כך תאר נתן אלתרמן את תבוסת שאול בהר הגלבוע:
הנה תמו יום קרב וערבו
המלא זעקת מנוסה,
עת המלך נפל על חרבו
וגילבוע לבש תבוסה.
ובארץ, עד שחר קם,
לא נדמו פרסות הרץ,
ונחירי רמכו בדם
ומבשרים כי הקרב נחרץ.
הנה תמו יום קרב וערבו,
והמלך נפל על חרבו.
בהבריק על הרים אור יום
בא הרץ אל מיפתן אימו
ובנפלו לרגליה דום
את רגליה כיסה דמו.
את רגליה כיסה שני
ויהיה העפר שדה קרב.
ובדברה אליו: קומה, בני -
מיני דמע חשכו עיניו.
ויספר לה יום קרב וערבו, -
איך המלך נפל על חרבו.
אז אמרה לו לנער: דם
את רגלי אימהות יכס,
אבל שבע יקום העם,
אם עלי אדמתו יובס.
את המלך פקד הדין.
אך יורש לו יקום עד עת,
כי עלי אדמתו השעין
את חרבו שעליה מת.
כה דיברה וקולה הרעיד.
ויהי כן. וישמע דוד.
כך תאר נתן אלתרמן את תבוסת שאול בהר הגלבוע.
לדברי חז"ל (בבלי מועד קטן כ"ו ע"ב) בקרב הזה נפל רוב הציבור – כלומר רוב צבא ישראל סדיר ומילואים נפלו על הרי הגלבוע.
תבוסה בהקף כזה מחייבת הסבר.
ההסבר שחז"ל נתנו לנפילת רוב עם ישראל על הרי הגלבוע הוא, שהמפלה באה בגלל הממלכתיים שהתרכזו אז באזור גוש עציון ודרום הר חברון של היום.
מאמר חז"ל זה מופיע בסגנונות שונים במקום רבים מאוד. (למשל - ירושלמי פאה פ"א ה"א -בשטינזלץ הוא בעמוד כז. ויקרא רבה פכ"ו ב. במדבר רבא פי"ט ב. שוחר טוב תהלים ז' ז' ועוד הרבה).
רבים קוראים את המאמר הזה, מעטים מבינים אותו, ורק היחידים מפנימים אותו.
אביא את המאמר בקצרה בשילוב מקורות ובתרגום לעברית –
דורו של דוד היו בהם צדיקים שפלפלו בארבעים ותשע פנים טהור וארבעים ותשע פנים טמא היו יורדים למלחמה ונופלים משום שהיו בהם בעלי לשון הרע. שכל מקום שדוד היה הולך היו מודיעים לשאול. אבל דורו של אחאב היו עובדי עבודה זרה והיו יורדין למלחמה ונוצחין משום שלא היו בהם בעלי לשון הרע. משום שאף אחד לא הודיע לאחאב היכן המערות והגבעות שבהם נביאי ה' מסתתרים. עד כדי כך שאליהו מכריז בהר הכרמל אני נותרתי נביא לה' לבדי ולמרות שכל העם יודעים שאליהו מקר במצח נחושה אף אחד מהעם לא נזעק לומר אליהו הנביא משקר יש עוד הרבה נביאים שמתחבאים במערות ובגבעות וספר לך היכן.
כדי להבין את המדרש צריך לזכור שצבאו של שאול היה בתהליך של התפוררות. שאול הפסיק להגן על הרועים והאיכרים היהודיים. לתוך הואקום הזה נכנסו דוד ואנשיו. אשר ניהלו מלחמת תנופה נחרצת נגד הפלישתים ושוסי המדבר.
ההתפתחות הנורמלית היתה שממלכת שאול היתה מתפוררת מעצמה ומלכות דוד היתה קמה במקומה.
מי שמנע את ההתפתחות הטבעית הזו היו הממלכתיים דאז.
בעיניהם הפעילות של דוד היתה מרד במלכות שאול הקדושה ולכן כל פעילות של דוד ואנשיו נגד הפלישתים ושוסי המדבר גררה הלשנה מידית שלהם לשאול. עד שדוד נאלץ להימלט אל אכיש מלך גת הפלישתי - דבר שכמובן חיזק את דעתם של הממלכתיים שדוד פועל ממניעים אישיים של שוד וגזל בלבד.
במצב הזה, הדרך היחידה לחלץ את הפקק שיצרו הממלכתיים היא תבוסה בשדה הקרב. רק אחרי שכל שדרת הפיקוד הרופס יחד עם כל החיילים הממלכתיים היודעים לפלפל בארבעים ותשעה פנים טמא ובארבעים ותשעה פנים טהור במקום לראות את המציאות הפשוטה של הפקרות ביטחונית וחוסר יכולת ממלכתית להגן על האיכר והרועה היהודי נפלו בקרב על מורדות הגלבוע, רק אז - בתום יום קרב וערבו המלא זעקת מנוסה עת המלך נפל על חרבו וגלבוע לבש תבוסה - נכנס השכל הישר לראשם של אלו שנשארו בחיים ומלכות ישראל יכלה להתקדם.
לעומת זאת, בימי אחאב אומנם עבדו קצת את ה', אבל בעיקר את הבעל ובעל זבוב וחבריהם. אבל היה להם שכל ישר להבין שכאשר המלך רודף מסיבות פוליטיות את נערי הגבעות, כמו אליהו שעלה על ראש גבעה אחת, ואת נערי המערות, כמו בני הנביאים שהתחבאו במערות, אין שום ענין לשתף איתו פעולה. לך חפש את החברים שלך - לא בשביל זה התגייסנו. לכן אליהו הנביא יכול היה לשקר בקול רם במצח נחושה מול המלך וכל העם ולהגיד: אני הנביא היחיד. בזמן שכל העם יודעים היכן מסתתרים בני הגבעות והמערות ופשוט התעלמו מצו המלך.
בזכות שכל ישר זה הרואה את המציאות כהויתה - ללא פלפולי ארבעים ותשעה פנים טהור וארבעים ותשעה פנים טמא - זכו לנצח במלחמה.
