חִנּוֹ של חנן

דורשי רשומות ושמות יכולים למצוא חן כפול ומשולש בשמו של חנן פורת ז"ל, כפול בשמו (בנו"ן כפופה ונו"ן פשוטה) ומשולש בשם משפחתו, ככתוב "בן פורת יוסף" ומפרש רש"י "בן פורת – בן חן". אך לא מדובר רק ברמזים. אכן חנן היה "בעל חן", נשא חן בעיני כל רואיו ומכיריו, וכאלה היו רבים (גם אני ביניהם, על אף חילוקי דעות וויכוחים).

מהו סוד החן שהיה לחנן?

האם ניתן בכלל להסביר מדוע דבר מסוים או איש מסוים "מוצא חן" בעינינו? במיוחד כשמדובר על תחושה של התאמה, 'קליק' של קשר פנימי, "חן מקום על יושביו, חן אשה על בעלה" – למה? ככה!

ובכל זאת, כשרואים מישהו שנושא חן בעיני רבים וטובים, מתבקש לחפש איזו נקודה מיוחדת שהיא המוצאת חן, "נקודת חן".

הרבה מעלות ומידות טובות היו אצל חנן ז"ל, ורבות כבר דובר אודותיו: על תורתו ותפילתו, אמונתו ומסירותו, צניעותו ופשטותו, חסדו ואמיתו, תמימותו ורצינותו, כוחו הרב ועדינותו, חזונו ומעשיותו, היותו בעל נפש פיוטית וגם דייקנית, אהוב ואוהב, ועוד ועוד. גם על פועלו ומפעליו הרבים סופר ועוד יסופר. בקצרה, מתאים להשתמש במילת השבח שחנן עצמו אהב ולומר: הוא היה איש יקר!

אי אפשר לפרק אישיות של אדם לגורמים, אבל מתוך המכלול של האישיות נראה לי שלעניין החן ראוי להצביע על הנקודה הבאה:

לחנן היתה המון עוצמה פנימית, הוא היה איש חזק בכל המובנים; היו לו דעות ברורות ומוצקות שעליהן נאבק, אמיתות שלא היה מוכן להתפשר עליהן, וכשהוא "הלך על משהו" עשה זאת בכל הכח.

פעמים רבות, מי שנמצא בסביבתו של אדם בעל אישיות חזקה, מרגיש מאוים או נפגע. באנשים חזקים יש משהו מחוספס וקצת פוגע, הם במרכז הבמה ואתה נדחק לשוליים. ומעל הכל, נודף מהם ריח של גאוה והתנשאות...

אך חנן היה נקי מכל זה, לא שמץ גאוה, לא טיפת התנשאות, לא דורסנות ולא גסות – רק ענוה ושפלות-רוח, זה היה כל-כך ברור לכל מי שרק פגש בו. ממילא, אהבת הבריות, עדינות וסבלנות אין קץ, מאור-פנים ושמחה, רעות וחברות – כל אותן פנינים צמחו על הקרקע הטובה הזו של אדם שאינו מחזיק מעצמו. וכך הגדיר החסיד במסילת ישרים (הספר שהיה לחנן מורה-דרך) בביאור מידת הענוה: "הנה כלל הענוה היות האדם בלתי מחשיב עצמו משום טעם שיהיה"...

הענוה והשפלות הן שמוצאות חן וראויות לכבוד אמיתי: "וּשְׁפַל רוּחַ יִתְמֹךְ כָּבוֹד", "וְלִפְנֵי כָבוֹד עֲנָוָה".

ועוד נקודה, כאשר הכל רצוף ענוה, אין חשד לזיוף, הצליל נקי ומכוון, טהור ואמיתי (וגם כשחנן היה מרבה לדבר בשירים ומליצות, הרגשת שאין כאן מלאכותיות אלא ביטוי אמיתי. זהו חנן ואין מה לעשות..).

ואם כבר עסקנו במדרש שמות, הרי המלה חנן משמעותה גם להתחנן. ואכן, חנן היה "בעל תפילה", מתפלל בכל כוח כוונתו ובתמצית דם לבו. נראה שתכונת התחנונים היא ביטוי של אותה ענות-אמת, כי כאשר "האדם בלתי מחשיב עצמו" הריהו חי במודעות תמידית שכל מה שיש בו הוא רק כמתנת-חנם מאת ה'. ודאי, מי שכל כולו תפילה ותחנון, "ואני תפלה", מושך עליו רוח חן ותחנונים בעיני אלקים ואדם.

זהו החומר האנושי המשובח שממנו עשויים מנהיגי אמת של העם היהודי. ממשה רבינו "והאיש משה עניו מאד", דרך דוד המלך "ואנכי תולעת ולא איש", ועד מלכא משיחא "עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר".

חובת מחאה

אני מבקש להוסיף "הערה קטנונית" בהקשר לכך שבהלווייתו של חנן נשמע קול שירת אשה באוזני כל הקהל. חבל שמארגני ההלוויה בחרו לזלזל בהלכה בפרהסיה, ואף להכשיל את הציבור ולפגוע ברגשותיהם של רבים, וכנראה הדבר נעשה מחוסר מודעות מספקת. לא מדובר כאן על מידת חסידות כלשהי, אלא על זהירות פשוטה בהלכה - כמידת הזהירות המופיעה כשלב הראשון של הספר מסילת ישרים (ואין זה משנה מה בדיוק היה אומר על כך הנפטר עצמו, אלא העיקר כיצד צריך לנהוג כעת).

אך מה שחשוב הוא שמאותם אנשים שהיו במקום אשר בעצמם נזהרים בהלכה זו – ביניהם רבים בעלי מעמד ציבורי – תשמע מחאה כלשהי, לפחות לאחר מעשה. לכן, בתור אחד מן האלפים שהיו במקום, אני חש צורך לכתוב את הדברים, גם בשם כמה וכמה מידידי. ובאמת, חבל שבשעת מעשה אין מי שמתייצב, בתוקף ובפשטות, לגדור גדר (ומי שאינו רוצה "לקלקל את המעמד" בהלוויה הנושאת אופי דתי, שלא יתפלא אם מאלצים חיילים דתיים לשמוע שירת נשים בטקסים צבאיים, העיקר להשתלב...).

עניין זה מתקשר לנושא של החן. חשוב שנדע להבחין בין חן אמת בקדושה, לבין מה שעליו נאמר "שקר החן והבל היופי". ההבדל נעוץ, כמובן, ביראת שמים, "אשה יראת ה' היא תתהלל" (תתהלל גם בחן וביופי) – יראת-שמים ויראת-חטא המתחילות ממחויבות פשוטה לקבלת עול-מצוות וגדרי ההלכה, בחיי הפרט וכנורמה ציבורית. "יִרְאַת ה' לְחַיִּים", "חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא" הם חיים שחן וחסד של אמת יכולים להיות נסוכים עליהם.

"כִּי יֵשׁ צַדִּיק שֶׁהוּא הַיֹּפִי וְהַפְּאֵר וְהַחֵן שֶׁל כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ, בִּבְחִינַת "וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה", בְּחִינַת "יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ". כִּי זֶה הַצַּדִּיק הָאֲמִתִּי שֶׁהוּא בְּחִינַת יוֹסֵף, הוּא הַהִדּוּר וְהַיֹּפִי שֶׁל כָּל הָעוֹלָם" (לקוטי מוהר"ן תנינא סז).

אודה שתחילה התלבטתי האם ראוי לדוש בנושא הזה, אך במחשבה שניה, מוטב לומר בקול דברים ברורים מאשר לשמור אותם כ"כאב-בטן" שמעכיר עוד יותר את האוירה... ויהיו הדברים לעילוי נשמתו של ר' חנן ז"ל, שלא תצא תקלה על ידו לאחר מותו, ותהיה נשמתו צרורה בצרור החיים את ה' אלהיו.