לא פרימיטיביים, מציאותיים: למה אנחנו לא לוחצים ידיים?

הסערות הציבוריות האחרונות - בין אם זו היציאה של חיילי גולני מאירוע שכלל שירת נשים, ובין אם זו בקשתו של קצין בכיר להימנע מלחיצת יד לנשים כדי למנוע אי נעימות - מעוררות שוב את אותה תגובה פבלובית. הרשת גועשת, כותרות העיתונים זועקות על "הדרת נשים", והאדם המאמין, השומר על ההלכה, מוצג מיד כברברי, חשוך ופרימיטיבי.

אבל לפני שהדתיים מתנצלים, ומנסים להסביר את עצמם בתירוצים דחוקים, כדאי שנעצור רגע ונבחן את המציאות בעיניים פקוחות, אובייקטיביות ככל שניתן, אולי אפילו מדעיות. הוויכוח הזה הוא לא על נימוסים והליכות; הוא ויכוח בין שני מודלים של חיים.

המבחן הסטטיסטי

התרבות הכללית, זו שתוקפת את התרבות היהודית שמובילה הפרדה בין המינים וחיבור ביניהם במסגרת משפחתית, מציגה את עצמה כנאורה ומתקדמת. אבל בואו נבדוק את ה"קבלות" של המודל הזה. האם הוא עובד?

מאמר מפורסם שפורסם בעיתון הקנדי הגדול "Globe and Mail", תחת הכותרת "Mommy's Little Secret" (הסוד הקטן של אמא), מצטט את פרופ' דיקנס שמצביע על נתונים מדהימים לגבי אחוזי אי-הנאמנות בחיי המשפחה במערב. ישנם מחקרים, כמו בדיקות דם שנערכו בכיתה בבריטניה, שהראו נתונים בלתי נתפסים על ילדים שאינם מאביהם הביולוגיים - 30% במחקר הזה. גם אם נהיה סקפטיים ונמתן את המספרים, הסטטיסטיקה המקובלת מדברת על אחוזים גבוהים מאוד של בגידות ועל כ-50% גירושין בממוצע באירופה (ובמדינות מסוימות אף למעלה מכך).

זהו מודל שבמבחן התוצאה - נכשל. חיי המשפחה בו מתפרקים, והנאמנות הפכה למושג נזיל. מנגד, עומד המודל היהודי המסורתי. נכון, גם אצלנו יש בעיות, אנחנו לא חיים בגן עדן, אבל במספרים הגדולים זהו מודל מנצח. התא המשפחתי יציב יותר, אחוזי הגירושין נמוכים יותר, והנאמנות נשמרת. אז מדוע שנרצה לאמץ מנהגים של חברה שתוצאותיה הרסניות?

זו עסקת חבילה

יאמרו הליברלים: "מה הקשר? אפשר ללחוץ יד, אפשר לשמוע שירה, ועדיין להיות נאמנים". התשובה היא שהחיים הם "עסקת חבילה". אי אפשר לחיות במערכת תרבותית שמטשטשת את הגבולות בין המינים, שמקדשת מגע פיזי סתמי וקרבה חיצונית, ולצפות שזה לא ישפיע על המהות.

יש איזו היתממות, אולי אפילו צביעות, בניסיון לטעון ששירת נשים היא רק מוזיקה ושמגע הוא רק נימוס. האדם הוא יצור ביולוגי, יצרי. כשמטשטשים את הגבולות, כשמנרמלים נשיקות ידיים או חיבוקים "ידידותיים", המדרון נעשה חלקלק. הניסיון לצייר את שומרי ההלכה כמי שסובלים מ"מיניות אובססיבית" הוא רק מסכה. האמת הפוכה: דווקא ההכרה בכוחו של היצר ובדינמיקה האמיתית בין גברים לנשים - שבה אין באמת "חברות" אפלטונית אלא רק אהבה משפחתית או משיכה - היא זו שמאפשרת לנו לבנות חברה בריאה ומוגנת.

בודהיסט כן, דוס פחות 

מעניין להתבונן על תגובת החברה הישראלית לתופעות תרבותיות אחרות. אני מכיר את סיפורו של אחד הפסיכולוגים הבכירים בארץ, דמות מוערכת מאוד, שהפך לבודהיסט. הוא מגיע לכנסים מקצועיים עם בגדים וסממנים בודהיסטיים מובהקים. ומה התגובה? חיוכים, כבוד, הערכה ל"רוחניות" שלו. זה נתפס כפלורליזם.

אך כשקצין או חייל יהודי מבקש לשמור על גדרי ההלכה שלו, על המודל התרבותי שלו - פתאום הליברליות נעלמת. פתאום זה "הדרת נשים". מדוע לכבד את הבודהיזם זה נאור, ולכבד את היהדות זה חשוך? התשובה היא שזה לא ויכוח רציונלי, אלא מאבק על זהות.

מבט פנימה: אל הנוער שלנו

הדברים אמורים גם, ואולי בעיקר, כלפי פנים, אל הציונות הדתית. אני שומע את הוויכוחים בתנועות הנוער. "אנחנו חבר'ה טובים", הם אומרים, "אנחנו רוצים גיבוש, לא פריצות".

כמי שמנסה לעזור לאנשים בשלום בית כשלושים שנה, אני רואה את הדברים מה"קישקע", מבפנים. אני רואה זוגות שמגיעים לטיפול עשרות שנים אחרי אותו "גיבוש" תמים. המציאות מלמדת שחוסר שמירה על נגיעה ועל גבולות לפני הנישואין, גובה מחיר כבד.

זוגות רבים מתחתנים לא מתוך בחירה חופשית ונקייה, אלא מתוך רגשי אשמה ובלבול שנוצרו בעקבות קשרים פיזיים לפני הנשואים. הם נכנסים לברית הנישואין כשהם כבר "פצועים", ולעיתים מגלים מאוחר מדי שהתחברו לאדם שלא מתאים להם, רק בגלל שהמגע הפיזי עיוור את עיניהם.

אנחנו לא צריכים להתנצל. אנחנו לא צריכים לאמץ את הנימוסים של אירופה או את קודי ההתנהגות של התרבות החילונית. 

אחרי כל הדיבורים, אם היינו לוקחים את אותן נשים המוחות כעת נגד האלוף זיני, ומציעים להן בחירה דיסקרטית - באיזה מודל היית מעדיפה שבן הזוג שלך יבחר? האם היית רוצה שבעלך יישאר בתרבות המערבית ה'פתוחה', זו שבה לחיצות יד, חיבוקים ושיחות נפש עם נשים זרות הם דבר שבשגרה? או שהיית מעדיפה שינהג בדיוק כפי שנהג האלוף - בכבוד, בנימוס, אך באופן ענייני וקונקרטי בלבד, ללא שום מגע או אינטימיות עודפת? נראה שהתשובה ברורה.

יש לנו מודל עתיק, חכם, ומוכח סטטיסטית שמייצר חיים טובים יותר, נאמנים יותר ויציבים יותר. במקום להרכין ראש בפני הביקורת, כדאי לזקוף קומה ולהגיד: אנחנו בוחרים בנאמנות.