לאחרונה ארבעים מנהיגים מרחבי העולם התכנסו בירושלים לציון שבעים וחמש שנה לשחרור אושוויץ. בנוסף, ראש הממשלה נתניהו פגש הנשיא טראמפ בוושינגטון ואת פוטין במוסקבה. לכן זה זמן טוב לזכור מה צריכה להיות מערכת היחסים שלנו עם העמים. אני קורא כרגע את הרומן החדש והמשעשע של צבי פישמן, "קומי אורי!", ספר ההמשך לרומן הפופולרי שלו, "טוביה בארץ המובטחת", שקראתי בהנאה רבה לפני כעשרים שנה.
בהרפתקה הראשונה, שלדבריו תהיה סאגה של חמישה ספרים (הכרך השלישי כבר הופיע באנגלית), פישמן אימץ את דמותו האהובה של שלום עליכם, טוביה החלבן, והביא אותו ואת בנותיו לארץ הקודש כדי להיות חלוצים בבניין הארץ. בספר ההמשך, טוביה הוא החלבן של העיר העתיקה, אך במקום להיות יהודי מדוכא ושבור בגלות, הוא לוקח חלק חשוב בהתחדשותה של האומה היהודית לצד יוסף טרומפלדור, זאב ז'בוטינסקי, אבא אחימאיר, אורי צבי גרינברג , ואברהם שטרן, שמתעוררים לחיים בכל האידיאליזם וגדלות שלהם בסיפור הדרמטי הזה.
בהקדמתו לספר אומר פישמן כי מטרתו להציג את הסיפור האמיתי של הציונות המודרנית וגיבורי התקופה (מבחינה ימנית ודתית מובהקת) באופן תוסס ומרתק, על מנת לגרום לדפי ההיסטוריה הציונית לחדור לליבם ונפשם של קוראים צעירים וזקנים כאחד.
זכיתי להתעסק רבות בתלמוד הירושלמי וכאשר קוראים את ספרו של פישמן אי אפשר שלא לראות כיצד הוא הולך בדרכו של הירושלמי שרואה בהמחשה וסיפורת יסודות מרכזים ביהדות. התלמוד הירושלמי מרבה בסיפורים עשירים ולפני סיפורים רבים הוא מוסיף את המילה דלמה שפירושו דרמה. כדי להתחבר אל התקופה ואל גיבוריה חייבים להמחיש את הדברים בנועם ובחינניות כמו שעושה מר פישמן.
בהצגת נקודת מבט דתית על התקופה, המחבר מסתמך מאוד על אישיותו של הרב קוק ועל תורתו - לא בצורת הרצאה אלא באמצעות אירועים דרמטיים של התקופה. מעניין במיוחד הוא ההמחשה של הופעתו של הרב קוק בשנת 1929 בפני הוועד הבינלאומי לקבוע מי הבעלים של הכותל - המוסלמים או היהודים? רישום על מגוון כתביו של הרב קוק, פישמן, במאי קולנוע ("סיפורי מעשיות של רבי נחמן") ותסריטאי הוליוודי לשעבר, יוצר דרמת מרתקת בבית המשפט - ללא ספק דפוס על פי סרטים הוליוודיים מפורסמים שמעולם לא ראיתי.
בעוד שרבים ממנהיגיו הציוניים החילונים של היישוב החדש דגלו במדיניות של ויתור ופייס כלפי שלטון המנדט הבריטי ודרישות ערביות מיליטנטיות, הרב קוק פנה לנציגים אומות העולם במעמד זקוף וגאווה יהודית עזה - אולי כשיעור נבואי למנהיגים שלנו היום – ככתוב בספר:
יושב ראש הוועדה הבלונדיני היה עורך דין נודע ופרופסור להיסטוריה באמסטרדם. הוא הלם בפטישו על השולחן והזמין את הרב קוק להיכנס. כל הדיבורים הופסקו מיד. הראשים הופנו אל הדלת כשנכנס הרב קוק לאולם, מחזיק תנ"ך בידו. כל היהודים נעמדו ביראת כבוד. הרב הדור הפנים עמד זקוף ודרוך, עיניו סוקרות את החדר בסקירה מהירה. לבוש בגלימת המשי הארוך שלו ועטור בשטריימל פרוותי, הוא נראה כמלך העומד למסור מסר חשוב לאומה.
למראה המנהיג הרוחני הנודע, הזדקפו שלושת השופטים בכיסאותיהם. האנשים בקהל הביטו בדריכות, חשים כי תוצאות הממצאים של הוועדה תיקבענה על פי מילותיו של הרב. הוא עלה על הבמה הקטנה במרכז החדר והניח את התנ"ך על דוכן העדים.
יושב הראש כחכח בגרונו ודיבר באנגלית במבטא הולנדי בולט. "הוועדה הבינלאומית הזו מונתה להחליט למי שייך הכותל המערבי. בתור רבה הראשי של פלשתינה, הוזמנת להציג את עמדתך בנושא."
הוא הביט ברב קוק וציפה לתשובתו. אף שהרב הנערך ידע אנגלית היטב, בחר לענות בעברית.
"מה זאת אומרת, 'הוועדה הבינלאומית תחליט למי שייך הכותל'? האם הוועדה הזו או חבר הלאומים הם בעליו של הכותל?"
הוא דיבר בקול נחוש וקורא תיגר, כאילו הגיע להשיב מלחמה שערה. שלושת השופטים נראו מופתעים. הקהל הגיב בפרץ מלמולים. אור של תקווה נראה על פני היהודים. דפיקת פטיש קראה לשתיקה. הרב קוק המשיך.
"העולם כולו שייך לבורא העולם – ברוך הוא וברוך שמו – והוא חילק את ארצות העולם לכל העמים, והעניק את הבעלות על ארץ ישראל כולה, כולל הכותל, לעם היהודי. שום כוח בעולם, לא חבר הלאומים ולא אימפריית אנגליה ולא הוועדה הזו, יכולים לקחת את הזכות הזו, מתנת ה', מהעם היהודי."
השופטים הגויים נראו מופתעים מההצהרה הנחרצת של הרב קוק. הערבים המהמו במחאה וצחקו. הרב קוק הרים את התנ"ך.
"ברצוני להתייחס לתנ"ך כאל מסמך הוכחה. שוב ושוב, למעלה ממאה פעמים, כתוב בפירוש שה', מלך העולם, נתן את ארץ ישראל ליהודים. לא יכולה להיות הוכחה ברורה מזו. כל העולם הנוצרי וכל המוסלמים, המבססים את דתם על היהדות, מקבלים את התנ"ך כאמת. כאן, אם כן, יש הוכחה לטענתנו שהכותל, וארץ ישראל כולה, שלנו."
"בראבו! בראבו!" קרא המשורר אורי צבי גרינברג בקול.
הרב קוק הושיט את הספר הקדוש לעבר השופטים. השופטים החליפו ביניהם מבטים מבולבלים. יושב הראש הרים את עיניו לשליח בית המשפט והנהן בראשו, וזה התקרב ונטל את התנ"ך מידיו של הרב. הוא הניח את התנ"ך על השולחן בפני השופטים. פרץ מחאה נשמע מכיוון הערבים. היהודים, לעומתם, נראו מרוצים ממהלך העניינים.
"הרב הראשי יכול להמשיך בעדותו," אמר יושב הראש.
הרב קוק נאחז בדוכן העדים. עיניו סקרו את החדר כדי לתת תחושה שדבריו נועדו לכולם.
"העולם המתורבת כולו יודע, שלאורך הדורות יהודים לעולם לא הפסיקו להתפלל בכותל המערבי. כולם יודעים שהכותל כונה 'כותל הדמעות' בגלל הדמעות ששפכו בו היהודים בתפילותיהם הנרגשות, דור אחרי דור, מאז שנחרב בית המקדש והעם היהודי הוגלה מארץ הקודש, אלף שנים לפני שנוסדה הדת המוסלמית."
המנהיגים הערבים פתחו בצעקות התנגדות. אחד מהם קפץ על רגליו. יושב הראש היכה על שולחנו בקול רם בהבעת פנים נרגזת, עד שהשקט שב לשרור. אחר הניד בראשו וסימן לרב להמשיך. כמו עורך דין מומחה, העביר הרב קוק את מבטו על פני כל הנוכחים באולם, כאילו הם השופטים האמתיים בנידון שלפניהם.
"קבריהם של היהודים התמימים שנטבחו באכזריות בפוגרומים, שהכתימו את ארצנו בדם לאחרונה, עדיין טריים. מתוך רצון להסיר את האשמה מעצמו וממנהיגים ערבים אחרים שהסיתו את הערבים לפרוע ביהודים, מאשים המופתי את הקרבנות. הוא טוען שהיהודים תכננו לכבוש את הר הבית. בעדות הכתובה שלו, הוא טוען שבכל רחבי הארץ נפוצו הודעות שיהודים תוקפים ערבים ושהמקומות המקודשים לאסלאם נתונים בסכנה. דבר זה אינו נכון. לא הייתה שום תכנית כזו. שום יהודי לא הרים יד על ערבי. ההסתה הייתה אך ורק מצד הערבים. הם התסיסו וגרמו לטבח."
הערבים שוב הגיבו בצעקות מחאה. קולו הרם של הרב הראשי היסה אותם. עיניו רשפו אש כשהביט לעברם, אש קדושה של האשמה.
"ערבים רצחו וטבחו באכזריות איומה רבנים קשישים, מורים מכובדים ותלמידים חפים מפשע, ששאיפתם היחידה בעולם הייתה להפיץ את דבר ה' ותורתו."
הרב קוק שב ופנה לשופטים.
"הם חיללו נשים טהורות וצנועות!"
השופטים הקשיבו בפנים חמורות סבר. זכר היום המר והנמהר רגש נקמה עורר בלבו הרדום של טוביה רגש נקמה, כלבה הממתינה לפרוץ מהר געש.
"הם טבחו באכזריות ילדים יקרים ועדינים. שלא להזכיר את העובדה ששרפו, חיללו וביזו ספרי תורה קדושים, שהעולם כולו, כולל המנהיגים הנאורים יותר של הנצרות והאסלאם, מחשיבים לקדושים, ומבינים שפסוקיהם הם דברי ה'."
הרב קוק השתתק והעביר את מבטו החודר על פני כל אחד מהשופטים, משתדל לגעת בלב כל אחד מהם, וליצור אתם קשר אנושי מעבר לחזות החיצונית הרשמית שלהם. הפנה השופט השוויצרי שאלה לרב השלו, אך התקיף.
"מדוע, אדוני, אתה מתעקש להילחם על הזכות על חומת האבן העתיקה הזו? אולי חבר העמים יסכים לבנות לכם כותל חדש מאבן ירושלמית יפה, במקום שבו תוכלו להתפלל כאוות לבכם?"
"יש אנשים עם לב של אבן". ענה הרב. "ויש אבנים עם לב של אנשים. אבני הכותל הם לבבות העם היהודי. אי אפשר להחליף אותן לעולם. אור ה' חופף על הכותל, ולא על שום חומה אחרת בעולם. עיני ה' אלוקינו בו מראשית השנה עד אחרית השנה, כל רגע ורגע, לנצח נצחים."
כמה שניות של דממה שררו באולם. ואז פתח השופט משבדיה את פיו לראשונה. "ידוע לכל שפלשתינה והכותל המערבי לא היו בידי העם היהודי במשך כמעט אלפיים שנה".
הרב קוק ענה ללא היסוס. "לפי החוק היהודי, אם ביתו של אדם נגזל ממנו באל כורחו, והוא לא הפסיק להביע את התנגדותו ואת געגועיו לשוב לביתו, הבית נשאר בבעלותו לצמיתות".
הגם שלא היה דתי, בן צבי, מנהיג תנועת העבודה, הנהן בהסכמה. מסביבו חידשו הערבים את צעקותיהם. הפעם נעמד יושב הראש על רגליו.
"יהיה כאן שקט בזמן השימוע, או שכל המפריעים ימצאו את עצמם מחוץ לאולם." הוא פנה לרב בקוצר רוח ושאל אם יש לו מה להוסיף.
"כן," ענה הרב הראשי, ופנה לעבר אנשי הממשל הבריטים. "יום יבוא וכל העמים יכירו בזכות הלגיטימית שלנו על אתר בית מקדשנו!" הכריז בקול רם ונישא. "וכולם ידעו שהנבואה הנוגעת למקום הקדוש הזה – 'כי ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים', תתקיים רק כאשר הבית הגדול והקדוש יעמוד שוב במקומו הראוי, על הר הבית, בידי בעליו המקוריים והאמתיים, עם ישראל, עמו הנצחי של ה', ולא בידי שום עם אחר – במהרה בימינו אמן."
"בראבו!" צעק המשורר אורי צבי גרינברג, מזנק לרגליו.
"אך בזאת לא סיימתי את דבריי," קרא הרב קוק. הוא שוב פנה אל אנשי הממשל הבריטים. דממה השתררה באולם. "בקשר לקרוי ה'ספר הלבן', המגביל הגירת יהודים לארץ ישראל – שתדענה ממשלת בריטניה וכל ממשלות העולם, שלא אימפריה כלשהי נתנה לנו חלק בארץ הקודש."
הרב הסב את פניו אל השופטים.
"לא ממשלות העולם, לא בריטניה וגם לא חבר העמים נתנו לנו את ארץ ישראל לנחלת עולם. אלא הקדוש ברוך הוא, מלך העולם כולו."
הבריטים ישבו על מקומם מופתעים לחלוטין. לא נתפס בדעתם שיהודי ידבר אליהם כך בארמון הממשלה.
"ואם הממשלה, שמונתה על ידי ההשגחה העליונה להיות מחסה ומגן לעם היהודי הנרדף, בוגדת במשימתה – לא רק בהסכמה לשפיכות דם אנשים נקיים, טהורים וקדושים בתחום שליטתה, אלא בניאוץ דברי אלוקים חיים באמצעות הגבלה מעשית של תחיית עם ישראל בארץ הקודש – נוכל להיות בטוחים שממשלה זו לא תצליח לסכל את תכניתו הנצחית של ה', ואין ספק שהאימפריה תקרוס ותיפול, בדיוק כשם שקרסו אימפריות עצומות לפניה. 'דבר אלוקינו יקום לעולם!'"
כאשר קוראים את התיאור של מר פישמן אי אפשר שלא להיזכר ברעיון מרכזי של התלמוד הירושלמי. הירושלמי עוסק במכתב ששלחו חכמי ירושלים לחכמי אלכסנדריה שיסגירו את רבי יהודה בן טבאי אליהם כדי שימנו אותו לנשיא. בקידומת של המכתב הם כתבו "מירושלים הגדולה לאלכסנדריה הקטנה".
הספר ממחיש את עיקרון החירות ואי אפשר שלא להיזכר במאמר הירושלמי שרבי עקיבא גדול התנאים עודד את בר כוכבא לצאת למרד והגדיר אותו כמלך המשיח. כמו כן מחיה הספר את יסוד השותפות עם א-ל שמאוד מודגשת בירושלמי. הירושלמי כאשר הוא מדבר על הגאולה הוא מציב דגם של גאולה טבעית והדרגתית – גאולת קימעא קימעא, והסיבה היא כדי שנהיה אנחנו – עם ישראל, שותפים בתהליך הגאולה.
