מכתב כואב ואוהב לעם ישראל

אני כותבת את השורות האלה בדמעות, זועקת את זעקתי על הדף ועט בתפילה לחדור ולו במעט ללבבות האחים והאחיות שלי, עם ישראל. בתפילה שהזעקה שלי לא תאבד בחלל הריק ותישמע, אני אומנם צעירה אך אני מבקשת משמעות ושליחות בחיי, אני משמשת השנה כמדריכה באחת האולפנות בארץ ואני עושה זאת מתוך אמונה ודאגה לנוער שגדל בנינו ואת המונח כאן כתבתי מתוך לב אוהב וכואב אך גם מאמין:

עברו ארבעה חודשים מאז תחילת שנה, חודשים שבהם נרצחו עשרים וחמישה יהודים, עשרות נפצעו ועדיין פצועים. בחודש האחרון הפציעה הוגדרה כקשה ביותר. אני לא יודעת לומר לאן מדינת ישראל לוקחת את עצמה בשתי ידיה, או שאני כן יודעת וקשה לרוב חברי לציבור להודות על כך. נוער יקר נהפך לטרור.

ארבעה חודשים הטרור משתולל ואין המדינה פוצה פיה, עומדת במקומה כאילו הייתה חסרת אונים. כאילו אינה יודעת מה לעשות במצבים כאלו, כאילו לא שמעה מעולם על טרור, על רוצחים, על כדורי אש על רכבים, סכינים ואבנים. היא חסרת אונים. ואני שואלת את אותה מדינה מה עלי לעשות? שאחיי נרצחים ברחובות ואיני מקבלת תשובה חוץ משתיקה, והשתיקה הזו מחרישה אוזניים. ואז מגדיל לעשות שר הביטחון ובאמירה בוטחת פונה לעם היושב בציון, "תאזרו בסבלנות" גל הטרור לא עומד להיפסק בזמן הקרוב". ואין כאן מקום להפגנה או התקוממות כי את חופש הביטוי דואגים למחוק, אז מה מצופה ממני כרגע? לסבול בשקט? לחכות ללויה הבאה? להיאנח במקומי?

אז קם לו נוער שאינו מסוגל לסבול יותר דם, שאינו מסוגל להכיל יותר את ההשפלה, את המדרון העצום הזה שפותחת מדינת ישראל לעצמה, נוער שלא מוכן לוותר על זהותו היהודית, על זכותו על ארצו. נוער שמזכיר לאחרים את השורשים. את נקודת ההתחלה של הקיום שלהם על אדמה הזו. ומסתבר שאין דרמה יותר גדולה מכך. והוא זוכה להיקרא "טרור", אותו נוער. כי כואב לו על רצח אחים, כי בוער לו על עתיד האחים, כי אכפת לו מעם ישראל, אכפת לו על ארץ עקובה בדם.

ועכשיו, חודש שנערים מעונים, מיוסרים בייסורים נוראיים, כי הם חשודים ברצח בכפר דומא. חודש שהם בתנאים איומים, שנוהגים בהם כאילו עשו את פשעי הטרור הכי חמורים מאז ומעולם. הם מוגדרים כפצצה מתקתקת וכך זכותם המינימלית נשללת ודמם הפקר למעניי השב"כ, הפקר להחלטות נפתלי בנט, הפקר לבנימין נתניהו, הפקר לעשרות רבנים, בוגדים ומפוחדים, אנשי ציבור ואנשים פרטיים בעשרות אלפים, שתומכים, מצביעים בעד, ומשתפי פעולה עקיפים וישירים באותם העינויים. ושאף אחד לא יצא מבולבל, הם מבהירים - אנחנו והם זה לא אותם אלה שנקראים "אחים", אנחנו לא נכללים באותה כותרת, אנחנו לא שותפים שלהם ואפילו לא בהגנה על זכויות אדם וזאת בטרם הוטחו ההאשמות כל שהן והכל לוטה בערפל, אז זה כבר נחתם אנחנו לא שייכים. ואני שוב שואלת, בזווית אחרת. למה יהודים מענים יהודים? למה לענות ילדים? למה לאף אחד לא אכפת מהם? למה אין כאן חוק, למה חינכו אותי במשך כל חיי לאהוב כל יהודי אך כאשר הדבר נוגע בימין קיצוני, מחנכי אומרים, עד כאן. אותם להוקיע. אותם לכלוא ולענות עד שייעלמו. את דמם מותר לרחוץ, אפשר ואף רצוי, להעביר בחוק עונש מוות לרוצחים. בשביל אלו חוק זה נועד. למה ארבעה חודשים לא עולה בקשה זו? הרי צריך אותה. הרי דם רבים נשפך. למה רק עכשיו אתם דורשים זאת?

אז בתור נוער אנחנו מרגישים בגידה. מעולם לא היה לנו רצון להחריב את הציונות הדתית, מעולם לא שאפתי לכך, גם לא חבריי. מיום ליום הולכת מדינת ישראל לטובת אויביה. מיום ליום הולכת ונאבדת זהותה היהודית של המדינה, הגדרתה בתור מדינת היהודים כבר לא מוכרת. לאף אחד לא אכפת על רצח יהודים, אולי אכפת אך לא ברמה של מעשה, מעשה שכל אחד תושב הכנסת או סתם ישראל יודע שהיה צריך לעשותו. מה מצופה מנוער כואב, דואג?, מה מצופה מנוער שנלחם על מסורת האבות?, מה מצופה מנוער המבקש להיאחז בארצו כאשר המדינה שלו נלחמת בו?.

חושדים בהם שהם בצעו את הרצח בדומא. מאשימים אותם בכך שרוצים הם להחריב את מדינת היהודים 2015, שהם מהווים בעצם קיומם איום איום על המדינה. הם טרור. טרור לכל דבר. יש דעאש, יש חמאס, יש חיזבאללה ויש את הנוער הזה. ואם נקרא לו בשמו" הטרור היהודי", ואני בשבר לבי מייחלת הלוואי והייתם פוקחים את עיניכם לפני שלא יהיה ניתן לאחות את הקרע העצום שנוצר כאן.

הבגידה הזאת נמשכת כל עוד חרב העינויים משספת את גרנות הנערים, כל עוד ממשיכים חברי הציונות הדתית, חברי ממשלה וחברי עם לתת יד לעינויים. לא באתי לדבר כאן על החוק שנאבד אם כי אפשר, באתי לדבר על היותנו אחים, על היותנו שותפים לשאיפה לגאולת ישראל. באתי לדבר , לשתף אותכם בסבל שבבגידה, לצעוק לכם, אולי תשמעו, על הצרה, על מלחמת האחים השקטה. אפילו כבר רועשת. באתי לספר לכם איך זה להיות שותפה, איך זה להיות תחת הכותרת טרור היהודי. עכשיו המדינה יודעת מה עליה לעשות. היא יודעת איך להתמודד מולי, מול הנוער הטרוריסטי הזה. עכשיו היא לא חסרת אונים והיא תעשה הכל כדי לנצח כאן. מדינת היהודים. איני באה להצדיק את מעשי הנערים רק באתי להסביר את המניעים, את אוזלת היד, החוסר אונים והתסכול העמוק שמביאים את הנוער לידי מעשים.

אני מאמינה באחים שלי

אני מאמינה בעם שלי

אני מאמינה שלמרות הכל אפשר וצריך אחרת

אוהבת, כואבת, מתפללת

שרה בן שושן