מן המעיָן – לפרשת שלח

מעובד מדברי מו"ר הרב גינזבורג בספר מעין-גנים.

בפרשה זו אנו קוראים על חטא המרגלים שבגללו נשארו בני ישראל ארבעים שנה במדבר ורק בניהם אחריהם זכו להיכנס לארץ המובטחת.

בספר תהלים נאמר על החטא הזה "וַיִּמְאֲסוּ בְּאֶרֶץ חֶמְדָּה" – ארץ ישראל נקראת "ארץ חמדה" מפני שראוי לחמוד-לאהוב אותה – כפי שאנו מודים לה' בברכת-המזון על "ארץ חמדה טובה ורחבה" – לאהוב ולא למאוס. מכאן שחטא המרגלים מהוה פגם במידת האהבה, שהיא הפנימיות של מידת החסד (בלשון הקבלה). במקום לאהוב ולרצות את הארץ הטובה, ישראל אהבו את חיי המדבר והעדיפו להישאר בו (וכך אכן היה להם).

במדבר חיו ישראל בתוך 'בועה' שבה אין צורך לעבוד עבור פרנסה, די לצאת וללקוט את המן היורד משמים יום-יום. הבועה הזו היתה חשובה בתור שלב מכין, שבו יכלו ישראל לעסוק בתורה ולקלוט אותה היטב, כדברי חז"ל "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן". אולם התכלית היא לצאת מן הבועה ולהגיע לחיי-מעשה ממשיים שבהם מתקיימת התורה לא רק בבית-המדרש אלא גם במצוות מעשיות, ובכך הקדושה חודרת עד למציאות העולם הגשמית.

גם העניין הזה קשור לפגם במידת החסד. החסד האמיתי הוא תכונה של השפעה, תכונה 'זכרית' אקטיבית, יוזמת ופועלת. בני ישראל צריכים להיות במעמד של משפיע כלפי ארץ-ישראל – כמו בדימוי של ישראל לחתן והארץ לכלה – לעבוד את האדמה ולייצר בעצמם את המזון שהם אוכלים, "לחם מן הארץ". אולם ישראל העדיפו להישאר בעמדה פאסיבית, 'נקבית', ולקבל את מזונם מיד ה' ללא מאמץ כ"לחם מן השמים". זוהי מידת חסד פסולה (הפסולת של החסד) – כאשר האדם רוצה להיות רק בעמדה של 'מקבל' ולאכול "לחם חסד" במקום לפעול ולהשפיע חסדים.

חיי המדבר דומים למצבה של הנשמה לפני שהיא יורדת לתוך הגוף, כשהיא נהנית מקרבת-אלוקים הניתנת לה בחסד חינם, אולם התכלית היא לרדת אל העולם-הזה ובו לעבוד ולעמול בכדי שהטובה שאנו מקבלים מידי ה' לא תהיה כלחם-חסד אלא כדבר שאנו זוכים לו בעבודתנו.