די להאשמות אישיות ומציאת פגמים

אני שומע בזמן האחרון וביתר תוקף בימים האחרונים אמירות חריפות מאוד מכל הכיוונים:

סמוטריץ' יהיר, בן גביר חוצפן, שני גאוותנים, וכו', כל אחד משבח ומפאר ומרומם את אישים אלו כפי יכולתו הוורבלית.

במחילה מכבוד תורתכם, אני רוצה להציע נקודת מבט מעט שונה על הוויכוח הנוכחי:

לענ"ד בימים כתיקונם אין חולק על מסירות הנפש של בצלאל ואיתמר, בשנה האחרונה כמעט כל הציבור היה מרוצה מההתנהלות שלהם ומשיתוף הפעולה שלהם. סמך עליהם שיישארו לילות שלמים, בנה על כך שימסרו את הנפש ויעשו כל שביכולתם כדי להפיל את הממשלה הגרועה בתולדות המדינה (כנראה, רק בימים אלו מתברר גודל המחדל מבחינת יוקר המחיה לדוג'). אגב, שניהם באופן אישי היו יכולים לפני כשנה לקבל כורסאות מעור צבי של שרים, ושניהם ויתרו עליהן כי הם אנשים ערכיים.

רק מה, עכשיו יש הרבה אמוציות סביב החלוקה של המפלגה הדתית ציונית מסורתית המאוחדת והכוללת.

האמוציות הללו נובעות ממקום טוב – הציבור שלנו ב"ה שואף לשלימות בכל התחומים וכמו שבחינוך יש תמיד מוסדות נוספים שנפתחים כדי לדייק ולשכלל את החינוך הדק היטב, מתוך הבנה שחינוך הילדים הוא הדבר שבוער בעצמותינו, כך גם בפוליטיקה, הנהגה בעברית, יש בירורים ובירורי בירורים אודת הדרך הטובה ביותר לתקן עולם במלכות שדי, ולהצעיד את המדינה על הדרך העולה בית אל, שתקיים את מטרתה כיסוד כיסא ה' בעולם.

הבעיה היחידה בכל הסיפור היא שבלהט הוויכוח שכחנו מאין באנו ולאן אנחנו הולכים, והתחלנו להתעסק בהאשמות אישיות ובהכפשות מיותרות, שרק יפגעו בסופו של דבר בריצה המשותפת ובסיכויים לנצח את המערכה הנוכחית.

תמונות המצב לענ"ד היא כזו:

מפלגת הציונות הדתית נחשבת יותר כציונות דתית "קלאסית" – מפלגה שגבולות הגזרה שלה כלפי הקהל המסורתי מצומצמים מחד אך יכולה לדבר אל מצביעי "הימין הרך", כיון שסמוטריץ' נתפס כיום כפחות קיצוני מבן-גביר וממילא יכול לבוא בתוך הקהל הנ"ל. מצביעים אלו יסכימו "לבלוע" גם את בן גביר מתוך הבנה שיש סיכון לא לעבור את אחוז החסימה. אמנם זה בתנאי שבן-גביר לא יקבל מקום כמו "המפלגה שלהם" אלא פחות. כמובן שזו הערכה, אך מתוך היכרות מסוימת עם השטח נראה שהיא קרובה מאוד לאמת.

מפלגת עוצמה יהודית פונה ליותר קהלים מהפריפריה וכמובן יש לה כח לא מבוטל כלל בציונות הדתית הקלאסית. ביום טוב היא יכולה בהחלט להגיע ל-6-7 מנדטים ואולי אפילו יותר בעז"ה לבד. הבעיה שלה היא שמצביעים רבים מהפריפריה, עם כל הכבוד למה שאומרים בסקרים, כשירגישו שביבי בסכנה – סיכוי סביר מאוד שיצביעו לו ולא לבן-גביר. מוזמנים לבדוק (בדקתי לא מעט וזו הייתה התשובה).

כעת, אילולא אחוז החסימה – הכי טוב היה למקסם את הקולות בכך שרצים בנפרד (כידידים) ולשאוב קולות משני המגזרים: הימין הרך מחד ואנשי הפריפריה מאידך. הבעיה היא שכרגע חרב אחוז החסימה מתנדנדת מעל ראשנו.

בצלאל סובר, כמו שכתבתי, שכדאי שלפחות כלפי חוץ המפלגה תוצג כמפלגת ציונות דתית קלאסית, כזו שתחליק טוב (יחסית) בגרון לאנשי הימין הרך. איתמר לעומתו, חושב שאם לא יהיה שוויון מלא בין המפלגות – אנשי הפריפריה יתקשו לתת את קולם ל"אשכנזים מנותקים" (ח"ו).

אין לי ספק ששניהם מכוונים לשם שמים וכוונותיהם טהורות. ובאמת לי, כצופה מן הצד, קשה להכריע מי צודק בוויכוח הזה. ברור שמבחינתם הם צודקים במאה אחוז והשני טועה במאה אחוז. זה התפקיד שלהם, ובעז"ה הם יגיעו לעמק השווה. תפקידנו כציבור הוא לא להשתתף במלחמות הבוץ הללו אלא להמתין ולתת להם להגיע להכרעה משותפת ביחד.

בעיקר חשוב לי שנדע להעריך אותם, את שניהם, ולא לייחס להם כל מיני מידות מגונות. אין בזה תועלת וזה רק מביא נזק. אגב, זה גם אסור...

בשולי הדברים, יש לי הצעה פרקטית שאולי תועיל:

כרגע המחלוקת היא על העשירייה הראשונה (שבינינו, עם כל הכבוד לסקרים, היא הריאלית. והלוואי ובעז"ה שנגיע אליה ואף נעקוף אותה).

ההצעה שלי היא (חכו עד הסוף ואל תתעצבנו באמצע!): חמישה מקומות לציונות הדתית, ארבעה לעוצמה יהודית ואחד לנועם.

למה? כך שני הצדדים יוכלו להציג לציבור שלהם תמונות ניצחון: סמוטריץ' קיבל יותר מקומות מבן-גביר (לטובת הימין הרך) מחד, ומאידך הייצוג של סמוטריץ' בעשירייה הראשונה הוא לא יותר מחצי (לטובת הפריפריה).

זו דעתי למעשה. אמנם, אני חוזר שהעיקר הוא שנראה כל אחד מעלת חברינו ולא חסרונם.

גילוי נאות: הכותב תומך (לא פעיל) של נועם, פקד אנשים לציונות הדתית והצביע ואף שיכנע אנשים להצביע לעוצמה יהודית במערכת הבחירות בה היה להם סיכוי (קלוש) לעבור.