למדפי הספרים הגיע לאחרונה הספר תורת-המלך מאת הרבנים יצחק שפירא ויוסי אליצור, בהוצאת המכון התורני של ישיבת עוד יוסף חי, ורבים כבר הספיקו לשמוע עליו. אבל על ספר רציני כזה לא מספיק רק
לשמוע. מי שרוצה לדעת מה כתוב בספר צריך פשוט לשבת ו
ללמוד אותו. בכל זאת, בסדרת המאמרים הבאים, אנסה לסייע להכיר את החומר למי שבאמת מתעניין בנושא אך אין בידו את האפשרות לפתוח בעצמו בלימוד מעמיק.
תחילה אציין כגילוי נאות שאני עצמי נוגע בדבר, כיון שזכיתי להיות שותף לחלק מן השלבים הראשונים של הלימוד והכתיבה עם חברי המחברים הנכבדים.
"לעסוק בדברי תורה" לפני שנוכל לגשת וללמוד מעט מן הנושאים הנידונים בספר לגופם, נראה שעלינו לעבור הקדמה הכרחית על
הדרך שבה ניגשים לעסוק בדברי תורה. כידוע "יתרון האור מן החושך" – ניתן להבחין באור היטב דוקא על רקע החושך. כך גם ניתן להבין את המשמעות של העיסוק הנכון בתורה מתוך השוואה לעיסוק השלילי והפסול.
לצערנו מרבית כלי-התקשורת כיום – כדוגמת העיתונים הגדולים במדינה – מהווים דוגמא מצוינת למקום שבו
לא ניתן לפרסם דברי תורה. המדיה הזו היא צעקנית וזולה (לא בשקלים), שטחית ופלקטית, פרובוקטיבית וגסה. אם במקרה קיימת בעיתון כזה איזו בועה סגורה, מעין שמורת טבע, שבה ניתן לקרוא דברי תורה – יש על מה לדבר... אבל כאשר הכותרת הראשית אמורה "לעסוק בדברי תורה", זוהי פשוט בדיחה גרועה.
האם אין זה פשוט שדיון-תורני אמיתי יכול להתקיים רק במקום נקי, וכמובן מתוך מחויבות להנחות היסוד של בית המדרש? עם ישראל קיבל את התורה בהר סיני רק לאחר שהצהיר "כאיש אחד בלב אחד" – "
נעשה ונשמע". בדרך כלל, זהו תנאי-הקבלה ללימוד תורה, ואף שאנו דוגלים בהפצת תורה לציבור הרחב, ללא בדיקות מחמירות יתר על המידה (בנוסח "מי שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש") – הרי מוסכם שאין ללמד את מי שבא "ללמוד על מנת לקנתר", ואף שהמלמד הוא זה שקובע מה יאמר ואיך יאמר. קל וחומר כשמדובר בשימוש בכלי שהוא ממש סביבה-עוינת, לא עדינה ולא אמינה.
ובכן, מי שמחפש כותרות, מתבקש לעצור כאן ולהניח את המשך המאמר לקוראים אחרים.
ללמוד בתמימותעברנו את סף בית המדרש, אך הקדמה נוספת לפנינו.
על התורה נאמר "תורת ה'
תמימה משיבת נפש" – מבין הפירושים השונים, נתעכב לענייננו על פירוש-דרוש יפה: התורה היא תמימה ופשוטה, כמו "יעקב איש תם", איש תמים "שאינו חריף לרמות" (כפירוש רש"י). התורה מביאה לנו את דבר ה' ורצון ה'
כפי שהוא, בתמימות, ללא התפתלויות וסיבוכים. התורה 'נאמנת במאה-אחוז' למי שהיא מדברת בשמו. לכן גם הקב"ה 'נותן את עצמו' כביכול בתוך התורה, ובלשונם של חכמי-הסוד "קודשא בריך הוא ואורייתא חד הוא".
כשם שהתורה תמימה, כך גם אנו – הבאים לעסוק בה – צריכים לעשות זאת מתוך תמימות, והתמימות הראשונה היא בעצם ה
התמסרות שיש בהצהרה "נעשה ונשמע". בניגוד לתגובתם של אומות-העולם כאשר הציע להם הקב"ה את התורה: "מה כתוב בה?" – אנו איננו צריכים לדעת מה בדיוק כתוב בה. יש לנו
אמון בלתי-מסויג שכל מה שכתוב בה הוא "אמת ויציב... וטוב ויפה", והוא-הוא מה שה' אומר לנו.
מי שאומר "נעשה ונשמע" – תחילה 'נעשה', בתמימות ופשיטות, וללא תנאים מוקדמים – הריהו מוכן לשמוע היטב את
כל התורה כולה, ולא לומר "שמועה זו נאה ושמועה זו אינה נאה". ומכאן לפירוש נוסף ב"תורת ה' תמימה" – תמימה היינו
שלימה, התורה הינה שלימות אחת, גביש טהור שאינו ניתן לחלוקה. כך אנו צריכים לגשת אליה – כחתן האומר לכלתו "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", תמימה ללא מום – ורק אז הריהי "משיבת נפש".
מבט משוחדבעיסוק אינטלקטואלי רגיל, על האדם להיות אוביקטיבי, להיות מוכן לזנוח מאחוריו הנחות-יסוד וסברות שאינן מבוססות, ולנסות 'לפתוח' את השכל לבחינה אמיתית ובלתי-משוחדת, כמו למשל "לקבל את האמת ממי שאמרה". לאחר ניקוי-האורוות מדעות קדומות, יכול השכל להתמודד בחופשיות עם מושא הלימוד – אולם בסופו של דבר, השכל הוא הריבון. השכל שלי הוא השופט את המדע שאני מנסה לרכוש. לכן הכל מוטל בספק, עד להכרעת השופט העליון – הוא אני עצמי. הוודאות נובעת מתוכי.
לימוד תורה הוא כך ולא כך. מצד אחד, כאן חייבים עוד יותר להתנקות מהנחות קודמות. אך מצד שני, התורה אינה עומדת לשיפוט שלי. כמובן אני צריך
להבין אותה – ואם יש משהו לא מובן אני חייב לציין שהדבר "צריך עיון" – אבל הגישה התמימה של "נעשה ונשמע" מניחה בוודאות שאין למעלה ממנה שהתורה היא "תורת
אמת", כיון שהיא ניתנה מאת "ה' אלקים
אמת". אמת זו אינה נצרכת לאישור שלי. אדרבה, כאשר נקודת-אמת מן התורה תתקבל היטב על דעתי – זהו אישור לכך שהדעה שלי מצליחה לכוון לאמת.
ובכן , היחס שלנו לתורה הוא משוחד לגמרי. אנחנו פשוט מאוהבים בה ובטוחים שהיא הכי יפה ונכונה בעולם. והיא באמת כזו. עד כאן מעט הקדמות כלליות. במאמרים הבאים נכנס בע"ה גם לסוגיות הנידונות בספר.
לתגובות:
[email protected]
