יש טובים ממני?! לא יכול להיות

לעיתים אדם חושב שמה שהוא עושה, או עשה בעבר, הוא הכי טוב ושהוא הכי טוב בתחומו. וכשהוא מגלה שיש אחרים טובים ומתקדמים ממנו, הוא יוצא מכליו, והוא מידרדר לעשות מעשים שלא ייעשו, מעשים שהם הפך עקרונותיו אותם הוא חי כל חייו, והכל בשם ה"פרגמטיות", ובשם אותם ערכים עליהם נלחם כל חייו, הוא עושה כעת את ההפך הגמור.

ישנו מדרש שמקובל להסבירו בחסידות על יצר הרע, שלפעמים "כגוי נדמה לו", ולפעמים "כתלמיד חכם נדמה לו". והיצר הרע שנדמה כתלמיד חכם, הוא הרבה הרבה יותר מסוכן. אם אני עושה עבירה ויודע שזו עבירה, זה דבר אחד. אבל כשאני עושה עבירה וחושב או מתרץ לעצמי שהיא מצווה, זה הרבה הרבה יותר מסוכן וחמור. אלו דברים פשוטים.

כשאדם שכל חייו נלחם למען ארץ ישראל וההתיישבות, קולט (אני מקווה: שלא במודע) שיש מי שצודק ממנו, שיש מי שחושב אחרת, ושהשיטה שלו מוכיחה את עצמה בניגוד לשיטה בה הוא עצמו אחז כל ימיו (ועוד אוחז), הוא מבין שלא הוא המוביל בתחום ההתיישבות, אלא אלו שהתנגדו לו, והחזיקו בשיטה אחרת, ובאומץ, אמונה ותעוזה רבה ממנו, הוא מתמלא קנאה וזעם. הוא לא מסוגל להשלים עם הרעיון שלא השקיע כל חייו בדבר הנכון באופן הנכון, וממילא לא מסוגל לתקן את עצמו מכאן והלאה, הוא מתחיל לרדוף את כל מי שחושב אחרת ממנו. אנשי ההתיישבות הוותיקים, ומי שמזוהה עמם, רודפים קשות את אנשי ההתיישבות הצעירים, הנאחזים בגבעות במסירות נפש גדולה משלהם, עם הצלחה גדולה משלהם, ועם אומץ ותעוזה להוביל קדימה ולפרוץ גבולות "בלתי עבירים" כביכול, יותר מהם. הם מסוגלים להכפיש אותם, להרוס במו ידיהם (או פיהם) את ארץ ישראל, ולהילחם בכל מי שנראה אחרת מהם.

פעילי ההתיישבות הוותיקים שוכחים אילו גבולות הם פרצו בעצמם לפני אי אילו שנים, מה שהיה בלתי מקובל ולא פוליטיקלי קורקט... אך היום, הם שכחו את ארץ ישראל, והם זוכרים את הכבוד של עצמם. הכי חשוב לומר זה שהם הביאו את ההישגים, ובשביל זה הם מוכנים להרוס לכל מי שאינו הם. אוי לאותה בושה ואוי לאותה כלימה, "אם אני לא משחק אני מפריע". זו גישת ראשי ההתיישבות דאז, והמזוהים עם שיטתם היום.

ההחלטה האומללה להילחם בגבעות שבשטחי B, כאשר ברור לכל מי שטיפה מבין מה הולך כאן שסכנת המדינה הפלסטינית מרחפת עוד מעל ראשנו, וכאשר חלקים נרחבים מארץ ישראל עודם מוזנחים לידי האויבים, היא חוסר יכולת להכיל את העובדה שיש טובים ממני, שיש צודקים ממני, שיש מי שיותר מצליח ממני ואכפת לו מארץ ישראל יותר ממני, ומוסר את נפשו יותר ממני. 

למנוע מדינה פלסטינית? רק כשזה מקובל, רק כשיש גב ציבורי. אם אין גב ציבורי מספיק שמן ורחב, אני לא אעשה כלום. חוכמה גדולה היא לומר את אשר כולם חושבים, ולעשות את אשר כולם מסכימים עליו. להוביל קדימה? לפרוץ מחסומים ולשלם על זה מחיר? לעמוד על האמת שאני מאמין בה עד הסוף? תשכחו מזה. ואם זה לא מספיק, אני גם ארדוף, אציק ואלחם בכל מי שאומר אחרת ממני, בכל מי שאינו ה"מיינסטרים", (איך שאני תופס אותו). עצוב.