המדינה כמעצבת מרחב לחיים יהודיים שלמים

אז למה באמת צריך מדינה יהודית? בהקדמה תיארנו כיצד הרעיון של מדינה יהודית, שהיה בעבר מובן מאליו לפחות בציבור הדתי־לאומי, הפך בשנים האחרונות לספק. השאלה למה צריך מדינה יהודית מגיעה לעיתים מתוך הנחה שהמדינה היא בסך הכול כלי: מנגנון שנועד לספק ביטחון, משפט, תשתיות וזכויות. על פי תפיסת העולם הליברלית, וקל וחומר תפיסת העולם הליברטריאנית שתופסת מקום באגפים שונים בימין, תפקידה של המדינה הוא מצומצם ביותר: להגן על האזרחים, לשמור על הסדר הציבורי ולא להתערב בכלל בצורת החיים. תפיסת העולם הזאת אצל רוב הימין אינה תפיסת עולם שורשית, אלא תפיסה שאומצה כדי לדחות או להתנגד לאידיאולוגיות אחרות.

אם כל הרעיון של מדינה היה נועד אך ורק כדי להגן מפני אויבים או פורעי חוק, לא היו צריכות להיות מדינות רבות. השאיפה היתה לקיים מדינה גלובלית אחת, ולסיים את כל המלחמות. אשליות אלו של קץ ההיסטוריה התבדו כאשר העולם החל לחפש שוב אחר הזהות שלו. התברר כי הרב־תרבותיות נכנעת לתרבות, ושעם מקיים מדינה לא רק כדי להגן על קיום, אלא גם כדי להתאגד ולשמר זהות, או לממש ייעוד.

למעשה, יש כאן הטעיה. זה לא נכון שהמדינה הליברלית אינה תופסת את עצמה ככזו ששומרת על זהות. מי שחשב כך התאכזב מאוד כאשר גילה בזמן מחאת קפלן, כי אותם ליברלים אינם תופסים את המדינה ככה. מה שקרה הוא שבגלל שתפיסת העולם הליברלית דוגלת בזהות של חוסר זהות, וכי האדם חי מתוך חוסר מטרה ומתוך תפיסה שהעולם הוא הפקר - כלומר, שכל תאווה או רצון של האדם הם לגיטימיים - המדינה החילונית נועדה כדי לשמר את הזהות הזו וכדי להילחם על קיומה.

באותה מידה אפשר להגדיר כך את המטרה של מדינה יהודית: שיהודים יתאגדו ויקיימו מרחב שבו הרעיון היהודי יכול להתקיים. המדינה אינה עצם אורח החיים היהודי, אלא התנאי הציבורי שמאפשר אותו. כמו שבית אינו החיים עצמם, אבל בלי בית קשה לחיות חיים שלמים - כך המדינה אינה היהדות עצמה, אבל היא מאפשרת ליהדות להופיע במרחב שלם.

בין חופש דת למדינה יהודית

זה שונה באופן מהותי ממדינה שמאפשרת חופש דת. בתפיסת עולם לפיה הדת והאמונה הן תוספת על החיים -תפיסת עולם שמקדמים אגפי השמאל בציבור הדתי, דרך רעיון "ברית המשרתים" - הקיום הוא העניין עצמו והעניין המרכזי שבשבילו קיימת מדינה, והדת היא תוספת אפשרית, כעין קינוח למנה העיקרית שיש מי שרוצה להזמין ויש מי שלא. אבל היהדות לא תופסת את עצמה ככזו. מי שמאמין שה' ברא את העולם, מאמין בעצם שהתכלית של בריאת העולם היא הסיבה לקיומו. ממילא התכלית הזו היא העיקר, וגם אם היא נבנית על גבי הקיום - היא חשובה יותר מהקיום.

מדינה ליברלית יכולה לאפשר ליהודים לשמור שבת, לאכול כשר, להקים בתי כנסת ולחיות בקהילות. זה אפשרי גם במדינה לא־יהודית. זה מאפשר לשרת במידה מסוימת את טובת האדם המאמין עצמו, אבל מדינה יהודית אינה רק מתירה ליהודים לשמור מצוות; היא מאפשרת ליהדות לעצב את המרחב הציבורי עצמו. המטרה שלה היא לייצר מרחב ציבורי והתאגדות שתאפשר לאדם להיות יותר יהודי מאשר כאשר הוא חי לבד.

בבסיס האמונה היהודית עומדת ההבדלה בין טוב לרע. מימי אדם הראשון בגן עדן, האדם עומד בניסיון במרחב שבו יש טוב ויש רע. הרע הוא מפתה, ולכאורה לא מזיק, ועל האדם לעצור את עצמו. היהדות אינה רואה את העולם כמרחב ניטרלי לגמרי. העולם הוא טוב ביסודו, אבל הוא גם מקום של ניסיון. יש יצר הרע, פיתויים, חולשה, בלבול, תשוקה, גאווה, תחרות, חומריות והסחת דעת. זה מה שמבדיל את היהדות מהתפיסה הליברלית. לא הכול טוב. אם האדם לא יעצב את החיים שלו, יקים גדרות כדי להגן על עצמו, יתאגד כדי להתקבץ ולחפש עצות איך לחיות בצורה נכונה -היצר הרע ימשוך אותו.

כלומר, הרצון והצורך שלנו במדינה יהודית הוא גם כי אנחנו מבינים שרק במרחב שתומך באורח החיים היהודי נוכל להישאר יהודים. דוד המלך תיאר זאת במילים: "גם מזדים חשוך עבדך אל ימשלו בי - אז איתם וניקיתי מפשע רב". לא קשה להבין את זה: מרחב התרבות החילוני הוא איום קיומי על הרצון שלנו לחיות חיי קדושה, קל וחומר על הרצון לחנך ילדים ומשפחה בדרך היהדות, ועל אחת כמה וכמה על ניהול חיים שלמים שהם חיי אמונה. האדם הוא יצור מדיני בטבעו, כפי שכתב הרמב"ם, ונבנה מן המרחב שהוא חי בו. לכן הוא זקוק למרחב שמכוון, מגן, מחנך ומקדש. המדינה היהודית אינה רק מאפשרת תרבות יהודית, אלא יוצרת מרחב חיים שמגן על הנפש ומאפשר לה להיבנות.

מדינה יהודית כמעבר ליהדות יוצרת

התיאור שמופיע למעלה יכול להתאים לכאורה גם לחיי קהילה דתית. אם ככה, למה צריך לדבר על מדינה? כאן, באופן הפוך מאיך שהדברים נתפסים אינטואיטיבית, דווקא מדינה יהודית היא כלי להתחדשות דתית ולחיים דתיים שמחוברים יותר למציאות.

באלפיים שנות גלות, היהדות נאלצה להתכנס לתוך ד' אמות של הלכה, מתוך הבנה שאין לה שליטה על המרחב שבו היא פועלת. הקהילה הדתית התבססה על ההבדלה והניתוק מן העולם. זה נמשך גם כיום במדינה, כאשר הציבור החרדי בחר להסתגר, והציבור הדתי־לאומי שילם מחירים רוחניים כבדים על התבוללות רוחנית. כאשר התרבות הכללית, האקדמיה, הטכנולוגיה, המשפט, השוק, המדיה והזמן הציבורי אינם יהודיים - הדת נאלצת לבנות חומות הגנה. היא מפתחת חשדנות כלפי החוץ, הפרדה חברתית וחינוכית, זהירות מאקדמיה ומדע, הימנעות מטכנולוגיה וחשש מתרבות כללית. לכל הדברים האלו יש גם תופעות לוואי בעייתיות, אבל הן תוצר של מציאות בדיעבד. היהדות בחרה בהסתגרות לא בהכרח מפני שזה האידיאל הדתי העליון, אלא מפני שזה תנאי הישרדות של קהילה בתוך מרחב שאינו שלה.

דווקא מדינה יהודית יכולה לאפשר קיום של חיים יהודיים וחיי אמונה שאינם בריחה מהמציאות. ככל שאפשר לייצר מרחב יהודי גדול יותר, כך אפשר לגשת למציאות ולפתח אותה. קהילה דתית מגינה על היהדות באמצעות צמצום המפגש עם העולם; מדינה יהודית יכולה להגן על היהדות באמצעות יצירת מרחב יהודי רחב ובטוח, שבתוכו המפגש עם העולם נעשה אפשרי, פורה ומתקן.

זה לא אומר שהרעיון של קיום מדינה יהודית חף מקשיים, לא כרעיון טהור ובטח שלא ביישום במציאות מורכבת, כאשר לא כל האזרחים מסכימים לאותו דבר. לזה נתייחס בעזרת ה', בלי נדר, במאמרים הבאים. אבל מדינה יהודית מאפשרת מעבר מיהדות שמגינה על עצמה מפני המרחב הציבורי - ליהדות שהמרחב הציבורי עצמו יכול להיות חלק ממנה. במילים אחרות, מדינה יהודית מאפשרת לדת להיות פחות מסתגרת, יותר פורחת, יותר פתוחה ויותר מפתחת. היא מאפשרת לא לברוח מהעולם, אלא לעצב את המפגש איתו. במדינה יהודית השבת היא קצב לאומי, החגים הם זמן ציבורי. האקדמיה, המדע והטכנולוגיה הם בני בית, בגלל שהם כבר לא מאיימים על האמונה, אלא להפך - משתלבים ומתאחדים איתה.