מיחסים נכונים בין מעביד לעובד, דרך מצוות צדקה והלוואה, ועד לשמיטת חובות כוללת – הפרשה מלמדת שמדיניות צדקה וסעד היא לא רק עניין ממשלתי
בפרשת ראה יש ריכוז מיוחד של מצוות צדקה וחסד, ב'שישי' של הפרשה. המצוה הראשונה היא שמיטת כספים – שמיטת חובות כללית בשנת השמיטה. המצוה השניה היא מצות צדקה והלואה לנצרכים, בהדגשה שלא להמנע מלהלוות גם כאשר קרב זמן השמטת כספים. והמצוה השלישית היא היא הענקה לעבד עברי כשהוא יוצא לחרות ("מענק שחרור").
ראשית נשים לב שבפרשיה זו מופיעה פעמים רבות לשון ברכה: "כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה'", "כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ" (במצות שמיטת כספים), "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ" (במצות הלואה) "אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ", "וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה" (במצות הענקה). סך-הכל שש פעמים ברכה בשישי של הפרשה. בכל פרשת ראה יש הרבה פעמים לשון ברכה, אך דוקא כאן, בשישי, נמצא הריכוז המשמעותי, ורמז יפה לדבר: המלה השישית מתחילת הפרשה היא "בְּרָכָה" וכן המלה הששית מסוף הפרשה היא "כְּבִרְכַּת". הדבר מזכיר גם את מאמר חז"ל "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בשש ברכות" (ובמושגי הקבלה, המספר שש רומז כאן למידה השישית, היסוד, "צדיק יסוד עולם" – הצדיק הוא זה שנותן צדקה).
משמעות הדבר כתובה בפירוש בפסוקים: ככל שאנו מרבים בצדקה, מתוך לב טוב ויד פתוחה, כך ה' מברך אותנו עוד ועוד. ככל שתתן – יתנו לך מהשמים. וכן מובא בהלכה שמותר אף לנסות את ה' בכך ("לבדוק אותו"), כמו שנאמר "וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָּי".
פרשיה זו היא יסוד וכלל גדול לכל תחום הצדקה והסעד, ונתחיל להתבונן מהעניין האחרון – מצות הענקה: "כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי... וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ. וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם. הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ. וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ...".
אמנם מצוה זו נוהגת רק בעבד עברי, וכיום לא נוהג כלל דין עבד עברי (בזמן שאין היובל נוהג), אבל בעל ספר החינוך (מצוה תפב) למד מכאן עיקרון כולל הנכון תמיד: "אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסף לקח, שאם שכר אחד מבני ישראל ועבדו זמן מרובה או אפילו מועט שיעניק לו בצאתו מעמו מאשר ברכו השם". מכל מקום, נשים לב למשמעות המקורית של המצוה, המתייחסת למי שנמכר לעבד עברי – ומפרשים חז"ל שמדובר בגנב שנמכר בגנבתו (כשלא היה לו במה לשלם). כלומר, גם לאדם שהתדרדר לשפל המדרגה כזה, עלינו להתייחס בעין יפה ולתת מענק מיוחד מעבר לתשלום העבודה המחויב. ההלכה מדגישה שיש מצות הענקה גם אם עבודת העבד כלל לא הכניסה רווחים, "לא נתברך הבית בגללו" – זהו מענק למי שעבד אצלך ולא תשלום דיבידנדים על שיפור במאזן הכלכלי.
בהמשך הפסוקים נמצא עוד עקרון חשוב ביחס לעבד: ממה שנאמר "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" לומדים שהאדון חייב לספק לעבד תנאים טובים, לפחות כמו שיש לו עצמו: "כל עבד עברי או אמה העבריה חייב האדון להשוותן לו במאכל ובמשקה בכסות ובמדור שנאמר 'כי טוב לו עמך', שלא תהא אתה אוכל פת נקי והוא אוכל פת קיבר... מכאן אמרו כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו, וחייב לנהוג בו מנהג אחוה..." (רמב"ם הלכות עבדים). ודאי שכל התנאים הסוציאליים שהעובד זכאי להם היום כלולים כאן, אך מצות הענקה מבטאת יחס חיובי מיוחד לעבד-העובד מעבר לתנאי-השכר למיניהם. כך למשל מוגדר בהלכה שהענקה אינה בכסף ובגדים וכיוצא בזה, אלא דוקא בדברים "שיש בהם ברכה מחמת עצמן" (כמו "מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ", גדולי קרקע ובעלי-חיים, שהם פרים ורבים). גם הלשון הענקה רומזת למשהו מיוחד, כמו תכשיט (ענק על הצוואר), או דבר גדול במיוחד (כמו איש ענק), ואף מלשון ענג (בחילוף ק-ג). דהיינו, האדון-המעביד צריך לתת לעבד-העובד תחושה שהוא מעריך אותו ורוצה מאד בטובתו וברכתו. במענק יש משהו מאד אישי, ולכן ההלכה היא שגם אם יש לעבד בעלי-חוב אין זה מטיל שעבוד על המענק (כמו בזכות ממונית אחרת) אלא העבד מקבל את המענק בכל מקרה.
על מצות צדקה והלואה נאמר: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן... לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן. כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ. הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל לֵאמֹר קָרְבָה שְׁנַת הַשֶּׁבַע שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה וְרָעָה עֵינְךָ בְּאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן וְלֹא תִתֵּן לוֹ וְקָרָא עָלֶיךָ אֶל ה' וְהָיָה בְךָ חֵטְא. נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ. כִּי לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַּעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".
בפסוקים אלו בולט מאד כפל הלשון "פָתֹחַ תִּפְתַּח... וְהַעֲבֵט תַּעֲבִיטֶנּוּ... נָתוֹן תִּתֵּן... פָּתֹחַ תִּפְתַּח" – ומכאן לומדים חז"ל "אפילו מאה פעמים", אין גבול לצדקה! דגש נוסף בפסוקים הוא שהצדקה צריכה לבוא מתוך טוב-לב: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ... פֶּן יִהְיֶה דָבָר עִם לְבָבְךָ בְלִיַּעַל... וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ". ומפירוש רש"י עולה – כפי שמבאר הרבי מליובאוויטש – ש"נתינת הצדקה מתוך חפץ לב ובסבר פנים יפות היא חלק מגוף המצוה של צדקה" (ולא רק מעלה נוספת). עוד מסביר הרבי ש"פָתֹחַ תִּפְתַּח" קשור בעיקר לתיקון הלב של הנותן (שלפעמים צריך להתגבר על מידותיו ולהכריח עצמו לתת), ואילו "נָתוֹן תִּתֵּן" קשור בעיקר להטבת מצבו של המקבל – ואלו שתי פנים במצות הצדקה. הדאגה האמיתית למקבל – ולא רק להשקיט את המצפון שלי – מתבטאת בכך שעלי להבין באמת מה חסר לו – "דֵּי מַחְסֹרוֹ אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ" (למשל, האם חסר לו כסף או יותר חסר לו לדעת איך לנהל את משק-הבית), כולל הבנה עמוקה בנפש הזולת עד סיפוק כל מחסורו, בגוף ובנפש, וכן פירשו חז"ל "אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ – זו אשה", למצוא לו שידוך! הרגישות לזולת מתוך הזדהות ורחמי-אמת מתבטאת במלה לוֹ החוזרת פעמים רבות בפסוקים אלו – פשוט לדאוג לוֹ.
כעת הגענו למצות שמיטת כספים: "שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'... אֶפֶס כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן כִּי בָרֵךְ יְבָרֶכְךָ ה'... כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְהַעֲבַטְתָּ גּוֹיִם רַבִּים וְאַתָּה לֹא תַעֲבֹט וּמָשַׁלְתָּ בְּגוֹיִם רַבִּים וּבְךָ לֹא יִמְשֹׁלוּ".
מצות צדקה והלואה ומצות הענקה לעבד מתייחסות למציאות יום-יומית פשוטה ואפורה, אבל מצות שמיטת כספים מצטיירת כאירוע חגיגי. אכן, מצוה זו אינה נוהגת כיום מן התורה (רק מדרבנן), וכן נראה מלשון הכתוב שהיא שייכת בשלמותה למציאות מאד מושלמת, שבה אין בישראל אביונים, ואיננו משועבדים לעמים אחרים. יש כאן ניגוד בולט למצות הצדקה הפותחת ב"כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן" ומסיימת ב"לֹא יֶחְדַּל אֶבְיוֹן מִקֶּרֶב הָאָרֶץ" – ואילו כאן נאמר "כִּי לֹא יִהְיֶה בְּךָ אֶבְיוֹן". על כך אומרים חז"ל "בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אביונים באחרים ולא בכם וכשאין אתם עושים רצונו של מקום אביונים בכם" (רש"י). דוקא במצות שמיטת כספים מתואר מצב אידיאלי שבו אין עניים בישראל!
הדרישה להשמיט את החוב היא אכן דרישה קשה, יותר מהענקה לעבד או מתן צדקה וכדומה. שהרי הכסף מגיע לי בדין, נתתי אותו בפירוש על-מנת שיוחזר (אפילו ללא רבית) – והנה אני צריך לוותר עליו ולומר "משמט אני". כבר בפסוקי התורה רואים שיש קושי לעשות כך, ולכן צריך להזהיר מ"דבר בליעל" של אנשים שימנעו מלהלוות, ויותר מכך רואים בדברי חז"ל, שהלל הזקן ראה שבפועל אנשים נמנעים מלהלוות ולכן התקין את שטר הפרוזבול המאפשר לגבות את החוב לאחר השמיטה – דוגמא מובהקת ל"תקנת חכמים עוקפת תורה". הלל הבין שהדין דאורייתא יכול להתקיים כלשונו רק כאשר העם נמצא ברמה רוחנית גבוהה של אמונה ובטחון בה', וירידת הדורות מחייבת להפעיל את הכלים שבסמכות חז"ל ולנטרל למעשה את שמיטת כספים.
המציאות שעליה מדברת התורה לכתחילה כרוכה באקלים מיוחד, שבו אנו יכולים לקיים את הסוג הנעלה ביותר של מצות צדקה. במושגי הקבלה, הדבר מקביל לעולם האצילות – עולם אלוקי שבו הכל טוב ואין שמץ של הרגשת פירוד ואנוכיות. בימות המשיח – במהרה בימינו – תחזור מצות שמיטת כספים למקורה בתורה, אז לא יהיו בנו אביונים (כך שמצות הצדקה כפשוטה תהיה מיותרת, "מצוות בטלות לעתיד לבוא"), וכל חובותינו הפרטיים והכלליים ישמטו לגמרי.
המאמר פורסם לראשונה באתר 'גל עיני'
