מה קרה לזהות היהודית - חלק שני

תקציר החלק הקודם

(לקריאת החלק הקודם) במשך דורות רבים היה ברור שתורת-ישראל היא המהות המיוחדת של העם היהודי. התורה (בפירושה המקובל) היא גם הקובעת מיהו בכלל יהודי, ועל-ידי קבלת-עול-התורה ניתן להתגייר ולהצטרף לעם היהודי. אך בדורות האחרונים, ההכרה הפשוטה הזו הלכה ונסדקה ואצל יהודים רבים חדרה תודעה משובשת שאינה רואה בתורה את לוּז-החיים של העם היהודי. התהליך הגובר של עזיבת-הדת הביא לכך שאצל הרבה יהודים לא היה תוכן חיובי משמעותי לעובדת היותם יהודים, וממילא הואצו תהליכים הרסניים בכיוון של יציאה מן העם היהודי – התבוללות [האם עלי לסבול רק בגלל שנולדתי לאם יהודיה?]. למרות זאת, גם אצל מי שהתרחק מן התורה, נשמרה בדרך-כלל ההגדרה המסורתית של מיהו-יהודי ובנושא זה נשמר "המונופול הרבני" הישן, מלבד אצל הרפורמים המתיימרים 'לעדכן' את התורה ולהגדיר אחרת מיהו יהודי.

אפשר לומר: הגוף של העם היהודי הוא כל מי שנולד כיהודי. הנשמה של העם היהודי היא התורה והאמונה. החילוניות מתכחשת לנשמת העם אבל (עדיין) מסכימה לגבי גופו, ואילו הרפורמה טוענת להגדרה חדשה של הנשמה ולכן גם מגדירה מחדש את הגוף.

התנועה הציונית

לפני שנמשיך נבהיר שאנו דנים "על-רגל-אחת" בהיבט מסויים מתוך תהליכים היסטוריים מורכבים (שנכתבו עליהם ספרים עבי-כרס), ושמטרתנו כאן אינה מחקר היסטורי אלא להבין מעט את שרשיה של המציאות היום.

עם הופעת התנועה הציונית והתפשטותה, חל שינוי מסוים בתודעה של הזהות היהודית [-כיצד תופסים היהודים את היותם יהודים] – החלה להתבלט ולהתגבש זהות לאומית. נכון שזהות לאומית אינה חידוש של הציונות; שהרי היהדות האמיתית היא אחדות של תורה ועם – "בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו" – דת-ולאום גם יחד (ולכן הביטוי דתי-לאומי הוא מיותר), וגם בחשכת הגלות העמוקה לא פסקה התחושה הלאומית החזקה מישראל. ובכל זאת, מבחינות רבות הזהות הלאומית היתה 'רדומה' בפועל, כיון שהרבה מהסממנים הלאומיים פשוט לא יכלו להתבטא במעשה.

והנה, אילו היתה הזהות הלאומית המתחדשת צומחת כרצוי, מתוך הזהות היהודית הנאמנה-הישנה – הכל היה טוב ויפה. התעוררות החיבה לארץ-הקדש, השאיפה לעלות אליה וליישב אותה, להקים בה את מלכות ישראל ולהחזיר את השכינה לציון וכו' – הכל על-פי התורה הקדושה, מתוכה ומכוחה, כמו שרצו למשל תלמידי הבעש"ט שעלו ארצה (במה שצריך אולי להקרא "העליה הראשונה"). אז היו המרכיבים הלאומיים קורמים עור-וגידים כלבוש המתאים ומכוון למהות הפנימית, לעם היהודי שבא בברית עם ה' אלוקיו ונשמת-אפיו היא התורה והאמונה. "בית יעקב לכו ונלכה – באור ה'".

אך למעשה התנועה הציונית בכללה לא הלכה בדרך זו (ולא נעסוק בגורמים לכך). משלב מסוים, העומדים בראש התנועה הציונית, אנשי הרוח והמעשה הדומיננטיים, מעצבי התודעה וקובעי העקרונות – הובילו קו-מרכזי-רשמי ברור של "לאומיות בלי דת". כמובן שהציונות לא המציאה את החילוניות, אבל היא אימצה אותה בבסיסה. נושאי-דגל החילוניות חברו עם נושאי-דגל הלאומיות וכך צמחה הציונות מתוך הנחת-יסוד מנותקת מן התורה – גם אם רבים מאד מאלו ששקלו בהתלהבות את "השקל הציוני" היו יהודים כשרים שומרי תורה ומצוות, וגם אם ה'דלק' האמיתי שהניע את הציונות היו הכיסופים הקיימים ברוח ישראל המקורית והזהות היהודית השוכנת ברובד העמוק (גם כאשר הרובד הגלוי מנותק מן המסורת). פעמים רבות 'גדולי' הציונים ממש לחמו נגד התורה, אך גם במקרה הטוב ברור שהציונות כתנועה לא קבלה על עצמה את עול-התורה, וודאי שלא פעלה למען התורה – וזו כבר נקיטת עמדה משמעותית מאד.

כך יצא שהציונות ייצרה אצל יהודים רבים תודעה-לאומית האוחזת בטפל ומותירה את העיקר – את התוכן היהודי שלנו – בקרן-זוית. במקום לאומיות הנטועה במקורה האמיתי, הועתקה הלאומיות מעמים אחרים (ברוח התקופה של התעוררות הלאומיות בעולם) וללא קשר מחייב לתורה, כאילו ניתן לשכתב את ההיסטוריה שלנו ולדלג מיציאת-מצרים היישר לכניסה-לארץ מבלי לעבור בהר-סיני.

[במאמר מוסגר: מצד האמת, לאומיות המתכחשת לתורה אינה זכאית להקרא לאומיות, כדברי הראי"ה קוק: "מהו 'לאומי' אם לא זה האוהב את עמו והמתאמץ לתת לעמו את כוחות החיים הנחוצים לו... כוחות חיים כאלה נתנה לנו תורתנו מעולם... [אבל] המשליכים את תורתנו אחרי גוום ושואפים להנהיג בקרבנו חיים של אי-אלהות, של אהבה חופשית, של ביטול חוק... מכחידים בזה מאיתנו את כוחות חיינו. אנשים כאלה אינם איפה 'לאומיים' כלל". מכל מקום, נמשיך כאן להשתמש בביטוי 'לאומיות' במובן המקובל.]

כגוף ללא נשמה

אין זה מענייננו כאן להכנס למחלוקות בין גדולי-ישראל כיצד לשפוט את הציונות בכללה וכיצד היה צריך לנהוג למעשה ביחס אליה. כל זה לא משנה את העובדה שביסוד הרוח-הציונית השלטת היה עיוות חמור, כפי שהיטיב לבטא הרב עמיאל (אחד מגדולי הרבנים בתנועת המזרחי):

"הציונות החילונית.. סותרת היא את אחד העיקרים שבא עוד לפני י"ג העקרים של הרמב"ם.. והוא 'כי אין אומתנו אומה אלא בתורתה'... והציונות המכרזת על מדינה עברית בארץ ישראל שתתיחס באופן ניטרלי לתורה – אע"פ שמאידך גיסא תסבול כל יחיד שירצה לקיים את התורה – כפירה היא בעיקר העיקרים של היהדות כי אין אומתנו אומה אלא בתורותיה... ההנחה שאפשר לאומה הישראלית שתתקיים בארץ ישראל בלי דת לגמרי – זו גופא היא כפירה בעיקר העיקרים".

הציטוט מתייחס לכשל-הרעיוני, אך בהקשר שלנו נדגיש את ההשפעה של תפיסה זו על התודעה: הציונות-ללא-תורה עיצבה תודעה של יהודים המזהים את עצמם כיהודים בעיקר במובן הלאומי, בניתוק מהנשמה של העם היהודי. אמנם הנתק הזה מהנשמה לא היה חידוש של הציונות אבל כעת נוצר תקדים חמור שתנועה הדוגלת בשיטה של ניתוק מהתורה מתיימרת לעמוד בראש העם היהודי. עד עתה, היהודי ששמר על אורח-חיים דתי לא ראה עצמו כעומד תחת חסותו והנהגתו של אחיו ההולך בראש-גלוי ומחלל שבת, כיון שהקיום היהודי היה מפוזר וכל יחיד או קהילה אחראים לעצמם. אבל התנועה הציונית התיימרה לדבר בשם העם כולו, ובכך להנהיג אותו.

בנוסף, דוקא מפני שהציונות העניקה איזה-שהוא תוכן-חיובי לקיום היהודי (בניגוד לחילוניות הלא-ציונית שסחפה את היהודים החוצה, בכיוון של התבוללות) – נוצרה אשליה של תחליף לזהות היהודית הישנה, כאשר המימד הלאומי תופס מקום מרכזי בתודעה, על-חשבון המהות המיוחדת של העם היהודי.

אך סוף-סוף, בנוגע לגוף של העם היהודי לא היה ויכוח! הרי הציונות רצתה להעביר את היהודים מארצות נכר אל "מקלט בטוח" (בניסוח אחד) או לארץ-האבות הישנה (בניסוח הטוב יותר) ושם יוקם "בית לאומי" ליהודים, "מדינת היהודים". אבל מיהם אותם יהודים – בזאת הציונות לא אמורה להתעסק! הלא הדבר גלוי וידוע – אותם יהודים הנרדפים בגלות, אותם יהודים שדורות רבים לא מצאו מנוח לכף רגלם. אנחנו רק נעמיד את הרכבת שתסיע את אותם יהודים, אך מדוע לשאול מיהם היהודים הנוסעים ברכבת? האם יש בזה ויכוח?! [ודרך אגב, הרפורמים – שהתיימרו להציג שיטה חדשה בשאלת מיהו-יהודי – לא היו שותפים לתנועה הציונית].

בקיצור, השאלה מיהו-יהודי לא עלתה על סדר היום, וממילא המצב הישן נותר על כנו, ללא ערעור רציני על ההגדרות המסורתיות. מי שהגדיר עצמו כציוני היה בודאי יהודי-ציוני, שהרי הציונות באה "לפתור את בעיית היהודים" או לממש את החלום היהודי של שיבת-ציון. על פי רוב, אין סיבה שאיזה גוי רוסי או אנגלי ירצה להצטרף למהלך הזה [אמנם כדאי לציין למשל תופעה כמו הסתפחותם של ה'סובוטניקים' בראשית ימי ההתיישבות החדשה בארץ, למרות שחלקם לא עברו גיור כהלכה (כמו שטוענים למשל על אמו של אריאל שרון). ההתייחסות לאנשים אלו כחלק מ"המעשה הציוני" מעידה כבר על אי-חפיפה בין הזהות הציונית לזהות היהודית].

מאז הקמת המדינה

[שוב נדגיש שאין כאן כוונה להציג משנה כוללת בהערכת מדינת ישראל כיום והיחס אליה, אלא מבט על נקודה מסוימת, אמנם יסודית מאד, הנובעת מתהליכים שנעשים תחת-כנפי המדינה.]

הרכבת הציונית הלכה והתקרבה ליעדה הראשי, להביא את היהודים לארץ-ישראל ולהקים עבורם מדינה. אולם נהג הרכבת לא פינה את מקומו אלא המשיך לאחוז בהגה וכעת הוא בתפקיד של 'בעל-הבית' בבית-הלאומי שהוקם. מובילי התנועה הציונית, במעשה וברוח, הם שעמדו בראש המדינה והם שעיצבו את דמותה ויסודותיה. ממילא, השיטה הציונית המכריזה על 'ניטרליות' ביחס לתורה ("הציונות דבר אין לה עם הדת"), נכנסה כעת להגדרות היסוד של המדינה. אמנם וודאי שמדברים על זיקה למורשת היהודית, על הזכות המעוגנת ברצף-ההיסטורי של העם היהודי, וגם משתמשים בסמלים יהודיים – אבל מקפידים 'לשחרר' את המערכת של המדינה מכל מחויבות לתורה, כמו שבולט למשל במערכת המשפט הנכרית במהותה.

ומה קורה כעת לזהות היהודית?

הזמן עושה את שלו ושינויים רבים מתרחשים במצב היהדות והיהודים מהרבה גורמים, אבל מנקודת המבט שלנו, הזהות שעוצבה ע"י הציונות התקבעה והפכה כעת למשהו חזק הרבה יותר, משום שהיא מתבטאת בבית לאומי של ממש ולא רק בתנועה המובילה לעבר הבית הזה. אותה זהות לאומית, שבציונות היתה קצת בגדר חלום, הפכה כעת לעובדה ממשית. ועוד: בתחילה היה כל יהודי מחליט האם הוא משתייך לתנועה הציונית, אבל המדינה היא כבר עובדה-קיימת שכל יהודי היושב בארץ נכנס בהכרח תחת כנפיה, וראשי המדינה נתפסים, במידה מסוימת, כראשי העם היהודי. ומכיון שהזהות-הלאומית החדשה נתפסה לרוב כמנותקת מהתורה, מהנשמה של העם היהודי, הרי ההזדהות עם המדינה המשיכה והעצימה את המגמה הזו (אם כי יש גם מגמה הפוכה, הקשורה בירידת האידיאולוגיות לטובת הפרגמטיזם).

אך זה לא הכל. עכשיו נוצר סחף שלילי לא רק בהזדהות עם המהות-הנשמה של העם היהודי, אלא גם בהגדרת היסוד של 'הגוף' – מי נכלל בעם היהודי! במשפט אחד: זהו ההבדל בין יהודי ל'ישראלי'.

ובהרחבה: עד עכשיו היה די ברור מיהו יהודי ומיהו העם היהודי, אבל דוקא כשיש מדינה המוגדרת כמדינה-יהודית או מדינת-היהודים – יכול להיווצר בלבול בנושא הזה. ראשית, מפני שהמדינה נתפסת כאחד ממרכיבי הזהות הלאומית (ואולי אף כמסגרת-הכוללת של הלאום), וניתן לחשוב שהגדרת הלאום נקבעת (גם) על-פי ההגדרות של המדינה. ושנית, מפני שהמדינה עצמה נכנסה לעסוק בסוגיה של מיהו יהודי, ולמרבה הצער ההגדרות שלה אינן תואמות להגדרות האמיתיות.

הכל מתחיל בניתוק מן המקורות; כיון שעוסקים ב'לאום היהודי' במנותק ממקורותיו, מן הנשמה שלו, באים לבסוף לדון מחדש גם בהגדרת הגוף של העם היהודי. הרי כעת יש ממשות ו'בשר' לזהות הלאומית, וכיון שהיא מנותקת ממקורותיה – היא נתפסת כעומדת בפני עצמה וממנה יכולים לגזור הגדרה חדשה לשאלת מיהו יהודי. הנה יש לנו סמני-זיהוי לאומיים, אז אולי ל"לאום היהודי" יש הגדרות משלו, שאינן מתאימות בהכרח להגדרה המקורית, ההלכתית, של הזהות היהודית!

ומזוית אחרת: כשיש בית לאומי, יש מי שמחזיק את המפתחות וקובע מי יבואו בשערי הבית ומי יהיו הדיירים! אמנם ברור (לפחות בתחילה) שהבית הזה הוקם על-ידי היהודים למען היהודים – כפי שנקבע ב"חוק-השבות" שכל יהודי זכאי לעלות לארץ ולהיות אזרח המדינה – אך כעת עולה השאלה מיהם אותם יהודים שעליהם מדובר בחוק-השבות. אפשר בהחלט להמשיך ולדבוק בהגדרה הישנה, כמו שעשתה הציונות (שלא נכנסה לשאלת מיהו יהודי), אבל כיון שעכשיו קיימת מערכת המהווה לכאורה ייצוג של העם היהודי, אולי "הגיע הזמן" לנשל את הרבנים מהתחום הזה ולתת ל'ראשי העם' להחליט מי משתייך לעם!

אכן, המאבק המתמשך על חוק-השבות אינו הכל, אלא סימפטום לתהליך נרחב של שינוי בתודעה, כאשר יהודים רבים מרגישים שיש בידם זהות חילופית לזהות הישנה, כמו בביטוי הפרדוקסלי שאפשר לשמוע היום כאילו יש "יהודים לא על פי ההלכה".

הישראלי החדש

אוי לנו אם "ההגדרה-העצמית" שלנו כיהודים תִקָבע על-פי הגדרתנו כאזרחי מדינת ישראל. העובדה שאין התאמה בין המושג 'ישראלי' (של היום) למושג 'יהודי' – היא פשוטה. אך גם באותו מקום שהמדינה פוגשת במושג יהודי – כמו בחוק השבות – אין התאמה מלאה. ההשפעה השלילית על תפיסת הזהות הגיעה עד-כדי-כך שישנם יהודים החושבים שגם פלוני הגוי זכאי להקרא יהודי כמותם, משום שהוא  ישראלי...

אמנם בדור הראשון למדינה היה עדיין קשה להתנתק מההגדרה המסורתית לשאלת מיהו-יהודי – גם מפני שהצורר הגרמני, שרצה להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, זיהה היטב מיהו-יהודי, והמדינה נתפסה כמפלט היסטורי לאחר השואה. אבל הדור השני והשלישי הלך והתרחק מתחושת שייכות ומחויבות ליהדות הישנה, שאותה כמעט לא הכיר, וקנה לעצמו זהות חדשה שנתפסה כמחליפה את הזהות היהודית הישנה. כדברי הרבי מליובאוויטש: "בארץ ישראל דוקא נראית סכנה אשר הדור השני יקים טיפוס חדש, אשר בשם בני ישראל ידגול [קוראים לעצמם 'ישראלים'] אבל זר יהיה לעברו של עמנו על כל ערכיו הנצחיים והעצמיים, וגם מנגד [מתנגד] לו בהשקפת עולמו, בתרבות שלו ובתוכן חייו היום-יומיים.. למרות אשר עברית ידבר, בארץ האבות ידור וגם לשמע התנ"ך יתלהב".

למרות השחיקה, המושג יהודי נותר עדיין בזיקה חזקה למשמעותו המקורית, אבל עם הזמן דרך-כוכבו של המושג ישראלי – במשמעות של תושב-אזרח במדינת ישראל ולא במשמעותו המקורית-היהודית [וכבר עסקנו בכך בעבר. ודרך אגב, מעניין מה היה קורה אילו היו דבקים בשם "מדינת היהודים" כפי שהציע מאן-דהוא...]. כיום המושג 'ישראלי' הוא פתרון-קל ליהודים שאינם רוצים לזהות עצמם "יותר מדי" כיהודים, וכששואלים אותם "מי אתה ומה אתה" יאמרו קודם כל: אני ישראלי. ה'ישראלי' הזה מבטא זהות חדשה, שגם אם יש לה זיקה מסוימת ל'יהודי' הרי היא טוענת ל'הגדרה-עצמית' שונה.

וכאשר עולה שוב שאלת מיהו-יהודי, יכול לבוא מישהו, שלפי ההלכה הוא גוי גמור, ולטעון "אני יהודי, אני ישראלי" – ואז מצטרפת מקהלה גדולה וטוענת עבורו: הרי הוא ישראלי! כלומר: אתם הדתיים תאמרו מיהו יהודי בעיניכם, אבל אנו חשים מספיק בטוחים כדי להגדיר בעצמנו מיהו יהודי ודרך הדלת ה'ישראלית' נכניס גם אותו להיות יהודי! ואם לא די בכך: חוזרים ובאים בטענות לרבנים, מדוע אינכם מכירים בו כיהודי? הרי הוא כבר חלק מ"העם היהודי" החדש, הרי הוא ישראלי!

ומכאן ל"מבחן הגיור": החילוניות בעבר לא טענה שיש לה עסק בגיור, גם הציונות לא טענה כך, אך לא כן הדוגלים בזהות ה'ישראלית'. כידוע, בחוק-השבות אין הגבלה על גיור כהלכה, והדבר לא נוגע רק להכרה ב"גיור הרפורמי" (שהרי המדינה, שלא כתנועה הציונית לפניה, רוצה להכיל גם את הרפורמים) – אלא למאבק על מהותו ועניינו של הגיור בכלל. שוב ושוב רוצים להפקיע את הגיור מהקריטריונים 'המיושנים והמחמירים', ויש כאלו שבפירוש רוצים להכניס את המושג "גיור לאומי" – ללא קבלת-עול-תורה. ושוב באים בטענות לרבנים (האורתודוקסים!) מדוע הם מתערבים בנושא! ויותר מכך, מדוע הם עצמם לא 'מעדכנים' את תפיסת הזהות היהודית ואינכם מכירים בגיור-לאומי!

כל זה הינו תוצאה ישירה של התגבשות "זהות יהודית (כביכול) חדשה", "זהות ישראלית".

לסיום בינתיים

כיון שכבר ארכו דברינו, נוסיף בקיצור נמרץ כמה הערות לסיום:

♦ עמדנו מעט על התופעה של החלפת הזהות היהודית. אפשר לומר שזו מחלה חמורה, אבל אחרי הכל, כאשר מזהים אותה נכון – עיקר הרפואה כבר בידינו!

♦ סך-הכל, המחלה הזו אינה אמורה לפגוע במי שמחובר כראוי אל הזהות היהודית המקורית. אך צריך לשים-לב לא להתבלבל ולהשאר נאמנים למקור.

♦ פעמים רבות, המחלה פוגעת רק בקליפה חיצונית דקה. יהודי יכול לרמות את עצמו ולהתבלבל בכל מיני הגדרות, אבל אם 'נחפור' קצת לעומק נגלה שההשתייכות הפנימית שלו לא נפגעה. וכאשר הוא יחזור לשרשים, כשיגלה את "המאור שבתורה" – תתברר לו ממילא זהותו האמיתית.

♦ העיקר הוא, כמובן, מה עלינו לעשות (ולכן אולי כל המאמר הזה מיותר). יש לנו משימה חינוכית ומשימה ציבורית – לחזק את הזהות היהודית האמיתית-המקורית, זהות המגובשת סביב ליבה ברורה ואיתנה, עתיקה כיין-ישן המשתבח עם הזמן.

♦ תודה רבה ל'קול היהודי' שנותן במה למאמרים, גם אם הם ארוכים וחוזרים על עצמם...