חותם המצוות – לקראת שבת לפרשת וילך

בפרשת וילך מסתיימות תרי"ג המצוות, הפרוסות על רוב פרשיות התורה. לאחר תיקון הפרט במצות "והלכת בדרכיו", ולאחר תיקון הכלל-הציבור במצות הקהל, אנו עולים עוד ורואים שוב את מעלתו המיוחדת של כל יהודי ויהודי המצווה לכתוב לעצמו ספר תורה - כל אחד כמשה רבינו.

בפרשת וילך מסתיימות תרי"ג המצוות, הפרוסות על רוב פרשיות התורה. בעל 'ספר החינוך', המסדר את תרי"ג המצוות לפי סדר התורה, מונה בפרשה זו שתי מצוות עשה – מצות הקהל ומצות כתיבת ספר תורה.

אם נרצה לעשות סימנים, מצות כתיבת ספר תורה היא המצוה התרי"ג, כמובן, ונזכיר שזו גם הגימטריא של משה רבינו, ומצות הקהל היא המצוה ה-612, בגימטריא ברית. נצרף גם את המצוה הקודמת, הכתובה בפרשת כי-תבוא – "והלכת בדרכיו" (להדמות לה', שבה עסקנו מעט בפרשת כי-תבוא) – שהיא המצוה ה-611 במניין המצוות, בגימטריא תורה. הסימנים מאותתים לנו להתבונן במשמעות הפנימית של שלש המצוות הללו החותמות את התרי"ג:

מתיקון הפרט לתיקון הכלל

מצות "והלכת בדרכיו" היא תיקון הפרט של כל אחד ואחת מישראל, "מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום וכו'". זהו העיקר הגדול ביותר בעבודת ה' של היהודי, ומיום שהוא עומד על דעתו ועד יומו האחרון הוא מצווה ליישר את דרכיו ומידותיו על פי הנחייה זו (כמבואר ברמב"ם שמייסד את כל הלכות דעות על הציווי הזה) . כאמור, זוהי המצוה התורה במניין תרי"ג מצוות, רמז לכך שהיא כוללת את הכל, ממש "כל התורה כולה על רגל אחת"[1].

מצות הקהל חורגת מהתחום הפרטי ועוסקת בציבור כולו. פעם אחת בכל שבע שנים, מתקבצים כל ישראל לחצר המקדש, "הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ" – ההתכנסות המקיפה ביותר של ישראל (שכן גם מי שפטור מעליה-לרגל חייב בהקהל[2], ומביאים גם את הקטנים שמצד עצמם אינם חייבים כלל במצוות) – והמלך, המנהיג של העם כולו, קורא באוזני כולם מתוך ספר בתורה. זוהי המצוה הברית בתרי"ג מצוות, ואכן זהו מעמד של כריתת ברית של העם כולו, כציבור שהמלך בראשו, עִם ה' – ברית האומרת שאנו מקבלים עלינו מחדש את תורת ה', כדברי ספר החינוך: "לפי שכל עיקרן של ישראל היא התורה, ובה יפרדו [יתייחדו] מכל אומה ולשון... ראוי שיקהלו הכל יחד בזמן אחד מן הזמנים לשמוע דבריה ולהיות הקול יוצא בתוך כל העם... לאמר, מה הקיבוץ הרב הזה שנתקבצנו יחד כולנו? ותהיה התשובה: לשמוע דברי התורה שהיא כל עיקרנו והודינו ותפארתנו". מעמד הקהל משחזר את מעמד הר סיני (הנקרא בתורה "יום הקָהָל"), כמו שכותב הרמב"ם: שהשומעים צריכים "להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני... ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל"[3].

באמת, תיקון הפרט במצות "והלכת בדרכיו" מהווה הקדמה הכרחית לתיקון הכלל במצות הקהל. אם אנו הולכים בדרכי ה' ונוהגים זה עם זה במידות הרחמים, אם יש חיבה בסיסית בין היהודים, כל אחד מרחם ואוהב את חבירו – אז אפשר להגיע לאחדות. אבל אם יש לי עדיין 'בליטות' וקשה לי לסבול את השני, אין סיכוי שנצליח להצטופף יחד במעמד הקהל... גילוי מידת הרחמים, שהיא מסימני הזיהוי של היהודים, היא הדבק המלכד את כל הפרטים ומגבש אותם לציבור אחד. היסוד של הציבור הוא הערבות ההדדית, הבאה מתוך תחושה של ערֵבוּת, שאנו נעימים וערבים זה לזה. הערבות-ההדדית היא החידוש המיוחד של כריתת הברית בפרשה הקודמת, נצבים ("והנגלות לנו ולבנינו" – שבהם אנו ערבים זה לזה[4]). מתוך כך אנו מעמידים עלינו מלך, המקבץ בפועל את כל העם, ואז מגיעים לקיום מצות הקהל, המצוה הברית בתורה[5].

כל יהודי משה רבינו

הגענו למצוה התרי"ג, כתיבת ספר תורה. והנה המקור למצוה זו, כפי שהיא מנוסחת בהלכה, אינו כה פשוט. בפרשה נאמר "וְעַתָּה כִּתְבוּ לָכֶם אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת וְלַמְּדָהּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימָהּ בְּפִיהֶם" – ולפי הפשט אלו דברי ה' למשה ויהושע שיכתבו את שירת האזינו הסמוכה (כפירוש הרמב"ן). בהמשך נאמר שמשה רבינו מסיים לכתוב את התורה כולה, "וַיְהִי כְּכַלּוֹת משֶׁה לִכְתֹּב אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת עַל סֵפֶר עַד תֻּמָּם", ומפקיד את הספר בידי הלויים. אולם חז"ל, בתורה שבעל-פה, מוסיפים שיש מצוה מן התורה שכל יהודי יכתוב לעצמו ספר תורה שלם, כדברי הרמב"ם "מצות עשה על כל איש ואיש מישראל לכתוב ספר תורה לעצמו, שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה' כלומר כתבו לכם תורה שיש בה שירה זו"[6].

אם כן, ספר התורה הראשון הוא הספר של משה רבינו עצמו – הוא כותב כל אות ותג, מ"בראשית ברא" עד "לעיני כל ישראל", ואפילו הפסוקים האחרונים בתורה, בהם מדובר על מות משה, שאותם "הקב"ה אומר ומשה כותב בדמע"[7]. כמו שמשה קיבל בהר סיני את שני לוחות הברית והניח אותם בארון, כך הוא כותב את כל התורה – שניתנה לו בנבואה – ומצַוֶה להניח את ספר-התורה בצד הארון. אבל ההלכה מגלה שכל יהודי הוא כמשה רבינו, כל אחד מאיתנו קיבל את התורה מסיני, כמו שחז"ל אומרים שכל הכותב ספר תורה "כאילו קבלה מהר סיני"[8]. הכי מתאים שכתיבת ספר התורה תחתום את כל תרי"ג המצוות, המשלימות את שיעור-הקומה של היהודי המתדמה למשה רבינו (= תרי"ג)! ספר התורה עצמו מסתיים במלה ישראל ("לעיני כל ישראל"), לרמז שכאשר מגיע משה רבינו למלה האחרונה בתורה הוא מותיר לכל ישראל את ספר-התורה, שעל-ידי כתיבתו אנו 'מנציחים' את משה רבינו[9].

נמצא שמצות "והלכת בדרכיו" היא כהקדמה למתן-תורה, כמו שהיו ישראל "כאיש אחד בלב אחד" כשחנו לרגלי הר סיני. מעמד הקהל הוא כמתן תורה עצמו, בו עומדים ששים-ריבוא ושומעים את התורה מפי הגבורה. ואילו כתיבת ספר-תורה היא כקבלת לוחות הברית על ידי משה רבינו, אלא שעכשיו מקבל כל אחד ספר תורה שלם מאת ה'.

לאחר תיקון הפרט במצות "והלכת בדרכיו", ולאחר תיקון הכלל-הציבור במצות הקהל, אנו עולים עוד ורואים שוב את מעלתו המיוחדת של כל יהודי ויהודי, כל אחד כמשה רבינו. אמנם המלך מצווה לכתוב לו ספר-תורה נוסף (שלפי אחת הדעות, ממנו הוא קורא במעמד הקהל), אבל  "כל ישראל בני מלכים הם" – האחדות אינה מוחקת את הייחודיות, ולכל יהודי ספר תורה שלו, יחיד ומיוחד.

מתוך שיעור בהכנסת ספר-תורה י"ח טבת ה'תשס"ט