מדינה על ספת הפסיכולוג ● דעה

מדוע ישראלה אינה מתנהגת כמו כל חברותיה בעולם? מדוע היא מאכילה ומכילה את האויב שמכה בה? מדוע היא חוששת לפגוע באופן מרתיע? מדוע היא לא מסוגלת לחשוב על פתרון אמתי? 

ההתנהגות של מדינת ישראל היא נושא למחקר פסיכולוגי מרתק. המקרה המוזר של הפציינטית – נקרא לה 'ישראלה' – משפיע באופן ישיר על חייהם ושלומם של המוני יהודים, ולכן כדאי שנמצא מהו באמת הגורם להתנהגות הזו, וממילא מהי הדרך לתיקון. אמנם אינני פסיכולוג אבל אני רוצה לשתף את הציבור בכמה הרהורים שעולים בראשי.

לא צריך להאריך בתיאור התסמונת, נסתפק בציון כמה עובדות יבשות כדוגמא:

ישראלה סובלת מהתקפות טילים על שטחה מאז יישום תכנית "ההתנתקות", מתחיל באזורי ספר (כמה סְפָר כבר יכול להיות במדינה קטנה כזו?), וממשיך עד הבטן הכי רכה של המדינה. המבצע הצבאי של "עופרת יצוקה" הביא לרגיעה זמנית (בקושי), והנה מבצע "עמוד ענן" כבר מתנדף לו כענן... למרות העליונות הטכנולוגית, למרות הנכונות-לקרב ומסירות הנפש של רבבות חיילים יהודים – בשורה התחתונה הערבים מציינים עוד הישג אדיר מבחינתם, מפציצים את תל-אביב! [ונדמה לי שמלבד בימי סאדאם חוסיין ימ"ש, הפעם הקודמת שפצצות אויב נפלו בתל-אביב היתה בשנת 48!]

מדינה נורמאלית אינה יכולה להשלים עם מצב כזה ורואה בו עילה למלחמה. מדינה נורמאלית תגדיר את מטרת המלחמה: הכנעת האויב וסילוק האיום על שטחה וחיי אזרחיה. מדינה נורמאלית לא היתה מתפתה לתוכנית כמו הסכם אוסלו ולא לתכנית ההתנתקות (שעל סכנותיהן התריעו מראש), וגם אם כן – היתה מודה במשגה ומעיפה מן השלטון את האחראים לו. מדינה נורמאלית לא היתה מספקת תשתיות מכל הסוגים לאויב שפוגע בה. מדינה נורמאלית היתה מודיעה, למשל, שברגע שתזוהה יציאת טיל מנקודה מסוימת בעזה – המקום יופגז מייד בארטילריה כבדה. ועוד ועוד. אבל ישראלה מבולבלת.

מדוע ישראלה אינה מתנהגת כמו כל חברותיה בעולם? מדוע היא מאכילה ומכילה את האויב שמכה בה? מדוע היא חוששת לפגוע באופן מרתיע? מדוע היא לא מסוגלת לחשוב על פתרון אמיתי?

אולי זו בעיה גנטית. יש לנו גן יהודי מיוחד של רחמים, יהודים רחמנים ובקלות רבה מדי הם עלולים לרחם גם על האויב, וכך אנחנו מסתבכים והולכים.

אבל האבחון הזה לא מסביר את כל התופעה. כי הרי נראה שבעשורים הראשונים לחייה היתה ישראלה קצת יותר נורמאלית. היה ברור שבאויב חייבים להלחם, גם אם זה לא קל, ועדיף להקדים ולהכות אותו לפחות רגע אחד לפני שהוא יעשה זאת לנו. אלא שבהדרגה ישראלה כאילו איבדה את האינסטינקט הקיומי הבריא הזה והגיעה לאן שהגיעה היום – יתכן שההתדרדרות החלה אי-שם בזמן מלחמת שלום הגליל, ויתכן שעוד קודם. מכל מקום קשה להאשים בכך רק את הגורם הגנטי.

נראה שהאבחון קצת יותר מורכב. הגן היהודי של הרחמים בדרך כלל לא אמור לחרוג מפרופורציות. באישיות נורמאלית, בעלת יציבות ולכידות, יש רצון חיים ושלמות תודעתית המאפשרים התנהלות סבירה למרות הגן היהודי, ודווקא איתו. אבל במקרה שלפנינו יש לפציינטית בעיה של זהות – ובעיה זו מעצימה את הבעיה הגנטית.

בעיית הזהות של ישראלה מעניינת. לישראלה יש אמנם הורים יהודים, ובשנותיה הראשונות היא זיהתה את עצמה כיהודיה – אמנם "יהודיה חדשה", שלא קשורה כל כך למסורת של הסבא והסבתא, אבל יהודיה, כך היה ברור.

אך עם השנים חלה שחיקה בזהות של ישראלה. בלי להיכנס לכל הפרטים, כיום היא מסובכת מאד בהגדרתה העצמית. היא אומרת בפירוש שיש בה חלקים לגיטימיים ושווי-זכויות שאינם בכלל יהודים, וגם הם מוגדרים כבעלים על הנכסים הלאומיים, ומתוך רגשות אשם היא אף מעודדת את הגורמים הללו להשתלב כמה שיותר במוסדותיה הרשמיים. בשנותיה הראשונות והתמימות היא לא כל-כך התביישה בפזמון העתיק "אתה בחרתנו מכל העמים" – אבל היום היא רואה את עצמה ככמה עמים היושבים ביחד תחת מסגרת דמוקרטית משותפת.

כל עוד בעיית הזהות לא היתה כה חריפה, יכלה ישראלה להתמודד עם השכנים מכל הכיוונים, שאינם כל-כך מסבירי פנים. הם זיהו עצמם כערבים שרוצים להלחם ביהודים, והיא כנגדם היהודיה הנלחמת בגבורה להגן על חייה ועל מולדתה. אבל ככל שמשבר הזהות הולך ומעצים, הוא משפיע – במודע או שלא במודע – על התנהלותה של ישראלה גם במישור הטריוויאלי של אינסטינקט הקיום הכי בסיסי.

כך למשל, חלקים שאינם יהודים בתוך אישיותה החדשה של ישראלה מזדהים במפורש עם האויב הערבי בעזה – במצב כזה, ברור שיקשה על לישראלה לקבל החלטות אמיצות שמשמעותן פגיעה בחלקים ממנה-עצמה.

אגב, אולי כדאי למצוא שם לבעית הזהות המיוחדת הזו. אני מציע לקרוא לה, על שם הפציינטית הנכבדה, בשם 'ישראליות'.

אילו היתה ישראלה מצליחה להתנתק לגמרי מהמטען הגנטי היהודי שלה, ואילו שכניה היו מפסיקים לראות בה יהודיה – הכל היה בא על מקומו בשלום (?). אבל ישראלה כזכור היא מדינה, ובשטח המדינה הזו – מה לעשות – יש הרבה מאד יהודים. אנחנו היהודים סובלים ממצבה המעורער של ישראלה, ומה שיותר מדאיג – הרבה יהודים מפנימים את תסמונת הישראליות ונדבקים בה בעצמם. כך מתפשטת תחושה כללית של רפיון וחוסר אונים, אבל זה כבר נושא למחקר אחר...

מכל מקום אם האבחון צודק, אולי אפשר להתחיל לחשוב על ריפוי.