיבור לפרקטיקה הדתית אינו נובע מקבלת עול מצוות מלא וקשיח אלא מחיפוש אחר עוגן, משמעות ומה שנתפס "טוב לנפש". זוהי דתיות שאדם בוחר לאמץ בה לפעמים סעיפים מתקדמים בהלכה (כמו שירת נשים) בלי לשנות את הגדרתו הזהותית כחילוני.

עוד נקודה חשובה שעולה מתיאור התופעה היא שאלת הזהות העדתית והסוציולוגית. האינסטינקט המחקרי והתקשורתי נוטה לתייג את ההתעוררות הזו כהמשך טבעי של המסורתיות המזרחית הקלסית מבית סבא. ואכן, המסורתיות הספרדית משמשת תשתית נוחה לתופעה, אך התבוננות מעמיקה מגלה שהחלוקה הזו מתחילה להתפורר. סיפורי ההתחזקות של חברי קיבוצים מהעוטף מעידים כי התופעה חוצה מגזרים. כפי שייטען בהמשך הכתבה גם הרב רפאל ג'יאמי, ההתקרבות העכשווית אינה בהכרח תלוית עדה; יש בה ממד זהותי-לאומי רחב שנוגע גם במעוזים אשכנזיים-חילוניים מובהקים.

לתמורות הללו יש כבר עכשיו השלכות פוליטיות שמתחילות לשרטט תשובה ראשונית על שאלת הבריתות שישתייכו אליהן המתקרבים החדשים. המספרים רומזים שכרגע כוח המשיכה נוטה לעבר 'ברית סיני', האמונית-מסורתית. על פי מדדי הדמוקרטיה האחרונים, התחזקות האמונה ברמת הפרט מלווה בצניחה באמון במוסדות הרשמיים של המדינה, ואת הוואקום ממלאת לא-פעם מנהיגות קהילתית ואמונית מקומית. יתרה מכך, הנתונים מראים כי חלקים גדלים בציבור מוכנים כיום לתעדף את המרכיב היהודי-ביטחוני על פני עקרונות ליברליים אוניברסליים מתוך תחושה של איום קיומי והישענות על נרטיב של נצח ישראל.

עם זאת התשובה הזו עדיין רחוקה מלהיות סופית. המורכבות המובנית של התופעה – אנשים שחיים ביום-יום בשגרת חיים ישראלית, חילונית וחופשית (ומבחינה סוציולוגית שייכים ל'ברית המשרתים') אך מאמצים פרקטיקות ותפיסות עולם אמוניות – משאירה את המאבק על הקול ועל הזהות שלהם פתוח. המתח הזה, בין השיוך הישראלי שלהם ובין המשיכה האמונית החדשה, צפוי להיות שדה המערכה הפוליטי והתרבותי המרכזי של השנים הקרובות.

פרק 3: שיחה עם מתקרבת – "אני לא רוצה לשנות את ההלכה, אבל רוצה לצעוד רק באהבה"

כדי להבין את המנוע הרגשי שמאחורי המספרים של המסורתיות החדשה צריך לרדת אל השטח. שוחחתי השבוע ארוכות עם נ', קרובת משפחה שלי, המשקפת לפחות חלק מהפרופיל של התופעה. 

כשנ' מחפשת תורה, היא לא פונה בהכרח לממסד הדתי הקלסי או לרבני הקהילות השמרניות. היא צורכת הסכתים של דמויות כמו ניר מנוסי או  אביב אלוש ועמרי פלד, שמלמדים פרשת שבוע ופותחים מסגרות לשמירת שבת לחילונים. המשותף לכולם הוא תדר של אהבה והכלה ולא של יראה או ענישה.

"ההתעוררות המטורפת הזאת לזהות היהודית שלנו לא באה ממקום של פחד. היא באה מאהבה", מסבירה נ'. "כל מסר שאני אשמע בטעות של 'מפחיד, יקרה משהו', משבש. זו לא השפה שמדוברת היום. הרצון להתחבר לקב"ה הוא נטו מתוך אהבה".

הגישה הזו הובילה אותה זמן ארוךלחפש רק את ה'עשה' של היהדות ולהירתע ממצוות לא תעשה. ואולם במפתיע דווקא ההנגשה הנכונה מעוררת בה מוכנות הדרגתית לקבל גם את המגבלות. "זאת הפעם הראשונה ששמעתי פודקאסט על מה זה 'לא תעשה', וזה לא הפחיד אותי", היא מתארת גילוי טרי. "הסבירו שם שמצוות לא תעשה גורמות לנו להיות אנשים מזוככים יותר. נתנו דוגמה של צמח מטפס: הוא משתרג לכל מקום, אבל אם אתה רוצה שהוא יטפס לגובה, אתה קושר אותו לסולם ומכוון אותו. הגבולות האלה זה הלא תעשה. פתאום אמרתי לעצמי: ואללה, אולי שווה לי כן לעשות את הלא תעשה האלה".

החיפוש אחר יהדות מקרבת עלול להישמע לעיתים כמו בקשה לגרסה מרוככת או רפורמית של הדת, אך נ' מתקוממת בתוקף נגד ההשוואה הזו. מבחינתה היא אלרגית לזיוף והיא אינה מחפשת שום הנחות תאולוגיות. "אנחנו רוצים את המקור האמיתי, לא לשנות את היהדות", היא מדגישה. "זה לא רפורמי. אני רוצה בעולם מתקדם שיגידו שמותר לנסוע בשבת? לא. אני פשוט מודה שאני לא יכולה לשמור עכשיו. אני לא רוצה לשנות את ההלכה, אני רק רוצה שיקבלו אותי איך שאני, כשאני עושה מה שאני מסוגלת. אני אומרת תודה לה' בכל בוקר, אני מרגישה שה' עשה לי ניסים, ואני רק רוצה להגיד תודה".

המתח הזה שבין הרצון בקדושה אולטימטיבית ובין חוסר היכולת או חוסר הרצון להתנתק מאורח החיים החילוני, יוצר רגעים חזקים. כך למשל מצאה את עצמה נ' בסיטואציה שמשקפת את תמצית התופעה: "רציתי ללמוד פרשת שבוע, הייתי בחדר כושר בשבת, ונתקעתי. הבנתי שאני לא יכולה לשמוע פרשת שבוע דרך הטלפון, כי לא נוח לי לפתוח טלפון בשבת לדברי קודש! אבל מצד שני אין לי מאיפה לקחת את זה, כי אין לי ספרים בבית ואני עדיין לא יודעת לנתק טלפון ולשמור שבת באמת. אז מבחינתי אני עושה את מקסימום יכולת הקודש שלי, ולא מכניסה לשם חול".

מעניין לראות כיצד הזהות הזו פוגשת את הפוליטיקה ואת הממסד הציוני-דתי. כשהמשפחה של נ' חיפשה מכינה קדם-צבאית לאחד מבניה הצעירים, היא חיפשה מקום שיעניק לו זהות יהודית אותנטית בלי "להחזיר אותו בתשובה". הבחירה במכינה שנחשבת 'לייט' הסתיימה באכזבה פוליטית-ערכית. "המכינה הביאה את נפתלי בנט להרצאה", מתארת נ' תחושת צרימה ומבטאת ספקנות כלפי ניסיונות טשטוש פוליטיים-דתיים: "היום צריך זהירות מטורפת. היום הכיפה לא אומרת כלום. אני מחפש את א-לוהים בכל נקודה בחיים שלי, אבל זה מסע מבלבל במציאות של היום".

פרק 4: שיחה עם עקיבא נוביק – כיפה של סוציולוגיה לעומת ציצית של א-לוהים

עקיבא נוביק לא מיהר לדבר איתי על הנושא. מי שטבע לפני קרוב לעשור את המונח "דתיים על הרצף", הסתייג בענווה אמיתית מלעטות על עצמו את גלימת הפרשן לענייני התופעה. ובכל זאת עלו מהשיחה הכנה והישירה שהתפתחה בינינו בטלפון תובנות אמיצות וכנות שאני מודה שעוררו ביהערכה כלפיו.

כשהוא ביקש מהחברה הציונית-דתית להכיל את "דתיי הרצף", המניע שלו היה בראש ובראשונה חברתי-סוציולוגי: הרצון להשאיר אותם בתוך הבית, לא לאבד אותם גם אם הם מורידים את הרף ההלכתי. וכאן טמון ההבדל העצום.

נוביק מספק דיוק חשוב: דתיי הרצף הקלסיים, אומר נוביק בהכללה כנה, הם אנשים של 'כיפה בלי ציצית', הם רוצים את השייכות החברתית למגזר גם אם הממד האמוני-פרקטי נשחק. לעומתם המתקרבים החדשים מהעולם החילוני הם בדיוק ההפך: הם אנשי 'ציצית בלי כיפה'. לא מעניין אותם להשתייך למגזר הדתי-לאומי, לא מעניינות אותם הפנקסנות המגזרית או ועדות הקבלה ביישובים. הם עומדים עם ציצית בחוץ, לעיתים מלאים בקעקועים או חיים בזהות מינית ליברלית (כמו הזמר שחר טבוך, שנוביק מזכיר לדוגמה), ומכריזים: "הסיפור שלי הוא מול א-לוהים, לא איתכם. אל תכניסו אותי לרשימות שלכם".

שאלתי את נוביק על הדיסוננס של תופעת אודיה – זמרת שמצד אחד אומרת "ברוך ה'" בכל משפט שני ושרה על הקב"ה, ומצד שני מופיעה בלבוש חשוף. תשובתו של נוביק הייתה כנה עד כאב: "דתיים רבים מעדיפים שהמודל של ילדיהם יהיה יהודית רביץ ולא אודיה. למרות שאודיה דוברת שפה אמונית ושרה על הקב"ה, קשה לומר שהיא אדם מאוד צנוע. יהודית רביץ בהרבה מובנים היא אדם צנוע בהרבה".

נוביק נוגע בשאלה עמוקה: השותפות התרבותית והערכית עם חילונות ציונית שרבים יגידו שאיבדה את הדרך, לעומת שותפות של ציבורים בעלי יראת שמיים משותפת. שאלת אודיה לעומת רביץ מחלקת את מפת התרבות הישראלית לשתי הבריתות שעליהן אנו מדברים מתחילת הסדרה: "מי ששרים שלמה ארצי וקורין אלאל ומתי כספי", קובע נוביק בפשטות, "הם יותר ברית המשרתים. ו'השם יתברך תמיד אוהב אותי', וגם שירים לא צנועים של אודיה – אלו ואלו הגוש האמוני".

מצד אחד החילוני שמתקרב ('המסורתי החדש') בוחר לעיתים לחצות את הקווים אל 'ברית סיני' האמונית, באמצעות ציצית, שמירת שבת חלקית ואהבת ה' נטולת מגזר. ומצד שני חלק מהציבור הדתי-לאומי בוחר לעיתים דווקא ב'ברית המשרתים' הישראלית, ומתרחק מאותה התעוררות אמונית רק משום שהיא לא באה באריזה התרבותית הנכונה. מי משתיהן תעצב את פניה של היהדות הישראלית ביום שאחרי המלחמה?

פרק 5: מי אתם, המתקרבים החדשים? קפלניסטים, ציצית והתבוללות

הרב רפאל ג'יאמי מגבעת אולגה הוא אדם שחי ונושם בדיוק את תופעת המסורתיים החדשים. בשיחה איתו אני שומע בפעם הראשונה על תנועת התשובה 'שערי דעת', מפעל שטח מרשים ורחב היקף הכולל תשעה סניפים מחדרה ועד נתניה. הפעילות שם מתמקדת בציבור רחב חילוני לחלוטין שמגיע לשיעורים שבועיים, ומתנקזת לאירועי ענק, כמו מעמדי סליחות שמגיעים אליהם אלפי בני נוער וצעירים במתחמי קניות הומי אדם, דוגמת קניון הווילג' בחדרה. 

"מה שהתחדש מאז המלחמה זה שהתופעה פרצה את כל הגבולות", מעיד הרב ג'יאמי. הוא מתאר מציאות שבה שיעורי תורה נפתחים גם בשכונות בעלות אפיון חילוני-ליברלי מובהק. "יש לנו סניף בשכונת עין הים, ממש אשכנזים קפלניסטים, והנוער של אותם הורים איתנו לגמרי. אין מה להתבלבל, זה לא ערסים וכאלה. אלה חבר'ה איכותיים שיושבים ומקשיבים לשיעור של שעה וחצי בלי בעיה".

מה בעצם הם מחפשים שם? מה אופי הצימאון הזה? כאן מסכימים גם הרב ג'יאמי וגם הרב חגי לונדין על אבחנה מרתקת: הצימאון החדש הוא תורני-פרטי ולא לאומי-כללי. הציונות הדתית הקלסית התרגלה לדבר בשפה של 'כלל ישראל', מדינה וגאולה, אבל הנוער שבא עכשיו מבחוץ מחפש משהו אחר לגמרי.

"הם באים מתוך חיפוש של קשר פרטי", מסביר הרב לונדין. "התרבות הישראלית מחנכת למסר של 'שיהיה לך טוב' ברמה האישית. אנחנו בציונות הדתית מדברים על מסר של 'שיהיה לעם ישראל טוב', וזה פער שקשה לגשר עליו. מי שמתקרב היום מחפש את הציר של הפרטיות מול הקדושה".

הרב ג'יאמי מחזק את הדברים מהשטח: "אני מלמד אותם מהבסיס, מי זה אברהם אבינו. שאלתי אותם כמה חומשים יש, ושניים מתוך חמישים הרימו יד. אבל הממד הוא תורני, לא לאומי. אני שם דגש עצום על עבודת המידות, על כיבוד הורים ועל המוסר שיש בתורה. הרב קוק קורא לזה 'תחיית הקודש'. הם מחפשים קודש. תן להם ציצית, תן להם תפילין, ללכת להתפלל בנץ פעם אחת – זה מה שמדליק אותם".

אלא שהצימאון הרוחני הזה כרוך במורכבות אדירה ולעיתים הניגודים בלתי נתפסים. לצד ההתעוררות והרצון להתחבר לקודש שוררת בקרב אותם צעירים בורות עמוקה בכל הנוגע לגבולות הלכתיים ולאומיים בסיסיים, והיא גורמת תופעות מדאיגות מאוד, ובראשן ההתבוללות.

"יש בבתי הספר הממלכתיים התבוללות מטורפת", חושף הרב ג'יאמי את הצד המדובר פחות של התופעה. "כל בית ספר כזה מלא בנוצרים רוסים וערבים. לצעירים האלה אין שום בעיה להיות עם גויה, הם בכלל לא מבינים למה זו בעיה. לפעמים לחבר'ה שמגיעים אלינו לשיעורים בעצמם יש חברות גויות. זו תופעה מוזרה: אין להם בעיה לצאת עם גויה, אבל רגע אחרי זה הם יכולים לשמוע שירים של קדושה ולצעוק 'אש לגמרי'. יש להם איזשהו ניצוץ, הם רוצים להיאחז במשהו, אבל הם פשוט לא יודעים כלום".

הדיסוננס הזה – נער בציצית שיוצא עם גויה או צעירה ליברלית ממשפחת מחאה שיושבת בשיעור מוסר – משרטט את הקווים של המסורתיות החדשה. זוהי התעוררות חסרת תקדים בעוצמתה אבל נעדרת כל מסגרת הלכתית או סוציולוגית ברורה.

המציאות הכאוטית הזו מציבה את הציבור השמרני והתורני בפני הדילמה הגדולה ביותר שלו: איך מתייחסים למוטציות הדתיות הללו? מדוע רבנים מחבקים באהבה חילוני שקורא תהלים אבל יוצא עם גויה, אך מזדעזעים מצעיר דתי שמסיר את הכיפה או שומע שירת נשים?

פרק 6: תחנת הדלק בשער הגיא והעין הטובה של איש הקו

מדוע תופעת הגם וגם מתקבלת בסבר פנים יפות כשהיא באה מבחוץ אך נדחית כשהיא צומחת בפנים?

הרב חגי לונדין מסביר את ההבחנה הזו באמצעות משל קולע: "תחשוב על תחנת הדלק בשער הגיא. נפגשים בה שני רכבים – אחד יורד מירושלים לתל אביב, והשני עולה מתל אביב לירושלים. ברגע הנתון הזה שניהם חונים באותה נקודה בדיוק. כלומר, מבחינה התנהגותית החילוני שמתקרב והדתי שמתרחק עושים בדיוק את אותם מעשים. אבל המגמה הפוכה. החילוני בא מתוך צימאון ורצון ליראת שמיים, הוא עולה לירושלים גם אם כרגע הוא מבולבל וחי בסתירות. לעומת זאת הדתל"ש או הליברל שיורד מהקודש – אצלו הפשרנות הזו היא לא מצב ביניים אלא אידאולוגיה של לכתחילה".

ההבחנה הזו הגיונית ברמת המקרו, אבל היא מתנגשת חזק עם המציאות החינוכית היום-יומית של המשפחה הדתית. כשחזרתי אל הרב רפאל ג'יאמי אתגרתי אותו בדיוק בנקודה הזו: אנחנו פותחים את הדלתות לחבר'ה שרוצים להיכנס בקצב שלהם, אבל ההכלה הזו יוצרת מודלים חדשים. פתאום זמרים כמו בן צור (ששר שירים בלי כיפה אבל לובש ציצית), או זמרת כמו אודיה (שמופיעה בלבוש חשוף מאוד אבל שרה שירי קדושה ודבקות) הופכים למודלים לגיטימיים. איך מתמודדים עם זה חינוכית מול הילדים שגדלים בבית שמרני ותורני?

ניכר שהשאלה הזו נוגעת בעצב רגיש. הרב ג'יאמי, שחי את השטח ומכיר היטב את כוחה של התרבות, מתקשה לשלוף תשובה חינוכית הרמטית. "זו באמת שאלה מורכבת מאוד, ואין עליה תשובה גורפת כי כל בית והסגנון שלו", הוא מודה בכנות. "כאידיאל למשפחה תורנית, ודאי שזה לא שייך – לא בן צור ולא אודיה – ועדיף שלא יהיו הדברים האלה. אלא שהתרבות היום מאוד חזקה. בסוף אני נאחז בעוגן של ההלכה"' הוא מציב גבול' "מה שמותר ומה שאסור. באודיה יש איסור הלכתי ברור של קול באישה וחוסר צניעות, זה אסור. בן צור – לשיר שירים רגילים בלי כיפה – הלכתית זה מותר. אז אני הולך על הקו היבש של ההלכה".

כשאני שואל אותו איך בכל זאת אפשר לשחק בין הדיעבד של ההכלה ללכתחילה של החינוך בלי לשדר מסר בעייתי לילדים שלנו, הוא מציע פתרון שמקורו מחוץ לגבולות הציונות הדתית. "אנחנו צריכים ללמוד מהחב"דניקים", הוא קובע. "הם מאפשרים לכולם להיכנס, פותחים את הדלתות, וחילונים באים, אבל יש להם דרך פנימית מאוד ברורה. אין דבר כזה שמישהו יעלה אצלם חזן אם הוא לא עומד בקריטריונים. אין דבר כזה שהם יעשו אירועים מעורבים או יחרגו מההלכה. החב"דניקים נשארים בקו ובתלם שלהם, והילדים שלהם יוצאים לשליחות מגיל עשר ולא קורה להם כלום. את זה אנחנו צריכים ללמוד".

השיחה עם הרב ג'יאמי, איש חינוך המזוהה עם הקו התורני המובהק של ישיבת הר המור, מגיעה לשיאה דווקא בסופה. אחרי שדיברנו על ההתבוללות של המתקרבים ועל הגבולות ההלכתיים אני שואל אותו שוב על היחס כלפי הצעירים הדתיים שלנו שבוחרים להיות על הרצף. כאן הרב ג'יאמי בוחר להציג זווית מפתיעה מאוד, רחוקה מכל תדמית של שמרנות נוקשה.

"תקשיב לסיפור מדהים על תלמיד חכם אחד, אדם קפדן שדורש כל הזמן יראת שמיים", פתח הרב ג'יאמי. "היה לו ילד שבגיל 17 אמר לו: אבא, אני רוצה להפסיק להיות דתי. אני לא מסוגל יותר, זה כבד עליי. קבל את זה, אלה החיים שלי. האבא, שהלב שלו נפל, אמר לילד: זו הבחירה שלך, וישב ובכה כל הלילה.

"למחרת בבוקר האבא רואה את הילד קם, נוטל ידיים, מניח תפילין, מתפלל, ואחר כך כשהוא יושב לאכול ומברך המוציא. ככה עברו שלושה ימים. ביום השלישי האבא לא התאפק ואמר לו: אמרת שאתה לא דתי, ותראה כמה מצוות עשית! ענה לו הילד: אבא, נתת לי בחירה. עכשיו אתה יותר פתוח לראות מה אני כן עושה ולא רק מה אני לא עושה מספיק".

את הסיפור הזה מבקש הרב אג'אמי לאמץ כדי לעזור לציבור התורני להביט על האזור הלייטי במבט קצת יותר נינוח. "כשאתה מסתכל על חילוני שמתקרב, אתה אומר: ואי, הוא שומע שירת נשים, אבל איזה אור זה שהוא מניח תפילין. אבל כשאתה מסתכל על בחור דתי, אתה מצפה שהוא יקיים את הכול, ולכן אתה ביקורתי כלפיו. בסוף המבט שלנו צריך לחפש את הנקודות הטובות גם בקרב הדתיים שקשה להם. צריך להסתכל בעין טובה, להגדיל את הנקודות האלה ולתת להן כוח, בדיוק כמו שאנחנו עושים למתקרבים מבחוץ".

הרב לונדין לעומת זאת סובר קצת אחרת. למרות הדרישה החשובה לעין טובה הוא סבור שלא נכון לטשטש את הוויכוח התרבותי העמוק. לדבריו, יש הבדל תהומי בין המסורתי החדש, שתרבות הקודש היא מושא ההערצה שלו והכיוון שאליו הוא צועד, ובין תרבות הלייט, דתיי הרצף, שאומנם חובשים כיפה, אך נושאים את עיניהם אל התרבות המערבית, שהיא מגמתם האמיתית.

"התופעה של החילונים המתחזקים מבורכת", מבהיר הרב לונדין ומתייחס לגישת ההכלה, "אבל לבוא ולהגיד לחבר'ה שלנו שצריך להחיל את אותו יחס בדיוק גם על דתיי הרצף – זה יוצר טשטוש. לדעתי צריך לעשות פה הבחנה ברורה, בדיוק כמו במשל תחנת הדלק. יש הבדל בין מי שיוצא מתל אביב לירושלים ובין מי שיורד מירושלים לתל אביב. מי שיורדים מירושלים לתל אביב בזים למסורת, ויחס מכיל רק מעורר בהם עוד בוז. ולעומתם המסורתיים רק מתחזקים".

חיפוש הקודש והבירור הדורי

הרבה שאלות נותרות פתוחות בדרך לניסיון להבין את המסורתיות החדשה, וייתכן שמוקדם מדי לדרוש תשובות מוחלטות למציאות שעדיין מתהווה. ובכל זאת מה שניתן לומר הוא שהצימאון הזה, חיפוש הקודש של אומה שלמה, הוא מגמה אדירה שחזקה מכל תרשים זרימה מגזרי או חלוקה סוציולוגית שהתרגלנו אליהם.

הבירור הזה הוא לא רק אינטלקטואלי אלא יש לו השלכות כמו בכל תהליך תקומה. הוא ייצר באופן טבעי כאלה שיבחרו לצעוד עם המגמה של המיזם הלאומי התנ"כי שאנחנו חלק ממנו - על כל המחויבות, העומק והגבולות שהמיזם הזה דורש - וכאלה שיבחרו שלא. זאת הסיבה שגם אנחנו נמשיך איתו בלי נדר בכתבות נוספות. 

הבירורים הללו אינם תקלה אלא שלב הכרחי, עמוק וחשוב בדרך לקומה הבאה של העם הזה שכמו כל בירור דורש הרבה סבלנות ואהבה ובעיקר הרבה מאוד סיעתא דשמיא.