בע"ה ח' אב תשפ"ו
הרשמה לניוזלטר שלנו

בשליחת הפרטים את/ה מאשר/ת את מדיניות הפרטיות של האתר

Close

"אמא, אין מי שיעשה זה אם לא אנחנו"

אמא לנער גבעות משתפת על ריח המרחבים והגאולה כשהבן חוזר הביתה מותש. על מסירות הנפש שגורמת לו להילחם באש, על המחירים ואולי גם על השכר שעוד יגיע.

  • ח' אב תשפ"ו - 15:53 22/07/2026
גודל: א א א
(צילום: צביאל רודיך)
(צילום: צביאל רודיך)

נכנסתי הביתה אחר הצהרים ופתאום מין ריח בבית, ריח השדה והאוויר הפתוח, ריח מרחבים וגאולה.

מכירה את הריח... הבן שלי חזר! חזר מהגבעה שלו. איזה כיף! כל כך התגעגעתי!

כבר יותר משבועיים לא חזר.

ביקשתי שיחזור אבל מבינה אותו, הוא לא יכול להשאיר ככה את המקום.

"אמא את מבינה, אם אני אלך מי ישמור? הם יצטרכו לשמור הרבה שעות בלילה... מי יוציא מרעה מחר?"

מבינה מבינה אבל... אתה חסר פה.

וכמה הוא עייף הבן שלי, עיניו נעצמות מאליהן באמצע שהוא מדבר איתי.

כשהוא הולך לישון בבית, להעיר אותו לארוחות זה ממש לא פשוט.

"איך אתה מתעורר לשמירות?" אני תוהה לא פעם.

"בגבעה מתעוררים. עושים מה שצריך".

אנחנו הולכים הרבה לבקר אצלו בגבעה.

בפעם הראשונה שבאנו, עד שהבנו איפה זה, מין צ'ופצ'יק קטן בקצה הר טרשים קרח.

אבל עכשיו וואו! יש כבר כבשים שרועות מסביב ובנו כמה בתים, עכשיו מתארגנים לבנות בית כנסת.

שתלו עצים, ולפני הגשמים יחרשו את השדה. ארץ ישראל מאירה להם פנים, לבנים שלנו.

בדרך לגבעה רואים יותר ויותר גבעות עם יהודים עליהן, זו הרגשה של עוצמה!

לפני כן היה באמת מפחיד לנסוע בכביש הזה, באמת!

אבל החבר'ה האלה, איך אומרים? הם ממש עוסקים בלוחמה מסייעת.

מסייעים לצבא לאחוז בשטח.

הערבים רואים אותם ומבינים שבני הארץ חזרו, והם הולכים להם, הערבים.

הלוואי שגם הרשויות היו מבינות יותר את הנס הזה שמחוללים הבנים שלנו.

הייתי מצפה שהיו מרימים להם. ואם לא - לפחות מתייחסים יפה.

אני אמא ואני דואגת כל כך. ממעצרים, מהתנכלויות, מאש של מחבלים.

באחת הפעמים כשהבן חזר הביתה, ראיתי שחסרה לו פאה וחלק מהזקן.

סיפר שהייתה שריפה גדולה, הקפיצו אותם בשבת והם נסעו מיד לעזור, כמה חבר'ה.

נלחמו שעות נגד האש עם מפוחים ומחבטים.

הגיעו הרבה אנשים, זה היה קו אש על המדרון והכבאיות לא יכלו להגיע.

שריפות זה לא משהו חדש אבל בזו היה קו אש ארוך.

תוך כדי הכיבוי האש קפצה ושרפה לו את הפאה והזקן.

אני בכלל לא ידעתי, כי הוא חזר משם ישר לגבעה, חסך לי דאגה, הילד.

הוא יודע כמה אני גאה בו וגם כמה אני דואגת וחוששת.

והבן שלי? החשש והדאגה רחוקים ממנו.

מתקדם, פועל ועושה כל הזמן,

הוא כבר חי גאולה!

הכותבת היא תושבת השומרון אמא לתשעה בהם נערי גבעות וחייל בצהל, דוקטור למדעי המחשב.

**בשיתוף "אימהות לגבעות", פורום אימהות נערי הגבעות והחוות. לשיתוף מוזמנים לשלוח אלינו דואר אלקטרוני: [email protected]**

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי: