אירועי הזמן האחרון העלו מחדש לרשות הרבים את העימות בין נציגי הממסד ובין מה שמכונה נוער-גבעות, 'הגבעונים' .
במציאות הסבוכה כיום, אור וחשך משמשים בערבוביא - יום אחד נאמר יישר-כח לחיילינו הצדיקים הנלחמים למען העם והארץ, ונשמח לשיתוף פעולה צבאי-אזרחי בשמירה על אדמות הלאום, ולמחרת נזעק נגד לובשי המדים (בירוק-זית או כחול) המתנכרים והורסים באטימות נקודת יישוב יהודית, עד כדי התרת דמם של נערי ישראל כפי שחווינו כעת באירוע הירי בו נפצע הנער הלל אסיף בן אפרת. גם בקרב הנוער היקר בגבעות יש הרבה מה לתקן, "את אשר יאהב יוכיח".
בתוך סערת הרגשות הפוקדת אותנו, ובאש המלובָּה היטב בכלי התקשורת, אנו מבקשים להעלות כאן מחשבות שאולי יהיו לעזרה בניווט, כאשר הדברים הבאים מכוונים בעיקר אל עצמנו .
לנער-הגבעות המפורסם ביותר קראו דוד. האח הקטן והדחוי, זה שאחיו הגדולים (יפי הבלורית והתואר) ביחידות-המובחרות בזים לו, הנער המסתובב עם הצאן בהרים, לבדו מול פני הסכנה, הנער המנגן ושר וחולם על בית-מקדש. ובהמשך, האיש הבורח מפני המלך שסימן אותו כאויב, מי שמתלקטים אליו "כל איש מצוק וכל איש מר נפש", מי שנאלץ לתמרן בין עזרה לאחיו מיד הפלשתים (פלסטין) ובין הסכנה שאותם אחים יסגירוהו.
הרוח הרעה מביאה את שאול לרדוף את דוד. האם שאול התכוון באמת להרוג כשהטיל את חניתו בטירוף לעבר דוד? קשה לדעת, אבל הוא משתמש באש חיה והסכנה מוחשית מדי. יש להזהר.
כיצד על דוד להגיב מול הרדיפה של שאול? לכאורה, לפי שורת הדין היבשה, דוד יכול להתייחס לשאול כ"רודף" שניתן להרגו, כמוצא אחרון , אבל דוד בוחר, שוב ושוב, לא לפגוע בשאול, כשם שיוסף הצדיק שילם טובה תחת רעה לאחיו שמכרוהו לישמעאלים. החלטה מוּדעת לשמור על מרקם האחוה גם כשהוא פרום וקרוע. יום יבוא והאחים ישלימו.
דוד אינו מרחם על אכזרים, אך הוא מרחם מאד על אחיו-אהוביו הרוצים להרגו. כמו שיוסף מכיר את אחיו למרות שהם לא הכירוהו . המרחם על אחיו יקבל את כתר המלכות, "כי מרחמם ינהגם".
הקשר למציאות היום אינו מקרי. אמנם יש להזהר ממסקנות חפוזות, קשה לדון גזרה-שוה מספר התנ"ך אל עולם המעשה, , ובכל זאת, אנו מאמינים שעלינו ללכת בדרכם של יוסף ודוד, במיוחד היום בעקבתא דמשיח בן יוסף ומשיח בן דוד. על כן, אף שאנשי הגבעות היום מוכים ונרדפים לרוב (צאו ובקרו בגבעות בהן הפסיקו לספור את כמות הפינויים, ההרחקות והמעצרים), מוטב לא לאזן את המשוואה ולא לרדוף את רודפינו. זה הכלל, והפרטים שייכים לתבונת המעשה.
ובהמשך לאנלוגיה ההיסטורית: דוד ידע גם לגעור באנשיו, מלב אוהב, ולמנוע אותם ממעשים נמהרים. אתם אכן מרי נפש, כי מררו את חייכם, אתם אנשים קשים וקשיחים, אבל אל תהיו קשים מדי ("האנשים האלה בני צרויה קשים ממני"), עלינו לדעת לגעור בעצמנו, להמתיק את הכעס והדינים המרירים ולשים מבטחנו בה', "האלקים יבקש את נרדף".
נראה להצביע על כלי נוסף מן המקורות הנותן 'שפה' למציאות הכואבת היום. לשם כך נפנה לסוגיה מעניינת בהלכה: "בא במחתרת" (סנהדרין דף עב, רמב"ם הלכות גניבה פרק ט).
בתמצית, התורה מתירה לבעל הבית להרוג את הגנב החותר לגנוב בלילה, דמו הותר. ההגיון מאחורי הדין הזה הוא הערכה שמי שמגיע ליטול בכח הזרוע את ממון חברו, מסוגל גם להרוג את בעל הבית. ולכן מותר לבעל הבית להקדים ולהרוג את הגנב מדין 'הבא להרגך השכם להורגו'! יוצא מן הכלל לדין זה, הוא מקרה נדיר ועצוב מאוד, בו הגנב הבא במחתרת הוא אב הנכנס לגנוב מבנו. כאן, לא עומדת לזכותו של הבן הסברה שהוזכרה, מתוך ההנחה שגם כשהאב מגיע לגנוב, הוא לא יגיע עד כדי מוכנות להרוג את בנו. לעומת זאת במקרה הפוך - אם הבן בא במחתרת, ההערכה היא שהבן דווקא כן מסוגל חלילה להרוג את אביו. גם במציאות הציבורית הנוכחית מדובר במערכת יחסים הכי קרובה וטבעית ואעפ"כ, קרה משהו בין האוהבים הכל-כך קרובים האלה, ומחיצה גבהה ביניהם, כשכל אחד נתפס בעיני חברו כמי ש'בא במחתרת' לביתו: המדינה גוזלת את הגבעה שלי, של עם-ישראל, ומעבירה אותה לאויב, ומנגד, הגבעון פוגע במשילותי, ומשחיר את פני.
עד היום היה ברור לשני הצדדים, כי לעולם אין בדעתי להרוג את זה שממולי, בכל מצב ובכל תנאי, כי "אנשים אחים אנחנו"! לצערנו המציאות השתנתה. לאחר שלשה אירועים קשים – אהוביה סנדק ז"ל, פציעת ידידיה וסרטייל והלל לנסקי ברמת גלעד לפני חצי שנה, והמקרה האחרון כעת – הורעה החזקה. מצד גורמי אכיפת החוק, הותרה הרצועה, ונקודת המוצא שלהם (לפחות כך יש לחשוש) כי אם יעמוד הגבעון כנגדם הם מוכנים להורגו ח"ו, למרות קרבת-הדם. כמו 'בן החותר לבית אביו' שאם יעמוד האב כנגדו הבן עשוי להרוג את האב.
ומה קורה בצד השני: לנו נראה כי מצד הגבעונים הריגת חייל או שוטר היא מחוץ לתחום. יש סכסוך קשה ועמוק, אי אפשר לטייח, אבל יש דברים שלא יעלו על הדעת, עד כאן. "כרחם אב על בנים" וכאב הבא במחתרת בבית בנו שעדיין רחמיו עליו ובשעת האמת לא יפגע בנפשו. אמנם בהחלט יתכן שהחייל או השוטר בסיטואציה מסוימת לא מרגיש כך, אולי הוא מדמיין (כי מישהו טרח להכניס לו לראש) שרוצים ברעתו, ואולי לעתים גם אשמים אנחנו כשהגדשנו את הסאה במעשים לא-שקולים של מרי נפש (שאיננו באים לדון אותם) שהגבירו את הלהבות כמו זריקת אבנים העלולות לפצוע. כך ה'פלונטר' נעשה סבוך יותר ויותר, ומי יתירנו?
בוא נדבר בלי מדים...
במאמר מוסגר: אפשר לחשוב כיצד הגענו להיכן שהגענו, אך כדאי לשים לב כי ה'רוח הרעה' הזו נדבקת בחייל (ובוודאי) בשוטר רק כאשר הוא לובש מדים. המדים יכולים להיות טובים מאד, הם 'מלבישים' את הלובש אותם משמעת ומחויבות, סדר וקבלת עול. אך מצד שני המדים נוטים להלביש מחלצות של ניכור ואדישות (עודנו זוכרים את השימוש בלובשי המדים בגירוש מגוש קטיף וצפון השומרון). אני בא בשם השלטון, המדינה, ויחסי האחוה אינם רלוונטיים. אולי אף אני חובש כיפה כמוך, ומאמין באותם ערכים, אבל כרגע אני 'בתפקיד' ואנו משני עברי המתרס. אותו חייל, מיד כשיפשוט את מדיו, ייזכר באחוה הטבעית, כי "אב אחד לכולנו".
מי המנגן שימתיק את הרוח הרעה? מהו הניגון שיחבר בין האחים?
לצד הדרישה למצות את הדין עם אנשי כוחות הבטחון שנתנו פורקן לרוח הרעה והטילו את החנית בנערים, ולצד הדרישה להפסיק להפנות את כוחות הבטחון שוב ושוב לעקירת גבעות (ד– עלינו לטכס עצה עמוקה כיצד לרפא את השברים ולאחות את האחוה.
בחדשי תמוז-אב אנו זוכרים כי מפתח התיקון נובע מאהבת ישראל. אכן, לפעמים האהבה נפגמת, קשה להביע אהבה אל מי שמצטייר כשונא אותי. לכן עלינו להעמיק ולחשוף את הרחמים, רחמנות עלי ועל נפשי ורחמנות על אחי היהודי הרואה בי אויב. הרחמים הם רגש הזדהות עמוק ביותר, כרחם אב על בנו, והם עוזרים 'לשחזר' את האהבה האבודה .
בנבואת זכריה למדנו כי על מנת ש"צום הרביעי וצום החמישי יהיה לששון ולשמחה" עלינו לקיים "וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם... וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ". לא נוותר על האמת ועל הצדק, ויחד עם זה לא נוותר על האהבה והשלום. עוד ילכו שניהם יחדיו, "חֶסֶד וֶאֱמֶת נִפְגָּשׁוּ צֶדֶק וְשָׁלוֹם נָשָׁקוּ. אֱמֶת מֵאֶרֶץ תִּצְמָח וְצֶדֶק מִשָּׁמַיִם נִשְׁקָף. גַּם ה' יִתֵּן הַטּוֹב וְאַרְצֵנוּ תִּתֵּן יְבוּלָהּ".
