להתפלל כשהגוי מפריע – לפרק כ"ח בתניא

פרקים כ"ו-ל"ב בספר התניא ידועים כפרקים פשוטים וקלים יחסית, הנותנים מבט חסידי ועצות מעשיות לסוגיות בוערות בעבודת ה'. בפרק כ"ח מדבר אדמו"ר הזקן על נגע המחשבות זרות בתפילה ואלו דבריו (מומלץ לעיין בכל דבריו בפנים להשלמת התמונה):

"...אך אעפ"כ אל יפול לבו בקרבו להיות מזה [מנפילת המחשבות הזרות] עצב נבזה בשעת העבודה שצריך להיות בשמחה רבה... ולא כטעות העולם שטועים להוכיח מנפילת המחשבה זרה מכלל שאין תפלתם כלום שאילו התפלל כראוי ונכון לא היו נופלים לו מחשבות זרות. והאמת היה כדבריהם אם היתה נפש אחת לבדה היא המתפללת והיא המחשבת ומהרהרת המחשבות זרות. אבל באמת לאמיתו הן שתי נפשות הנלחמות זו עם זו במוחו של אדם, כל אחת חפצה ורצונה למשול בו ולהיות המוח ממולא ממנה לבדה... והוא כמשל אדם המתפלל בכוונה ועומד לנגדו עו"ג [גוי] רשע ומשיח ומדבר עמו כדי לבלבלו...".

נפש אחת – הרע עצמי

כלומר, אנו תופסים שבאדם קיימת נפש אחת, ובהנחה זו ברור לנו שהצד הרע שבנו הוא החזק והעצמי ומכך נולדת העצבות מהמחשבה הזרה. אך אם רק נשכיל להבין כי בתוכנו נלחמות שתי נפשות אזי נוכל להמשיך להתפלל בשמחה מתוך הרגשה שהמחשבה הזרה היא בסך-הכל כמו גוי רשע העומד מבחוץ ומפריע לתפלתנו.

בקריאה ראשונה צצות ועולות שתי קושיות. האחת; מדוע מי שחושב שיש לו נפש אחת מחליט מיד שהצד הבהמי שלו חזק יותר שבשל כך נופל הוא לעצבות? והשניה; כיצד ההבנה שבתוכנו נלחמות שתי נפשות פותרת את הבעיה?

אין ספק שההנחה כי בתוכנו קיימת נפש אחת היא התפיסה הפשוטה הראשונית, שאינה פוסחת על אף אחד. כל אחד מרגיש שהוא אישיות אחת הנוטה לכיוונים שונים, פעמים היא נמשכת לרע ולענייני העולם ופעמים לטוב וקדושה. אך מדוע – למרות המשיכה לשני הצדדים – אנו מרגישים שהצד הרע חזק יותר והדברים לא שקולים?

משום שהרע וענייני העולם הם חלק מהקיום שלנו! אנו לא מתאמצים כדי לעשות רע ולחיות את חיינו כפי שהם. לעומת זאת, עשיית הטוב כרוכה במאמץ ושכנועים, היא אינה מובנת מאליה. לכן הרע נראה כל כך טבעי וחלק מאיתנו והטוב לעומתו חיצוני ומלאכותי.

כך כל פעם שעולה לנו מחשבה זרה בתפילה, אנו מקבלים הוכחה נוספת שהרע חזק ופנימי לנו, שהמחשבה זרה עצמית וטבעית לנו יותר מהתפילה, תחושה המטיחה בפנינו בכאב רב את המציאות ומפילה אותנו לעצבות.

שתי הנפשות – שתי זהויות

בא אדמו"ר הזקן ואומר שלא כך הדבר. אין לנו נפש אחת שהיא גם מתפללת וגם מושכת לכיוון המחשבות הזרות. בתוכנו נמצאות שתי נפשות הנלחמות זו עם זו מי ישלוט באדם. שתי הנפשות הם בעצם שתי זהויות שונות. אין לנו זהות אחת הנמשכת לכיוונים שונים, אלא יש לנו "פיצול אישיות", שתי זהויות שונות לחלוטין. לכל אישיות יש רצונות, שכל, מידות, מחשבות, דיבורים ומעשים משלה. כל אחת מתנהלת לבדה. אישיות אחת בהמית, שאותה מעניינים ענייני העולם ותאוות, ואישיות אחת אלוקית שחפצה הוא דבקות בה' יתברך ומצוות.

הנפשות שונות והסתכלותם על העולם וה' הפוכות לחלוטין. הנפש האלוקית מסתכלת לא רק על ה' והמצוות כאלוקות, אלא גם על העולם-הזה כאלוקות המגשמת את רצון ה'. והנפש הבהמית מסתכלת על ענייני אלוקות – בנוסף על ענייני העולם – בצורה בהמית ואינטרסנטית. כך שבאמת יש לנו שתי זהויות שונות לחלוטין הנלחמות כיצד נראה את ה' והמציאות.

אלא שידיעה על הימצאותה של הנפש האלוקית אינה מספיקה. כי באופן פשוט הנפש הבהמית מקבלת יותר ביטוי בחיינו, איתה אנו מזוהים והיא טבעית לנו הרבה יותר מזו האלוקית הנראית כתלושה וחיצונית. ועוד, הנפש הבהמית נראית כאישיות מפותחת ועצמאית מלאה רצונות ועניינים, ואילו הנפש האלוקית נראית כאישיות מצומקת וקטנה, משהו לא מפותח ועצמאי דיו.

אם כן, כיצד פתר אדה"ז את בעיית העצבות בהבנה שיש בנו שתי נפשות, הרי התחושה שהבהמיות חזקה וטבעית נשארה כשהייתה?

נפש אלוקית – טבע ואישיות

אלא שבאמת עצם הידיעה על שתי הנפשות אינה מספיקה. צריך להתבונן ולהווכח שודאי גם הנפש האלוקית היא טבעית לנו לא פחות, אלא שאנו כל-כך שקועים בענייני העולם ולכן אנו לא שמים לב שהיא טבעית לנו ממש. וראיה לכך – כשאנו רואים צדיקים גדולים עובדי ה' נעשה לנו חשק גדול להידמות להם, לגמרי טבעי לנו להיות כמותם. במידה מסוימת הדבר אפילו יותר טבעי מהבהמיות שלנו. את העולם הזה אנו תופסים ככורח מאולץ שאי-אפשר להשתחרר ממנו ואילו ענייני אלוקות נעשים לכתחילה.

כך מסביר אדה"ז בפרק י"ט שהנפש האלוקית היא טבעית לגמרי, טבעה הוא להיכלל חזרה בה' ולהיות חלק ממנו לגמרי. אלא שטבעה זה הוא הוא הסותר את ההבנה שלנפש האלוקית יש אישיות שלמה ומפותחת. שהרי אם טבעה הוא לחזור להיכלל בה' ולהיות חלק ממנו כיצד היא נשארת אישיות עצמאית?

בפרק כ"ג מתמודד אדה"ז עם פרדוקס זה ואומר שלמרות טבעה של הנפש האלוקית לעלות למעלה, ה' יתברך רוצה אותה כאן למטה ולכן באמת יש לה אישיות שלמה, רמ"ח אברים, שס"ה גידים רצונות והתפעלות מה'. זה לא רק טבעי לנו אלא זו ממש האישיות שלנו. אך שוב, כדי לשים לב לכך דרושה התבוננות כיוון שזה מנוגד לטבעה.

להמשיך להתפלל בשמחה

בכך מובנים סדר הפרקים בספר התניא, רק אחרי שבפרקים י"ט וכ"ג הסביר אדה"ז היטב כי הנפש האלוקית היא טבעית לנו ויש לה גם אישיות עצמאית, הוא מסביר בפרק כ"ח שאדם שחושב כך כשנופלת לו מחשבה זרה בתפילה, אינו נופל לעצבות כלל.

כפי שתיארנו העצבות נובעת מההרגשה שהצד הבהמי הוא החזק והאמיתי ואילו האלוקות היא משחק חיצוני, אבל כשמבינים שהנפש האלוקית היא גם אישיות וגם טבעית, שיש לנו אישיות שלמה וטבעית החפצה בה', מרגישים שהתפילה היא הדבר האמיתי והמחשבות הזרות הם החיצוניות.

וכמו שמתאר אדמוה"ז שיש מישהו חיצוני – גוי, הנפש הבהמית – שמנסה להפריע להתפלל. וכמו במלחמה, כשצד אחד מתגבר מתעורר הצד השני ומתאמץ יותר במלחמתו – כך ככל שמתפללים חזק יותר הנפש הבהמית מפריעה יותר. אבל כל הפרעה כזו אינה סותרת במאומה את התחושה הפשוטה בנפש שה' יתברך הוא הדבר הכי טבעי וזה האישיות של היהודי, ולכן אפשר להמשיך להתפלל בשמחה כבתחילה.

מעובד מדבריו של הרב יצחק שפירא