האיש שכתב לפני עשור את תוכנית עזה: עלינו לעצור את הטבח הבא ביו"ש

שמחת תורה, כב תשרי התשע"ב (8.10.12), השעה 06:00 בבוקר. 11 שנים בדיוק לפני הטבח. תושבי חבל אשכול מתעוררים למטח של עשרות רקטות ופצצות מרגמה. למרבה הנס איש לא נפגע. בפינת החי של אחד היישובים שספגה פגיעה ישירה נהרגו כמה עיזים. מספר ימים לאחר מכן נפגע בנתיבות בית ממטח רקטות נוסף. צה"ל תקף בתגובה "מחנות אימונים" של חמאס. בעזה לא דווחו על נפגעים. 

ימים אחדים לאחר תום אותו סבב אני עורך ראיון עם בעז אלברט, אשר יחד עם חברים נוספים בתנועת "דרך חיים" סיים באותם ימים את כתיבתה של תכנית שהציעה פתרון אמיתי למצב ודרך פעולה שיסיר את האיום מרצועת עזה. "המציאות של עימות תמידי נראית לרבים מאיתנו כהכרח ועל כן פתרונות המגננה שהחלו בהצבת מגוניות והגיעו לכיפת ברזל נתפסים בעיני הציבור כפתרון היחידי", אמר לי אז אלברט וציין את פרס 'בטחון ישראל' שניתן בדיוק למערכת כיפת ברזל. 

"הרעיון הבסיסי של התכנית הוא להפריד בין האוכלוסייה המעוניינת לעזוב את איזור העימות ולבנות לעצמה חיים חדשים, בעדיפות במדינה אחרת, לבין אוכלוסיה שמחליטה להישאר ומשמשת במודע או שלא כגיבוי ותמיכה ללוחמים", הסביר אז אלברט את הרעיון העומד מאחורי התכנית, שהתבססה על מספר עקרונות הלכתיים כגון "קריאה לשלום", השארת "רוח רביעית", ו"נצחון מוחלט" כנגד מי שיחליט להישאר ולהילחם.

התכנית, שנראתה אז רחוקה מביצוע, אך כיום, בימים שלאחר הטבח, ממומשת בחלקה הרחב, הציעה פעולה במספר שלבים:

יצירת אלטרנטיבה לאוכלוסיה המעוניינת לצאת מהרצועה בדמות מחנה מעבר מתוחם ונשלט.

יצירת מערכת מעברים מאובטחת שתתן מענה לאלו הרוצים לצאת אך מאוימים בידי הנהגת האוייב בדרך להגירתם מהארץ. 

הטלת מצור הרמטי על רצועת עזה הכולל הפסקת הזרמת מים, ניתוק תשתיות חשמל, מניעת הכנסת סחורות ומזון.

ולבסוף פגיעה באוייב, תחילה בהנהגה פוליטית ובשדרת הפיקוד ובהמשך תקיפת כל איזור בו תתגלה התנגדות.

למפרע התברר כי צה"ל והממשלה כלל לא נערכו למתקפה שכזו, וכיבוש עזה לא תורגל ולא הוכן אף לא בתכניות מגרה. הסתבר כי רק הטבח הנורא הצליח להבהיר לממסד הבטחוני והמדיני את הנחיצות וההכרח בטיפול אמיתי באיום.  

בימים אלו, בהם נערך צה"ל לשלב נוסף בלחימה בעזה, שלב שנראה כאילו נלקח מאותה תכנית שנראתה דמיונית לפני כעשור, חזרנו לבעז אלברט לשמוע על ניתוחיו לגבי המצב בעזה והתכנית שלא מומשה, ובעיקר לדבר על האיום הבא, ממנו שוב בוחר הממסד הבטחוני בישראל להתעלם. 

"התכנית אותה גבשנו בזמנו דומה מאוד לתכניות המוצעות ואף מבוצעות בחלקן כיום. הוצאת האוכלוסיה שאינה מעונינת בכך מרצועת עזה או מאזור הלחימה ולאחר מכן הגירתה מהארץ, והטלת מצור ומלחמה עד חורמה במי שבחר להלחם", נזכר אלברט.  

"באותם ימים, ובעצם עד הטבח בשמחת תורה, היה עסוק צה"ל ב"לתחזק את גובה הדשא" כהגדרתו. בכל פעם סבב קצר ולאחר מכן שוב התעצמות של הטרור ברצועת עזה עד הסבב הבא וחוזר חלילה", מסביר אלברט את הרקע לכתיבת התכנית.

   |עקרונות דיני המלחמה של ההלכה נכתבות מהשטח

העקרונות לתכנית התבססו על גישתה של ההלכה לדיני המלחמה. "על פי התורה אין מושג כזה 'ניהול הסכסוך' ( מושג אותו טבעו דווקא 'מנהיגי הימין' א.ג.). המצב האידיאלי, כפי שמבטיחה התורה הוא שלא יהיה סכסוך. אבל אם יש סכסוך, אז גומרים אותו עד הסוף ומהר" מסביר אלברט. "אז ישבנו מספר חברים וניסנו לגבש לעצמנו תכנית שביכולתה לעקור את האיום מהשורש".

"ישנן שתי נקודות שיתכן ונראות סותרות במבט ראשון", מרחיב אלברט על העקרונות שעמדו לנגד עינייהם בכתיבת התכנית. "הלכה אחת, שנשמעת בגישה קצת "שמאלנית" אומרת ש'אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום'. זו הלכה שכביכול מאוד מגבילה את היכולת שלך להפתיע ולתקוף את האויב, כי אתה לא יכול להילחם בלי לקרוא לשלום", מציין אלברט. "הלכה נוספת היא להניח רוח רביעית, לאפשר לאוייב יכולת להמלט ולברוח". 

"מנגד כותב הרמב"ם שאם מישהו החליט לעשות איתך מלחמה, אז מצווה להילחם איתו עד הסוף. הלכה שהיא מאוד "מיליטנטית" כביכול. אלו שתי עמדות מאוד מנוגדות. מצד אחד קריאה לשלום, רק לא לריב, אבל אם החלטת לריב זה עד הסוף. אין באמצע".

המשמעות המעשית כיום לאותם עקרונות מסביר אלברט היא בירור חד בין שתי אפשרויות.

"או שאינך מעוניין להלחם, ואז תצא מאזור הלחימה, אך אם בחרת להשאר - המלחמה נחושה עד הסוף".

   |ביו"ש יש נתוני פתיחה הרבה יותר מדאיגים

לאלברט חשוב להדגיש כי עזה היא רק חלק קטן מהבעיה, והאיום הגדול עוד לפנינו. "ביהודה ושומרון, וגם אצל חלק ניכר מערביי ישראל יש מאות אלפי כלי נשק. זאת בנוסף לחינוך ולהסתה, להאדרת השהידים, ארגוני הפשע והטרור היומיומי בכבישים".

"אם אנחנו מבינים שגם ביהודה ושומרון מתארגן היום השביעי לאוקטובר הבא, יכול להיות בעוד שבוע או בעוד מספר שנים, במקום לחכות שהוא יקרה ואז לפעול כפי שקרה לצערנו בעזה, בואו נפרק אותו עכשיו", דורש אלברט.

הוא מציין את היוזמות שננקטו מאז פרוץ המלחמה לעיבוי מערך ההגנה, לרבות כיתות הכוננות שהקים השר בן גביר ברחבי הארץ, והאוגדה החדשה של פיקוד העורף שמטרתה הגנה על היישובים סמוכי גדר ההפרדה, אוגדה אליה הצטרף אף הוא לאחרונה. "זה דבר חשוב ונעשות הרבה פעולות הגנה חשובות, אבל אין פה יוזמה, יש פה הכנה לקראת היום בו הכל יפרוץ, כיצד נהיה קצת יותר מוכנים ולא נתפס בפעם הבאה לא מוכנים. אבל אחד מעקרונות הלחימה של צה״ל הוא יוזמה והתקפיות. יש עיקרון של העברת הלחימה לשטח האויב. איפה כל זה קיים?".

   |יוזמה תמנע את המלחמה הבאה

"אני לא מדבר על מבצעים קטנים במחנה פליטים ג'נין שתופסים כמה מבוקשים ותופסים כמה כלי נשק. זה נחמד, זה טוב, אבל זה לא זה. אני מדבר על למנוע כעת את המלחמה הבאה, בכך שאנחנו ניזום אותה".

"ברמה המעשית צריך להיכנס לתוך הערים, לפרק את הרשות הפלסטינית, לפרק את כל נושא הנשק, לעבור בית בית, לאסוף את כל הנשקים ולטפל ביד קשה ובהריסות מסיביות אל מול כל התנגדות".

"ברמה העקרונית צריך להעביר את הדילמה לצד השני. כל כפר, רחוב או שכונה צריך לבחור - אם אתם מעוניינים בשלום, אז אין יותר קריאת כיכרות על שם שהידים, אין פרסומים של שהידים, אין חינוך והסתה נגד ישראל, ובוודאי שאין זריקות אבנים ותקיפה של כוחות הבטחון. ואז מצוין, אני לא צריך לריב אתכם".

"אבל אם יהודים מותקפים וההסתה לטרור נמשכת, זאת אומרת שהכפר הזה רוצה עימות". אלברט מציע לפעול כבר כיום בנחישות בדומה לנעשה בעזה. להעביר את האוכלוסיה המעוניינת בכך לאזור הומניטרי ולעודד הגירה ומי שבוחר להילחם ישא בתוצאות של הרס, השמדה וחורבן.

 "או שאתם כפר תומך ומעודד טרור, ואז נלחם בכם עד הסוף, או שאתם רוצים שלום". ולכך מציע אלברט מבחן מאוד פשוט. "הביטוי לכפר המעוניין בשלום היא  מציאות בה אני יכול לשבת במרכז הכפר באמצע היום ולאכול גלידה יחד עם נכדי הקטנים".

   |להעביר את האחריות לצד השני

אלברט לא מדבר בחלל הריק. הוא נולד בקיבוץ עלומים הסמוך לרצועת עזה, שהותקף אף הוא בשמחת תורה. הוריו, אשר היו מהגרעין המייסד של הקיבוץ, היו שותפים בהמשך למאבק על ימית שבחבל סיני, ולהקמת מספר יישובים בגוש קטיף, שם העביר אלברט את ילדותו בראשית שנות ה-80. "בתור ילדים היינו מסתובבים הרבה ברפיח וחאן יונס. טיולים, קניות לפעמים, וכל זה ללא נשק".

גם את הרעיון להעביר את האחריות לצד השני שואב אלברט מסיטואציה שחווה בילדותו. "אני זוכר מקרה, שהיה חריג בזמנו, כאשר נער ערבי זרק אבן לעבר הרכב בו נסענו. אבא שלי עצר במרכז רפיח, ללא נשק, יצא מהרכב, נעמד ולא הוציא מילה. לא עברו מספר דקות והסוחרים שעבדו בקרבת מקום חזרו כשבידיהם הנער שזרק את האבנים והכו אותו לעינינו . אבי לא הוציא מילה מפיו, אך הסוחרים הבינו כי עליהם לבחור באיזה צד הם. בצד של זורקי האבנים או בצד שמתנגד לכך".

את השינוי שהתחולל ברצועה בעקבות האינתיפאדה והסכמי אוסלו חש אלברט על בשרו, כששירת כחייל סדיר, בפלוגה האחרונה שעזבה את הממשל הצבאי בעזה ומסרה אותו לידי מחבלי הרשות. "בחודשים שקדמו לכך חטפנו אבנים ללא הפוגה לאורך כל שעות היום, ועלינו נאסר להגיב. ההלם מבחינתי היה לראות את ה'שוטרים', החמושים של ערפאת. עד אז התמודדנו עם אבנים. ירי לעברנו היה ארוע נדיר". 

   |לימין אין פריבילגיה לשתוק

לסיכום אני שואל את אלברט מה יכול האזרח הפשוט כיום לעשות. "קודם כל לדבר על זה. היום התקשורת נמצאת ברשתות וכל אחד יכול להעלות ולהציף את הדברים. דבר שני להבין שהסכנה כיום מאוד גדולה, הרבה יותר מאשר בארועי שמחת תורה, מבחינת כמויות הנשק והבידוד של היישובים ביהודה ושומרון. ולכן צריך להיערך אליה עם כיתות כוננות והיערכות נכונה של האזרחים גם בישובי הספר וקו התפר. אם עשרות אלפים חמושים חוצים עכשיו את הגדר והולכים לכפר סבא מי יעצור אותם?".  אלברט מציין מחקר שנערך לאחרונה בקרב יישובי העוטף, שהצביע בבירור כי הישובים שהכירו את הסכנה ונערכו אליה נפגעו בצורה פחותה משמעותית לעומת היישובים שלא התכוננו ונערכו לאיום. 

אלברט מציין גם את היזמות האזרחיות שכבר נעשות בשטח ושינו בשנים האחרונות את פני יהודה ושומרון. "המציאות בשנים האחרונות של מאות חוות וגבעות שתופסות שטח נרחב מאוד ביהודה ושומרון ודוחקות ממנו את האוייב בהחלט משנה את המציאות הבטחונית. אחת ההבנות היום היא שבטחון והתיישבות שלובות אחת בשניה. המגמה הזו בהחלט מעודדות, ויוצרת שינוי בשטח. בעצם, יש פה מציאות שכשהמערכת לא פועלת, או פועלת רק במגננה, ולפעמים אפילו מפריעה, אז כוחות אזרחיים דוחקים את האוייב ובעצם מבצעים את תפקידה".

אך הוא מדגיש כי כי בכך לא די, ומתריע מפני השאננות וההתמקדות בלחימה בעזה, וההזנחה של האיום המתפתח ביהודה ושומרון. "אני לא יודע מה יהיה הטריגר שיניע את הערבים ביו"ש לצאת ולהילחם אבל יום אחד זה יקרה. והחשיבה ש'יהיה בסדר' מאוד מסוכנת".

"מידי פעם אני חושב לעצמי", משתף אלברט בכאב, "אולי אם היינו עובדים אז יותר קשה, היינו מצליחים לשכנע עוד כמה יהודים שאנחנו עומדים בפתחה של טרגדיה נוראית אותה ניתן למנוע. אך מסתבר שההנהגה וגם הציבור בישראל לא היו בשלים אז לממש תכנית שכזו. אך עכשיו, לאחר מה שראינו, אסור לנו לשתוק. חייבים להקדים וליזום ולא להמתין חס ושלום לטבח הבא".