הזיכרון הוא דבר חשוב, אולם הזיכרון אינו רק התמוגגות על מה שהיה, אלא גם, ובעיקר, בעל משמעות מחייבת של חשבון נפש והפקת לקחים, ללמוד מן העבר ולתקן את דרכינו כעת, כמו שכותב הרמב"ם על תפקידם של ימי הצומות ואבלות החורבן: "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב" (הלכות תעניות ה,א).
אמנם קשה לדעת בוודאות את הסיבות שהביאו לצרות שלנו – והרי אין איתנו נביא שיאמר "כה אמר ה'" – אך בכל זאת איננו פטורים מהפקת לקחים לפי מה שנראה לעינים. בהקשר שלנו, נראה שניתן וצריך להצביע על כמה נקודות חשובות,
במשך שנים עמדו תושבי גוש קטיף בגבורה תחת הפגזות בלתי פוסקות של אלפי פצמ"רים, אשר בחסדי ה' ובהשגחה נפלאה הסתיימו כמעט ללא נפגעים. רבים מאיתנו חשבו שאם הקב"ה מצילנו מן הפגזים, ודאי שהוא יציל אותנו גם מתוכנית הגירוש, "היֹה לא תהיה". אך טעינו. ומדוע?
מו"ר הרב גינזבורג הסביר בזמנו (עוד לפני הגירוש) שאמנם ה' שומר ומגן על בניו-אהוביו מכל מיני צרות ופורענויות, מפגעי-טבע ועד פיגועים של האויב, אך כאשר יהודי אחר בוחר לעשות רע ולפגוע באחיו החשבונות הם אחרים, כיון שהבחירה-החופשית של היהודי, לטוב ולמוטב, חשובה מכדי שה' יבטל בקלות אותה ואת תוצאותיה!
"מרובה מידה טובה ממידת פורענות" – אם הבחירה במעשה הרע היא כל-כך משמעותית, ודאי שהבחירה שלנו במעשים הטובים היא בעלת משמעות עצומה. ככל שאנו בוחרים בטוב, כן באה הסייעתא-דשמיא על-גבי מעשה ידינו, "ומעשה ידינו כוננה עלינו".
רבים מאוד מבין המבצעים-בפועל של מעשה הגירוש והחורבן היו כאלה שהסכימו שזוהי תוכנית נוראה, פשע ואיוולת מאין כמותם, ובכל זאת, בתירוצים שונים ומשונים, התירו לעצמם להיות שותפים לפשע וכך גירש חבר את חבריו ובן את הוריו. הגירוש והחורבן נעשו בעבודה-עברית למהדרין...
אמנם, אין להטיל את כל האשמה על החייל הפשוט, במעגל הראשון או החמישי. אשמה גדולה עוד יותר רובצת על כתפיהם של מחנכים ומנהיגי-ציבור רבים אשר שידרו מסרים סותרים ומבולבלים, ולא העזו לומר את הדבר הפשוט והברור שאסור להשתתף בפשע (כפי שאמר למשל הרב אברהם שפירא זצ"ל ורבים אחרים). כך ניתן 'הכשר' להשתתף בפשע, הכשר-למהדרין או הכשר בשעת הדחק...
בין הגורמים הראשיים לבלבול, ניתן להצביע על חוסר הכרה באחריות האדם למעשיו; אחד התירוצים הנפוצים היה שאמנם אסור היה לממשלה להחליט על כך, אבל לאחר ש"כבר נגזרה גזרה" מותר לי להיות שותף, כי "זה כבר בידי שמים ולא בידים שלי". בתחילה הסתמכנו יותר מדי על כך ש"היֹה לא תהיה", ולבסוף התרנו לעצמנו להשתתף בפשע, כי אם זה כבר קורה, גם זה בידי שמים...
אך זוהי טעות חמורה! גם אם אתה בטוח שנגזרה גזירה (וזו מנין לך?) אינך רשאי להיות התליין. גם אם אינך יכול למנוע ולעכב בכהוא-זה, אין הדבר מתיר לך להשתתף בעבירה. אם חבורת גזלנים הורסת את ביתו של השכן, אינך רשאי להצטרף לחגיגה. גם אם נגזר שיחרב המקדש, אינך רשאי להשתתף עם הרומאים בשריפתו. כך אמרו חז"ל שאם אדם מצטרף לשנים המעידים עדות שקר, הריהו נענש כמותם למרות שהפשע היה נעשה גם מבלעדיו: "ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה" (משנה מכות א,ז).
עובדה: מדינת ישראל אכן החליטה "להתנתק", לסגת לגרש ולהחריב. כך החליט וכך פעל הגוף הציבורי-פוליטי-מדיני הנקרא 'מדינה', על כל מערכות הממסד הרשמיות.
רבים טעו לחשוב – במודע או שלא-במודע – שזכותו וחובתו של העם היהודי לשבת ולהחזיק בחבלי ארץ-ישראל עוברים רק דרך הצינור של הממסד הקיים. ממילא, לאחר שהוברר שאי אפשר לשנות את ההחלטה ב"דרך דמוקרטית", שוב אין מקום למאבק תקיף, שהרי סוף-סוף "כך החליטה המדינה". ומכאן קצרה הדרך לטהר את השרץ ולהתיר גם להשתתף בפועל בפשע הגירוש.
את הטעות הזו יש לעקור מן השורש: הזכות של העם היהודי לשבת בארץ ישראל נובעת ישירות ממתנת הקב"ה לאבותינו, ככתוב בתורה הקדושה. ארץ ישראל היא קניינו של עם ישראל בכל הדורות, גם תחת שלטון הרומאים או האנגלים, וגם אם המדינה הקיימת היום אינה רוצה בכך.
והנה השלכה אפשרית של היסוד הפשוט הזה שזכותנו כאן אינה נובעת מהחלטות המדינה. יתכן שהיה צריך לתבוע ולומר: גם אם אתם החלטתם לסגת – ולמעול בשליחותכם לייצג את עם-ישראל – אנו רוצים להשאר כאן, גם אם לא תחת דגל מדינת-ישראל (במידה שהדבר אפשרי בע"ה). גם ביהודה ושומרון, אם המדינה בוחרת להמשיך בדרך ההתאבדות ולסגת מלב הארץ, אנו מצידנו נשארים כאן גם בלעדיה! אמירה ברורה כזו תציב גם את סולם הערכים הנכון: המדינה בשביל העם ולא העם בשביל המדינה.
האידיאולוגיה המרכזית הרשמית של התנועה הציונית – אשר הובילה את תהליך שיבת ציון בדורות האחרונים, עד להקמת המדינה ועד-בכלל – היתה פגומה כבר מראשיתה. הציונות ניסתה ליצור זהות חדשה לעם היהודי, זהות לאומית שאינה בנויה על-גבי הבסיס המחייב של הבְּרִית בין עם-ישראל לה' אלוקי ישראל על-פי התורה (כפי שנאמר בקונגרס הציוני "הציונות דבר אין לה עם הדת", אמירה שהוגדרה ע"י הרב קוק זצ"ל כעבודה-זרה). אכן, המנוע הציוני הספיק לעשות דברים רבים וגם טובים, אך בשנים האחרונות ניכר שהוא מיצה את עצמו, ואף מתחיל לפעול בו מנגנון של השמדה עצמית...
בעבר, למרות ההפרדה הנוראה שניסתה הציונות לעשות בין העם לבין התורה, הרי הזהות היהודית הבסיסית עוד היתה דבר המובן מאליו, וברור היה שמגמת התנועה הציונית היא לפעול למען העם היהודי – אך כיום חל כרסום אפילו בהגדרת היסוד הזו: נכסי המדינה מוגדרים בבעלות שווה של יהודים וגויים, המושג 'ישראלי' מזמן אינו חופף למושג 'יהודי', ועוד...
גירוש תשס"ה מהווה נקודת ציון משמעותית בתהליך ההתדרדרות המואץ של האידיאולוגיה הציונית, כאשר 'הישראלים' באו לגרש את 'היהודים'... גם רוב החיילים שהשתתפו בפשע הרגישו מחוברים מדי לזהות 'הישראלית', ופחדו לשמוט את הקרקע הזו מתחת לרגליהם, בעוד שאותם אמיצים וצדיקים אשר סירבו לפקודת הגירוש, חשפו והעצימו את הזהות היהודית שבקרבם וממילא אמרו בפשטות "יהודי לא מגרש יהודי".
הממסד של המדינה נגוע כולו במחלה של אובדן הזהות, גם אם יושבים בו הרבה יהודים טובים. זוהי מעין גלות פנימית, כאשר אנו שבויים בקליפה של עצמנו. על כן, עלינו לטפח מערכות עצמאיות שסביבן תתגבש הזהות היהודית הציבורית. נתחיל עכשיו ליצור את הקהילה היהודית שתהיה בסיס למדינה יהודית של ממש.
כיצד עושים זאת? זוהי שאלה נכבדה הדורשת בירור בפני עצמו, אך היא עומדת לפתחנו, ואם לא עכשיו – אימתי?
שמואל 7 ט"ו אב תשע"א 15:29 שמואל
דוד ש. 6 י' אב תשע"א 01:18 דוד ש.
יוסי פלאי 5 י' אב תשע"א 00:51 יוסי פלאי
יוסי 4 ט' אב תשע"א 23:43 יוסי
עברי 3 ט' אב תשע"א 22:39 עברי
הרב יוסי פלאי 2 ט' אב תשע"א 00:00 הרב יוסי פלאי
צבי יהודה 1 ח' אב תשע"א 22:28 צבי יהודה