רוח השם תניחנו בגן עדן ● דוד גולדשמיד

לזכרו של צביקה אנוש, ממקמי היישוב בת עין, שהלך לעולמו בי"ד אב התשע"א לאחר תקופה ארוכה של התמודדות עם מחלה קשה.
 
"אמא, ממי קיבלת את השרשרת הזו? מאבא"? כך שאלתי יום אחד את אמי.
כבן שש או שבע הייתי, ושרשרת הכסף היפהפייה והכבדה שענדה אמא לכבוד החג משכה את תשומת ליבי.
"זו השרשרת שקיבלתי מסבתא שלי בידיים חמות" ענתה אמא, ועיניה הבריקו פתאום.
"בידיים חמות"?
"כן. היא קראה לי יום אחד כשהייתה כבר זקנה מאד. כשבאתי היא הורידה מצווארה את השרשרת הזו, והסתכלה אלי בעיניה הכחולות כים: "השרשרת הזו מיועדת לך, אבל אינני רוצה שתקבלי אותה כחלק מהירושה לאחר שאמות. אני רוצה לתת לך את השרשרת בידיים חמות"...
....
מידי שנה בשנה בשלהי אלול, נוטלים אנו את חפצינו ויוצאים אל שדה התעופה. נוסעים לאומן שבאוקראינה הארורה, לפקוד את מקום ציונו של רבינו נחמן כפי שציוה קודם שנסתלק מן העולם.
טרדות הרבה כרוכות בנסיעה זו, ואף הווצאותיה מרובות כאותה התכלת שניקחת בדמים יקרים. דמי גוף ונפש, ואף לא מעט ממון כפשוטו.
התנאים באומן אינם מן המשופרים על פי רוב, ובתיה המצחינים מריח בשרה של אותה הבהמה האסורה עלינו, הם עמוסי מיטות, צפופים ודלים. אמנם יש שמקיימים מאמרו של רבינו "יאכל או לא יאכל, יישן או לא יישן, ובלבד שיבוא לאומן", אך מאז ומתמיד הרגשתי שיום-טוב הוא יום-טוב, ויש לכבדו במאכל ובמשתה כראוי. שנים הרבה מאז נתגלגלו הדברים כפי שנתגלגלו, והרי מוטלת עלי האחרית להלין ולהאכיל את בני החבורה הקדושה שלנו בראש השנה. כך יוצא אני את הבית כמה ימים לפני כולם, כדי להכין לנו באומן דירות ומיטות במידה מספקת לפי הצורך, וכדי לקנות, לבשל ולהכין את כל הדרוש.
וכבר אין מדובר רק בשלושים או ארבעים בני החבורה. שם טוב יצא לה, לחבורתנו. שם של אהבה וחברות אמת, וגם אוכל טוב. אף שאמרו חז"ל כי אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל סהדי במרומים שמתאמצים אנו מאד על תיקון המאכלים, טעמם וגיוונם, למען יקויים כדבעי פסוקו של נחמיה הנביא "איכלו משמנים" הנאמר על ראש השנה. והרי זה מביא עמו את חמיו וזה את אחיו, בני דודים ומכרים מתקבצים אלינו. חיבורים מופלאים של נשמות שונות, רחוקות וזרות, המתקבצות יחד באהבה ורעות. כך נאספים להם רבים אל שולחננו המתארך והולך.
אמת, רבה העבודה וגדול הוא העומס, אך השמחה רבה שבעתיים.
אמנם כדאי הוא אותו העומס, אך עיתים שגם נפשי קצה בסירים ובקדירות. זימן לי ה' ברחמיו עיר מקלט לנוס אליה.
סמוך מאד אלינו נמצא ביתה של קטיה הזקנה והכפופה להבהיל. שתי זכויות מחזיקות אותה בחיים, את אותה זקנה אשמאית: זכות אחת היא זכות אבות, זכותה של אמהּ שהצילה אשה יהודיה ושתי בנותיה בימי האימים של תש"א, עת קלגסיו של הצורר שעטו מזרחה והאוקראינים כבר מיהרו לטבוח בשכניהם היהודים ולשאת את שללם, הזכות השניה היא זכות  דירה זו שלה, בה מתאכסנים זה למעלה מעשרים שנה צביק'ה וחבורתו בימי ראש השנה.
והרי חומק אני אל אותו הבית בקוּלִיקָא 19, וסוגר אחרי חרש את הדלת. קנאי הוא צביק'ה לפרטיותו, אבל אותי מקבל הוא תמיד בסבר פנים יפות ועוד הרבה למעלה מכך. חיבוק חם וממושך, כוס תה וכמה תמרים, כמה דקות שיחה של כלום ורוגע המשיב את נפשי.
יוצא אני אל החברים מאושש, וחום בליבי. ספק מהחיוך של צביק'ה ספק מכוס התה המהבילה, ואולי משניהם גם יחד. כך או כך נפנה אני להגיש את המנה הבאה ולתת לאיש כדרכיו בשר או דגים וכל מטעמים.
סיפורים הרבה יכול אני לספר על צביק'ה. על יושרו ועל חכמתו, על נדיבותו המופלאה עת נזדקק אחד מן החבורה לעזרה – לוּ אך ידעו מי שלח להם ישועה בדחקם! ועל תורתו, ואמונתו הגדולה, וגבורתו לשאת באומץ במה שנגזר עליו. אך אנוס אני להמשיך את סיפורי מאותו המקום, ואולי עוד חזון למועד.
בתמוז שעבר נתגלתה המחלה הנוראה שקיננה בגופו, ועד שקרא לי וביקש לראות את לוח הטיסות לא ידעתי אם מתכוון הוא לטוס – אם לאו. אך אצלו הדברים היו פשוטים מאד, ואף שהיה בעיצומה של סדרת טיפולים קשה, ברי היה לו שנוסעים לאומן.
מה-מאד חרדתי לו בלילות הבדידות שלי באומן עד לבוא כל החברים. ארוכה היא הדרך ומייגעת, ומי יודע איך יעמוד בה בחולשתו הגדולה. כשראיתיו נכנס סוף-סוף אל החצר, זלגו עיני דמעות עד שהוכרחתי להסב את פני כדי שלא לצערו. דקות ארוכות עברו עד שיכלתי לקבל את פניו.
אותה שנה הוסיף בנה של הזקנה עוד שני בתים בחצרו. הון רב גובה הוא מהיהודים הבאים לקיים מצוות רבם ומבקשים מקום מצער להניח עליו את הראש. בבית התחתון סגר הוא את המבואה ביריעות ניילון. החלטנו להתפלל שם, באותה מבואה. קשה על צביק'ה ההליכה עד לבית התפילה הוא ה"קלויז" הסמוך לציונו של רבינו. והנה הוברר כי שכנינו לסמטא הביאו עמם ספר תורה קטן, ויכולים אנו לקרוא בו כמצוות היום. כך תהא תפילתנו שלמה ללא פגם.
ובבוקרו של יום, עת יצאנו לקרוא בתורה, נודע כי אין מי שיתקע בשופר להוציא את הציבור ידי חובתם כשנחזור מן הקריאה.
כבר לפני שנים סיפרתי לצביק'ה כי בילדותי מרבה הייתי לתקוע בשופרו הסדוק של סבא עליו השלום. כעת נפנה אלי בעיניו החודרות, ואמר: "דוד, אתה תוקע"!
נתחלחלתי. כמה מלאים הספרים הקדושים באזהרות על התוקע, שיהא טוב לשמים והגון לבריות, תלמיד חכם ובעל מדרגה. ואני, מה אני ומה חיי? מלמד תינוקות אני, ומספר סיפורים. לא תואר ולא הדר ולא מידות טובות. ובפרט שזמנים הרבה שלא תקעתי, והריני מכיר משנים שעברו את שופרו השחור והסרבן של הגבאי. שהרי אמרו חז"ל על התקיעה שחכמה היא ואינה מלאכה, ולכל שופר הנשמה שלו והדרך המיוחדת לו לשכנע אותו להוציא מקרבו את הקולות הקדושים. עומדים התוקעים בחודש אלול וחוזרים ושונים בהן, בתקיעות, עד שיֵדעו אותם על בוריים. איך אפשר לי לתקוע כשלא התכוננתי כלל? וודאי הוא שלא אצליח להפיק אף צליל קל שבקלים מלבד נשיפות נואשות. כך תהא ברכתי לבטלה וקלוני יִגלה לעין כל. ואני אנה אני בא?
והריני עומד ומתחנן לפניו שיתקע אחר בשופר, ומציע את פלוני ואת אלמוני – והוא באחת. וכל כמה שנתאמצתי לפרוק עולו מעל צווארי – לא עלתה בידי.
"אתה תוקע"!
יודע בוחן כליות כי אלמלי אהבתי וכיבדתי את צביק'ה כל-כך, ודאי הייתי מסתלק לאן שישאוני רגלי. בלב כבד קיבלתי עלי את הדין.
ובהגיע עת התקיעה, אמרתי בשפתיים חרבות את התפילה לתוקע המודפסת במחזור, מספר ליקוטי צבי: "ריבונו של עולם. בניך, בני רחומיך, שמו פניהם לנגדך ובטחו על רוב חסדיך, ושמוני שליח לתקוע שופר לפניך... וידעתי כי לא תביישני, כי לתקן שלחוני ולא לקלקל..."
אחר חפזתי באמירת "למנצח" ז' פעמים כנהוג, כדי שאספיק לומר גם את התפילה של רבינו האר"י הקדוש, ולא אטריח על הציבור: "יהי רצון מלפניך, ה' א-להי השמים והארץ... שתשלח לי כל המלאכים הטהורים, משרתים נאמנים בשליחותם וחפצים לזכות את ישראל... ואל יעכב כל חטא ועוון.. ותרצנו לפניך ותרחם עלינו, אמן"
הנה מושיט לי הגבאי את שופרו השחור והרחב, אך צביק'ה מיד מסמן בידיו לשלילה. מוציא הוא מתיק הטלית אשר לו שופר קטן ונאה, ונותנו לי.
מבט חטוף העברתי עליו, ומיד התאהבתי בו, בשופר הקטן. צהבהב הוא, ופסים שחורים וכתומים לאורכו. פיו חרוץ כשיניות של חומה, על כן מעלה הוא בי את זיכרון ירושלים עיר הקודש, ופס חינני מעטר את בית התקיעה.
"תקע בזה, שמע לי"! לוחש לי צביק'ה.
לא נצרך הוא להפציר בי הרבה. מיד אספתי מידיו את השופר הקטן והנחתי בחיקי, בתוך הקיטל הלבן שירשתי מסבא עליו השלום. לפי שאין להניח השופר גלוי עד לעת התקיעה ממש, כדי שלא יבלבל השטן.
הגיע רגע האמת. הכרזתי בקול רוטט ובניגון העתיק של בני אשכנז את אותם ששה פסוקים המסוגלים לקרוע את השטן המבקש לקלקל ולהזיק תקיעותיהם של ישראל, עצמתי עיני בלב מפרפר, ובירכתי: "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לשמוע קול שופר"!
"אמן" רעמו הפיות.
מן הסתם בירכתי גם "שהחיינו" כתקנת חז"ל, אלא שאינני זוכר עוד כלום. הגשתי את השופר לפי, ותקעתי.
"תקיעה" "שברים-תרועה" "תקיעה"...
פלא-פלאים. קולות צלולים וארוכים, ללא סיג ופגם. תקיעות נאות כאלו כבר מזמן לא שמעתי. פשוט וברור שאין אלו התקיעות שלי. רק עוברות הן דרכי אל פי, וממנו אל השופר המופלא הזה.
ועם התקיעות בא הביטחון, והריני תוקע בהתמכרות מוחלטת, תקיעות ושברים ותרועות הרבה. פלגי זיעה נוטפים על פני ונספגים בטליתי, ואיני יודע כלל את אשר נעשה בי.
"תקיעה גדולה"!
החזן פצח ב"אשרי העם יודעי תרועה". הנחתי את השופר מפי ופרצתי בבכי חרישי. צביק'ה רק הסתכל בי בעיניו הטובות ושתק.
לאחר שנסתיימה תפילת המוספין והתקיעות שעמה, יצאנו אל החצר הגדולה המעוטרת בפרחים. עוד שבועות ספורים יכסה כאן השלג את עין הארץ, אך בינתיים אביבי ונאה.
"בוא לקידוש", הניח צביק'ה יד על כתפי.
עם שטועמים אנו מיני מזונות כדי שיהא הקידוש במקום סעודה, סיפר לי צביק'ה את סיפורו של השופר הנדיר:
"לפני כמה זמן ביקרה אימי במרוקו, ארץ הולדתה, והגיעה לעיר הגדולה מרקש אשר למרגלות הרי האטלס. במרקש הידועה בעולם בשווקיה המפורסמים, חיו בעבר המונים-המונים מאחינו בני ישראל, אך כיום נותרו בה רק קומץ זקנים. היא טיילה בשוק, וגילתה בו  כוך קטן, ובו חנות לתשמישי קדושה... בחנות ישב יהודי זקן, שסיפר לה כי הוא מתקין שופרות לתקיעה במו ידיו.
גבוה היה מחירו של השופר הזה. מאות דולרים. אך מיד שילמה אימי את כל שביקש הזקן, והביאה לי מתנה ממרוקו: שופר".
התרגשתי למשמע הסיפור, אך נאלצתי לפרוש משם במהירות ולחזור לסירי ולקומקומי.
גם למחרת, ביום ב' של ראש השנה התשע"א תקעתי בשופר. כעת היה זה ביישוב הדעת וללא חרדה. התקיעות היו נפלאות. השופר המיוחד לא איכזב גם הפעם.
....
עברו מספר חודשים. חורף ארוך וקשה עבר עלינו, חורף בו נלחם צביק'ה באומץ במחלתו הקשה. בכל שבוע היינו משוחחים ארוכות בערב שבת לאחר תפילת מנחה גדולה. מה היה השבוע, מה חדש ומה התקדם. תקוות, מחשבות, הרהורים...
לצביק'ה לא היו אשליות על חומרת מצבו. הוא רק סירב לחיות כנידון למוות. רצה להפיק את מה שניתן. "עושים כל מה שאפשר, ומקסימום – נלך לרבינו"... אמר לי פעם בבת צחוק.
הגיע חג הפורים. ידעתי שלצביק'ה אסור כמובן לשתות יין, והחלטתי לבקרו אחרי מנחה. הייתי כבר שתוי כדבעי. רציתי לשמחו ולא ידעתי במה, עד שנזכרתי בסיפור נאה מתוך הספר שעסקתי אז בעריכתו. הדפסתי לו את הסיפור כשרקותי הולמות מיין, שכנעתי עוד חבר להצטרף, ונסענו אל צביק'ה.
כשנכנסנו אל ביתו שמח מאד. אבל עוד לפני שנתיישבנו, ביקש: "חכה לי רגע"! ונעלם בחדר השני. לא הספקתי לתהות הרבה. כעבור רגע חזר צביק'ה, והשופר המופלא ממרקש בידיו.
"כבר מראש השנה יודע אני שהשופר הזה הוא בעצם שלך, אבל רק עכשיו ירד לי האסימון שעלי לתת לך אותו" הוא התנצל...
הייתי המום. למתנה כזו לא ציפיתי.
"אתה בטוח"? שאלתי בקול רועד.
"אמרתי לך. הוא שלך"! ענה.
ליטפתי את השופר בידי ובמבטי. כה נאה הוא. כה נאות תקיעותיו. כה נאה וכה אהוב הוא זה שנתנו לי...
אחרי תשעה באב ליווינו את צביק'ה בדרכו האחרונה. היישר אל רבינו. השופר נותר אצלי. קיבלתיו בידיים חמות...
....
בראש השנה דהשתא לא היה לי היכן לפוש מעבודתי הקשה במטבח. צביק'ה יושב כבר באומן של מעלה. בשופר תקעתי ביומו הראשון של החג, להוציא ידי חובתם כמה יהודים שלא הגיעו לבית הכנסת.
בבוקר היום השני הגיע "מורי" - רבם של אחינו בני תימן, וביקש ממני שאתן לו לתקוע לפני כל הקהל. סיפרתי לו בקצרה את סיפורו של השופר, ואמרתי לו שיזהר בכבודו, שיקר הוא לליבי מאד.
להפתעתי, פנה המורי הזקן אל הציבור לפני התקיעות, והכריז בהגיה תימנית ובסלסול:
"דעו לכם רבותי, כי שופר זה הוא מִשֶׁל יהודי כשר מאד, שהתמיד לבוא לכאן שנים הרבה, ונתבקש לאחרונה לישיבה של מעלה. רבי צבי בן מאיר אלטר. רוח השם תניחנו בגן עדן"!
"רוח השם תניחנו בגן עדן" ענו אחריו כולם כהד.