הטילים שכיפת ברזל לא מצליחה ליירט • דעה

הטילים שכיפת ברזל לא מצליחה ליירט, ואפילו הכיפה הסרוגה לא. אחרי תפילה לשלום החיילים ושאר היהודים ברחבי הארץ, טוב להיזכר על מה אנו לוחמים, בשם מי, ואילו אתגרים אחרים, בוערים לא פחות, רובצים לפתחנו.

ברכה ללוחמים.

טילים מתעופפים מעל ראשנו. סכנה. גיוס. חזית. חיילים. פצועים. כשרואים יהודים סובלים, בכל רחבי הארץ – קודם כל מתפללים לשלום כל עם ישראל, 'בעי רחמי' על כל יהודי ויהודי שיצא מכל סכנה שלם בגופו בתורתו ובממונו. וגם מתפללים כי יצליחו החיילים להרוג באויבי ישראל כדבעי (עד כמה שניתן לעשות זאת עם כאלו 'מנהיגים', וכשאחריך צוות צילום גדודי + צוות משפטי צמוד המלווה כל פעולה מראשיתה, ותודה לגולדסטון)

 בכל זאת, חשיבה.

מלחמה או מבצע או איך שלא יקראו לה גורמת לפעמים לתסיסת והתרגשות ולכן חשוב לעשות סדר, לעצור לחשוב ולהבין. אולי לשם כך הכהן מדבר אל העם - אנשי המלחמה לפני צאתם לקרב, כדי ללכת בהשראת מוחין של צדיקים ולא כתגובה מהבטן. לצאת לקרב כשזוכרים היטב על מה נלחמים, מי האויב, ומהי מטרתו. בשם מי אנו נלחמים, על מה אנו מגנים, ומהם הסיכונים כנגדנו.

מעבר להתרחשות החדשותית היומיומית המסקרנת יותר או פחות, בולט מאוד בימים אלו הרצון העז של יהודים רבים להגן על עצמם, להגן על המדינה – כרגע מפני איום הטילים. ידו הארוכה של צה"ל השכילה ליירט בתבונה עשרות רקטות, ואפשר לברך על כך. אין בנו צורך לומר 'אמרנו לכם', טמטום ההתנתקות זועק בצבע אדום זוהר, הזעקה נשמעת (למרות השתיקה אשר ממשיכה את העוולה)  לאורך מאות קילומטרים שהפכו לאזורי סיכון. לכל ילד ברור כי החורבן והגירוש היו הרפתקאה מרושעת ואוילית ומחירה צפוי ומדויק.

 

\
r\n[caption id="attachment_47845" align="aligncenter" width="462" caption="אין צורך לומר: "אמרנו לכם". כרזה מימי הגירוש מקטיף"]

מבית ומחוץ

כדי להבין היטב על מה אנו נלחמים, נבחן את מצבנו כעת בחזית אחרת: איום חדש-ישן מתעופף מעל ראשנו, זוחל לו בין רגלינו, די בדממה. אנחנו יוצאים אמנם לקרבות לא פשוטים כדי לשמור על גבולות המדינה, על שמי עריה, ועל שלום האזרחים בה מפני מחבלי עזה המנסים לכרסם בכל אלו. אך יהדותה של המדינה מתכרסמת והולכת ואין איש שם על לב. גבולות המדינה יהיו בע"ה חזקים ואיתנים אך יתכן שיופתע אי מי בזמן הלא רחוק, כי המדינה 'נגנבה' ממנו. תקציבים אמנם זורמים לכאורה תמידין כסדרן לכוללים, לישיבות ולמועצות הדתיות. אגב, גם לבתי הדין המוסלמים, לכמרים ונזירים, ולכהני דת דרוזים.

כנגד סכנה זו כיפת ברזל לא תועיל, אלא רק אמונה יהודית שמחה ונטולת פחדים.   אולי לא היום, תחת אש, אבל טוב לבדוק פעם האם המדינה מוגדרת כמדינה של יהודים. שלנו - של העם היהודי. הבדיקה לא תהיה קלה כל כך, התוצאות עוד יותר.  בשכונות רבות ומתרבות, התושבים היהודים מרגישים פחות ופחות בבית. כמות ה'אורחים' שם ומצב רוחם נמצא בעלייה מתמדת.  האם מישהו מודאג מתסמין זה (התגברות האויב בתוכננו) מלבד יהודים פשוטים המתגוררים ברחוב? האם יש למדינה איזו בעיה עם זה?  ואפילו במקרה קיצון: למה ערבי ש'מתחיל' עם בחורה יהודיה זה חוקי, זה בסדר, המדינה היהודית מאשרת זאת? מדוע אין איש מהחכי"ם (הדתיים והחרדים) אשר יוצא נגד תופעה ומחוקק כנגדה?  כמה מקללים את ההתבוללות בחו"ל, מפני מה כאן ידינו קשורות?  אין לאל ידינו לעשות מאומה? איפה החכי"ם ומדוע אינם פועלים מאומה בבית המחוקקים 'שלנו' כנגד תופעות מדאיגות כאלו? או שמא איננו ממש שלנו...

התעלמות מסוכנת

האם זו רק פרצה קטנה ודוגמא מנדנדת או שמא היא אבן בוחן להבנת מהות המדינה ומצבה היום? ההשלכות של פרצה זו אינן רק דמוגרפיות – אלפי אחמד בן שרה. פשוט לגמרי שטשטוש ושכחה עצמית מובילים לאסונות בכל גוף: כלכלי, חברתי או מדיני, ומהר יותר מהצפוי. ההדחקה וההימנעות המנומסת שלנו מלדון בהגדרותיה הברורות של המדינה עלולים לגבות מעם ישראל מחיר כבד מנשוא, ולכן כה מוזרה השתיקה בענין זה.

\
r\n[caption id="attachment_31584" align="aligncenter" width="493" caption="מה עושים שם נגד התבוללות? הכנסת (ויקיפדיה)"]

מאות רקטות הנורות אל שכונות ישראל מזיקות אך אינן מתחילות לגרד בעוצמתן את גודל הנזק שעושים יום יום אלפים רבים של בדואים וערבים "ישראליים" בצפון בדרום ובכל מקום. הבלבול הישראלי ניכר כבר בשכונות רבות בארץ בהן גויים ערלים מקצוות הגלובוס מתגוררים ושוכנים בקביעות. אין כיפת ברזל המגנה מפניהם, ואף בני הכיפה הסרוגה לא שמים ליבם לסכנה וממשיכים להגן במסירות רק על גבולות המדינה. כמובן, השקעה רבה ישנה בחינוך, בלימוד תורה ובמצוות – וזה מצויין. אך מהו הפחד מלעסוק בהגנה מפני סכנה גדולה זו לעם ישראל? הרי כמה מזהירה התורה ומזהיר התנ"ך שוב ושוב מערבוביא זו, מדוע כאן ישנה שתיקה? למה רק בבית הכנסת מותר לנו לומר: 'אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו, רצית בנו, וקדשתנו במצוותיך'. האם מחוץ להיכל התפילה הגויים מרביצים מכות למי שאומר כן? יתכן, אך ממתי יהודים פוחדים ממכות?

משרד ראש הממשלה משקיע משאבים בסכומי עתק על מנת לעודד את השוויון, את ההשוואה, ההטמעות של ערביי ישראל בקרב אוכלוסיית המדינה. שוויון בתעסוקה, במרחב הציבורי, הפרטי, העסקי, החינוכי והחברתי. במילים אחרות: לטשטש את 'ותבדל ד' אלוקינו בין ישראל לעמים'.  ומי יירט פצצה זו? מי יתריע צבע אדום למיליוני יהודים?

כל האמור כאן לא נועד להפחיד ולהוסיף בהלה במחנה ישראל, או סתם להגדיל את רשימת הסכנות והאיומים, להיפך. רק ההיזכרות של היהודים במהותם ובשליחותם, רק ההתאמה של המעשים החיצוניים לתכונות הפנימיות שלנו רק היא תפוגג את הפחד מרקטות החמאס ותתן שמחה ושלווה לפעול בנחישות ובלי כל בלבול!

אז מה כן?

כהן משוח מלחמה, אם היה עומד היום בשערי עזה ומתדרך את הלוחמים המוסרים נפשם למען עם ישראל – היה מזכיר להם מפני מה רוגשים עלינו אומות העולם לכלותנו. לאור נסיוננו בכמה אלפי שנים האחרונות, יודעים אנו לספר למאזינים מעט יותר ממה שמרשה לעצמו לגלות דובר החמאס או מזכירו של אחשוורוש.

השנאה התהומית כלפינו, לא התחילה בסכסוך קרקעות אלא מפני שאנו בני אברהם יצחק ויעקב השבים לנחלתם הלא היא היכל המלך צור כל העולמים שנתנה לנו. בהיכל נפלא זה אנו מסוגלים לפרוח ולהפריח מבּוֹשם האמונה בה' יתברך עוד ועוד טוב לכל העולם ולכל האומות כולן ואת זה יש מי שמנסים ליירט. זו היא שליחותנו ורק על כך מלחמתנו אלפי שנים. נחושים אנו להמשיך למסור עצמנו אליו יתברך במסירות גוף נפש ונשמה.

\
r\n[caption id="attachment_47855" align="aligncenter" width="505" caption="בהיכל נפלא זה אנו מסוגלים לפרוח ולהפריח מבּוֹשם האמונה בה'"]

במציאות מתוקנת, חיילי ישראל הצדיקים שומרי הברית בעוז משדרים בפשיטות לַכֹּל כי כל הפרעה לעם ישראל בקיום מצוותיו, אמונתו והתיישבותו תטופל על ידם מיידית בשמחה, בתוקף מוחלט ובגבורה. איפה? בכל מקום: בגבולות הארץ, בשמי הארץ ובכל פינות רחובותיה.