"רק הבמות לא סרו"

רשת האינטרנט משמשת לתחומי העבודה והפנאי, בתקשורת אישית וקהילתית, בלימוד תורה והרחבת הידע. התועלות ברשת משמשות בערבוביא עם סכנותיה הרבות – בזבוז הזמן, האלימות המילולית, הניתוק ממשפחה ומחברה לטובת חיי מסך וירטואליים, התאוות והסטיות הזמינות, הדעות המשובשות המופצות ברשת ואף סכנת פגיעה בחיים עצמם (בדוגמת הסיפור הטראגי שהוזכר). הרשת הולכת ומשתלטת על תחומים רבים בחיינו, עד שכמעט לא ניתן לדמיין אותם בלעדיה, וככזו היא גם דורשת התייחסות מעמיקה וכללי התנהגות נכונים.

הרשת החברתית

מקום לעצמה קובעת הרשת החברתית. 'לכל אדם יש שם', וגם פרופיל בפייסבוק, חשבון טוויטר ובלוג, ואם אפשר גם ערוץ יוטיוב ואתר אישי. חופש הביטוי העצום, שמאפשר לדבר בחופשיות ובפומבי, הוא משהו שלא היה כדוגמתו מעולם, כמו גם היכולת ליצור קשרים חוצי גבולות ומגזרים, בתוך מגוון אנושי עצום. הרשת החברתית – תופעה טובה או רעה?

בניגוד לאתרי תוכן מוגדר, חיובי או שלילי, הרשת החברתית היא 'פרווה', כך לכאורה. היא נותנת לכל אדם במה אישית בה הוא יכול לבטא את עצמו, לטוב או למוטב. בסך הכל יש כאן קהילה נוספת, אולי רחבה וזמינה יותר, שיש בה מהתועלת ומהסכנה שקיימות בכל חברה. אפשר ליצור קשרים טובים, למצוא אוזן קשבת ולקדם דברים חיוביים, ומאידך אפשר גם להתחבר לחברים רעים, להתאחד סביב המכנה המשותף הנמוך, לפרוץ את גדרי הצניעות ואף לפגוע בזולת באופן אנוש. אך האם יש ברשת החברתית משהו שמעבר לעוד קהילה/חברה?

"חדלו לכם מן האדם... כי במה נחשב הוא"

בתיאור מלכי בית דוד הצדיקים, אשר עשו את הישר בעיני ה' והנהיגו בצדק, חוזר בתנ"ך משפט בקורת אחד – "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות". מדובר בבמות בהן מקריבים קרבנות לשם ה', ולא חלילה לעבודה זרה. בתקופות מסוימות, לפני בנין המקדש, הבמות הללו היו מותרות ואף רצויות. אמנם, לאחר בנין המקדש נאסר באיסור חמור להקריב בבמות, אך "הבמות לא סרו". העם התקשה לוותר על עבודת ה' האינדיבידואלית, בבמה בה כל אחד הוא הכהן הגדול של עצמו, ולהתקבץ למקום אחד של עבודת ה' מרכזית. גם למקדש מביאים קרבנות אישיים, חוגגים ואוכלים במשפחה/חבורה בעלת סגנון מיוחד, אך הכל תחת קורת גג אחת, מסגרת מחייבת של מקדש אחד שבראשו כהן גדול אחד.

עבודת הבמות המודרנית היא הרשת, בה לכל אחד יש במה פרטית לביטוי עצמי, שכולה סובבת את דמותו ומעצימה אותה. הנביא מזהיר לבטוח בה' ולא לסמוך על האדם ויכולותיו – "חדלו לכם מן האדם... כי בַמֶה נחשב הוא" – וחז"ל דרשו "אל תקרי 'בַמֶה' אלא 'בָּמָה'". האדם השם את עצמו במרכז למרות אפסותו ("בַמֶה") עושה מעצמו בָּמָה. והרי זו מהות הבמה האישית ברשת החברתית, כשכל אחד שם את עצמו במרכז, במעין סגידה עצמית, כשבפרופיל/בלוג/אתר שלו העולם סובב אותו ומתמקד בדמותו.

סכנת הבמות

נשוב לשאלת הפתיחה: נכון שבכל חברה ישנן תופעות חיוביות ושליליות, ונכון שהגאוה דוחפת את האדם להתבלט בחברה, אך ברשת החברתית יש יותר מכך, היא מתבססת על תופעת הבמות (ובה "כל העולם במה"). בכל חברה האדם נאלץ להכיר בקיומם של אחרים וכך נוצרים איזונים, לעומת זאת הבמה הוירטואלית מעוצבת מראש כעולם של אדם יחיד שהאחרים סובבים רק אותו, צופים רק בו ומגיבים רק אליו. בנוסף, בחיים האמתיים ניכרים לסובבים צדדי האישיות השונים של האדם, לטוב ולמוטב, וכך נוצר איזון מסוים. לעומת זאת, על הבמה הוירטואלית, המנותקת מהחיים האמתיים, מעצב האדם לעצמו תדמית דמיונית שכולה חיוב ו'פוזה'.

התדמית הדמיונית ומלאת הגאוה סופחת אליה תופעות שליליות ממינים שונים. לעתים, בתופעות כמו 'שיימינג', תגובות קטלניות או חרם חברתי, מתנפץ האדם במציאות עם ניפוץ התדמית שברשת (עד שדעתו משתבשת והוא מעדיף ליטול את נפשו, מתוך פרסום רב ברשת, במקום לסגור את הפרופיל בפייסבוק ולהמשיך בחייו השלוים). אך לפני כל זה, הצבת האדם את עצמו במרכז הבמה בעיתית לכשעצמה. אפילו כשנדמה שהיא נעשית לשם שמים – מתוך רצון להפיץ תורה ודעת או להביא לתיקון עולם – הבמה הופכת את עבודת ה' לפולחן עצמי מזיק ושלילי.

הכיוון לתיקון – מקדש אחד ומלך אחד

לכן, כל עבודת ה' צריכה להתכנס אל בית המקדש בהר ה'. כשהסגנון האישי מסתופף תחת עבודת ה' הציבורית הוא נשמר מפולחן עצמי. וכך, תיקון הבמות הוא המעבר לעיסוק ברעיונות במקום באנשים. במציאות כזו הסגנון האישי משרת מטרה ודעה – אני אומר דברים מפני שהם חשובים, ולא שהדברים חשובים מפני שאמרתי אותם. לדוגמה, בלוג שמופיע תחת קורת גג חזקה ממנו, באתר העוסק בקידום נושא מסוים, מסוכן פחות לכותבו.

אך העובדה שאי-בטול הבמות נזקף לחובת המלך מלמדת כי תיקון הבמות אינו רק בהזדהות עם רעיון – מעין מקדש וירטואלי – אלא בהזדהות עם דמות, כדוגמת מלך מבית דוד, שסמכותו מובלטת בכך שהוא היחיד שמותר לו לשבת במקדש. כך גם, תיקון הבמות הוירטואליות אינו רק בהתאגדות סביב מסר – תיקון הגאוה האישית הוא רק על ידי הזדהות עם מנהיג/צדיק. בהתמסרות לרעיון בלבד אפשר לאבד את האישיות או לחלופין להמשיך ולהעצים אותה לצד הרעיון (ולעתים אפילו לסגוד לה דרכו) – שתי אפשרויות הפוכות שאינן רצויות. לעומת זאת, התמסרות לצדיק, דמות בעלת אישיות, מותירה מחד את החשיבות של האישיות והאנושיות המתלוות לרעיון המופשט, ומאידך דורשת מהאדם להכיר בכך שלא אישיותו שלו היא הנושאת המרכזית של הרעיון ומכריחה אותו לפנות את מרכז הבמה.

איך זה בדיוק נראה בתוך הרשת החברתית? בואו נחשוב על זה...

פורסם לראשונה בעלון 'גל עיני'