בע"ה י"ט ניסן תשפ"ד
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

"שמחים ונרגשים לעלות למטוסים"?

​על היציאה מהארץ בראש השנה בשמחה ובריקודים אל ארץ האויב

  • שלומי דביר
  • י"ב אלול תשע"ח - 22:26 23/08/2018
גודל: א א א
שלומי דביר
שלומי דביר שלומי דביר, בן 45, מתגורר בבת עין ב' ועוסק בעריכה לשונית. מנסה לפעול למען ההכרה במרכזיות עניינה של הארץ בתורתנו הקדושה.

בקטע קצר שפורסם אחר השואה תחת הכותרת "אל גבעת הגוויות בשלג" תיאר המשורר אורי-צבי גרינברג את רצח משפחתו בשדה מושלג על יד העיירה בילקמין. את הדברים פתח אורי-צבי בתיאור נפילתו של אביו על פניו ממכת קת הרובה של חייל גרמני. הגרמני צרח על אביו שיקום ומשלא נענה בעט בו במגפו השחור והפכו על גבו:

"משראה הסרדיוט שאבי אינו קם על רגליו, תחב את חרטום מגפו השחור אל מתחת בטנו של אבא ובעט בו והפכו על גב- והיו פני אבי: כאילו אדמת הגויים בעטה בם אף היא".

בדברים אלו של אורי צבי גרינברג על בעיטתה של אדמת הגויים נזכרתי השבוע.

ביום ראשון, ח' באלול, השתתפתי ביחד עם הורי ועם עוד כמה בני-דודים בטקס זיכרון צנוע שנערך בגבעתיים במלאת 76 שנה להשמדתה של קהילת יהודי קובל- עיירה יהודית במערב אוקראינה. כל בני הקהילה הזו, רובם חסידיו של האדמו"ר מצ'רנוביל, ובהם כל בני משפחתה המורחבת של סבתי, הובלו על גבריהם, נשיהם וטפם ביום ח' אלול תש"ב אל מבנה בית הכנסת הגדול.

שם ננעלו תחת מסגר ובריח ושמירה כבדה והמתינו לתורם בבורות הרצח שנחפרו למענם בבית הקברות היהודי הסמוך. כמעט כל יהודי קובל, חוץ מכמה ניצולים שהצליחו להימלט, נרצחו באותו יום. לא בידי הגרמנים אלא בידי שכיניהם האוקראינים.

על הזוועות שהתרחשו בבית הכנסת בשעות ההמתנה למוות העיד בן ציון שר- אחד מן הניצולים היחידים שהצליחו לצאת מבורות המוות ולהישאר בחיים. הנה קטע מעדותו כפי שחולקה לבאי האירוע:

"בשעה שבע וחצי נכנסו כמה אוקראינים, בחרו עשר נערות בנות 16-15 והוציאו אותן לבית ממול. כשהחזירו אותן כעבור שעה לא יכלו לעמוד על רגליהן מרוב עינויים. הילדות ישבו והתייפחו חרש [...] נכנס אוקראיני ומוביל איתו ילדים קטנים, עוללים, מבני שנה ומעלה. האוקראינים הציגו מחזה: זרקו למעלה את העוללים כדרך שזורקים כדור באוויר. הכרובים הזכים רוטשו... כל זה נעשה לעיני האמהות האומללות [...]"

לפנות ערב הוסעו היהודים במשאיות לבית הקברות. משפחות שלמות הועמדו על פי הבורות ונורו לתוכם בידי אוקראינים רעולי פנים. וכך סיפר בן ציון שר: "קבוצות קבוצות הובלו אל שפת הבור, הצטוו לרדת ונורו באש רובים אוטומאטיים [...] ילדים בני חמש ומעלה רוכזו בקבוצה מיוחדת והושלכו חיים לתוך הבור. בו בזמן הורתחו חביות זפת גדולות והאוקראינים הלכו מסביב ושפכו זפת רותחת על האנשים שלא מתו מהיריות. גם על הילדים נשפכה זפת רותחת כי בשבילם חבל היה לבזבז כדורי רובים...".

אחת מן המובלות אל הבור הייתה פניה פרישברג- בת דודתה של סבתא שלי. פניה אז הייתה בהריון מתקדם והיא כשלה בצעדיה. כשהתמהמהה יתר על המידה ניגש אליה אחד משכניה- אוקראיני מצויד בקרדום, וריטש את בטנה ביחד עם העובר.

את סיפור הירצחם של יהודי קובל שמעתי פעמים רבות מסבתא שלי שאיבדה ביום זה, ח' אלול תש"ב, את כל משפחתה. בכל עת ששמעתי את סיפורי הזוועה מפיה נזכרתי בדברי התורה בתוכחת בחוקותיי- "ואבדתם בגויים ואכלה אתכם ארץ אויבכם". ארץ האויב, אדמת הגויים, אכלה אותנו והקיאה אותנו. בעטה אותנו מתוכה שלא על מנת לשוב.

אך אל אדמת הגויים המקוללת הזו, אל ארץ הרוצחים אוקראינה הארורה הספוגה בדמם של אחינו ואחיותינו, נוהרים מן הארץ עשרות-אלפי יהודים. לא בצער, לא בפלצות, לא בתיעוב, כי אם בשמחה.
יהודים משלנו, נוטשים מאחורי גוום את הארץ שהבטיח ה' לאבותינו, הארץ שעליה נכרתה עמנו ברית עולם מאז ליל ברית בין הבתרים הגדול והנורא, הארץ שאליה נכספנו מתוך בורות הרצח ונהרות הדם, ומייחלים להגיע אל עיר אוקראינית טמאה ומשוקצת. מחלים את פניהם של הרוצחים האוקראינים שיארחו אותם, שיתנו להם מקום ללון. נוסעים אל ארץ הדמים לא באגרופים קמוצים ובשיניים חורקות בשאיפת נקמה, כי אם בשמחה.

אילו היו נכספי-אומן נוסעים לאוקראינה בצער, אילו היו נושאים עיניהם בשעת העלייה למטוסים כשעיניהם זולגות דמעות, אילו היו קוראים בעת היציאה מן הארץ את הפסוק "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים" וקורעים בגדיהם כמעשה התנאים ר' יהודה ור' חנינא ור' יונתן ור' מתיא בן חרש (ספרי פרשת ראה)- החרשתי.

עוד בנושא:

אומן? צבי יחזקאלי מזמין לבוא ולראות

האם יש לכם אלטרנטיבה?

פולמוס אומן - הרב אריאל לוי עונה למגיבים

"הגלות המרה אינה מקום התפילה"

"ואת תוהה לאן הולכים בנייך?" - אור בהירות הדרך: שירו של ביני לנדאו על הנסיעה לאומן

אך השרים, הרוקדים, הנכספים "שמחים ונרגשים לעלות למטוסים" (כמילותיו של אחד משירי אומן), חוזרים וצועקים את תועבת אוקראינה בראש חוצות. שרים בקולי-קולות ובלי להתבייש על אוקראינה, על אדמתה, על גניה, על עריה, על אגמיה ועל רחובותיה; משתוקקים, מתפללים "מי ייתן לי אבר כיונה" ואגיע "אומנה", נכספים ושרים "אל אוקראינה" (אחד מלהיטיו של איציק אשל), שרים, רוקדים ומתגעגעים אל רחוב פושקינה, אל אגם ה'תשליך' האוקראיני, אל גני אומן, אל נהר הבוג...

כל סיוטי הגלות האלה מוגשים אלינו, נצרבים באוזנינו, סובבים אותנו כל השנה ובמיוחד לקראת ראש השנה. ארוזים בדיסקים, בכרוזים המודבקים בכל פינה, בתעמולה בלתי-פוסקת, בשירים בבית הכנסת בכל שבת, בכל חתונה, בהקפות שמחת תורה, בריקודי ל"ג בעומר...לזוועה, עד להקיא.

עשרות-אלפי ה"שמחים ומתרגשים לעלות למטוסים" המחנכים את ילדיהם לצאת מן הארץ לפני גיל שבע, החוזרים בעיניים בורקות על שם העיר 'אומן' כאילו הייתה עיר הקודש, ההמונים שאינם זוכרים את הפסוק שלשמעו קרעו התנאים הקדושים את בגדיהם "וירשתם אותה וישבתם בה ושמרתם לעשות את כל החוקים", אך שרים בגרון ניחר ש"אין דבר גדול" מלצאת מהארץ, כל אלה מגדלים דור חדש שימאס בארץ חמדה, וכחטא המרגלים בזמנו- על הזוועה הזו עוד נשלם את המחיר. 

תגובות (70) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 15 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד