עבדים של הקונצפציה

יש מילה בעברית שראוי לחרוט אותה מעל הכניסה לכנסת ולכל קורס קצינים במדינה הזאת, והיא איננה מילה שחבר כנסת או קצין כלשהו מעוניין לשמוע: “קונספציה”. הרעיון המקובע, האשליה השלטת, החסינה מפני עובדות, זו שאמרה למטה הכללי בשנת 1973 שמצרים לא תעז לתקוף, ואמרה לו שוב בשנת 2023 שחמאס מורתע, מאולף, עסוק בענייני שלטון, באישורי עבודה ובכספי קטאר. שתי אשליות, שני אסונות. הראשונה עלתה לנו כמעט באובדן המדינה ובאלפי בנינו. השנייה הביאה עלינו את הטבח של השבעה באוקטובר: כאלף ומאתיים נרצחים, יותר מדי פצועים, נשים שנאנסו לצד גופות בני משפחתן, ומדינה שנדקרה בלב ליבה. הקונספציה איננה טעות חד פעמית שהצבא שגה בה ולמד ממנה. היא דרך ראייה, והיא עדיין מפקדת.

אפשר לראות אותה פועלת בזעיר אנפין בהרי השומרון, שם הדיח לפני כשבועיים מח”ט שומרון את רבש”ץ יצהר. לא חמום מוח ולא מעמסה, אלא אדם המכהן בתפקיד למעלה מעשור, מי שזכה בתואר מצטיין אוגדה, מי שמגיע ראשון לכל אירוע ומטפל בפצועים במו ידיו עוד בטרם מגיע אמבולנס כלשהו. חטאו, בלשון דובר צה”ל, היה “אירועים חוזרים של חריגה מסמכות”. בתרגום מעברית בירוקרטית לעברית מדוברת: חטאו היה שהוא טוב מדי בעבודתו, התקפי מדי, ולא מוכן מדי להמתין לאישורים בשעה שיהודים נמצאים בסכנה. הוא לא התאים לקונספציה. ולכן הודח.

האויב הבין את המסר הרבה יותר מהר מאיתנו. תוך יום אחד נפוצה הידיעה לכל כפר בסביבה, וערביי מאדמא, היושבים ממש בצמוד ליצהר, עשו את מה שתמיד רצו לעשות וכעת חשו חופשיים לעשות: הם הציתו שריפות בכמה מוקדים שנועדו לשרוף את היהודים חיים ולהבריחם מבתיהם. הלהבות התפשטו ברוח עזה על פני המדרון, ותושבי יצהר - אותם אנשים ממש שזה עתה נושל מהם שומרם - ירדו בעצמם לבלום את האש, וממתינים זמן רב מדי עד שיגיע כוח רשמי. זה מה שקנתה ההדחה, וקנתה זאת מיד. הסירו את האיש הגורם לאויב להסס, והאויב יחדל להסס.

ראיתי את הקונספציה במו עיניי, וזה מחזה סוריאליסטי ומדכא כאחד. כיתת שוטרי מג”ב, מאומנת ומצוידת למלחמה, צועדת בציוד קרבי מלא אל נקודת התיישבות חדשה סמוך לאריאל - לשם מה, בדיוק? כדי לצוד את מי שמתכננים את רציחתנו? לא. משימתם הייתה למסור צו שטח צבאי סגור לקומץ בני נוער יהודים, שכל "פשעם" היה הניסיון להחזיק באדמתנו מול המערכה האיטית, הסבלנית והממומנת בידי האיחוד האירופי, שמטרתה להשתלט עליה. במקום לחזק את ידם של המגינים המסורים האלו, צבא היהודים עצמו מחרים את עדרי העזים שבהם משתמשים אותם צעירים כדי לשמור על האדמה בידיים יהודיות, כאילו עדר עזים הוא האיום על המדינה היהודית ולא כלי אחד בארגז הכלים שנועדו לשמרה. אנחנו שולחים את מיטב בנינו לרדוף אחר ילדים ולתפוס בהמות, וקוראים לזה ניהול וסדר. זה אינו סדר. זוהי הקונספציה במדים. והיא - כהרגלה - נוגד את האינטרסים החיוניים שלנו.

בינתיים המערכה האמיתית מתקדמת ללא הפרעה, משום שהקונספציה אינה מסוגלת ואינה מוכנה, מעצם טבעה המקבעת, לראות אותה. התוכנית ששירטט לפני שנים ראש ממשלת הרשות הפלסטינית לשעבר, סלאם פיאד - להקים מדינה פלסטינית לא במשא ומתן אלא בעובדות בשטח, בתים, כבישים ובתי ספר בלתי חוקיים הנפרשים על פני שטח C, חלק גדול מהם במימון אירופי - איננה תיאוריה שבנייר עמדה. היא מתרחשת על כל רכס ביהודה ושומרון. ראש ממשלה פלסטיני לשעבר נוסף, מוחמד שתייה, אמר זאת ללא שמץ של מבוכה: המאבק אינו על הלחם, הוא על האדמה, ומשרד החקלאות הוא קו ההגנה הראשון במאבק הזה. הם אמרו לנו, במו פיהם, שעץ הזית הוא נשק. וכך אכן הוא. תחקירים תיעדו כיצד חמאס מממן ומחלק מאות אלפי עצים, הנשתלים בכוונת מכוון סמוך לכבישים וליישובים יהודים, כדי לתפוס קרקע ולספק מחסה למחבל חמוש. הרועה שהותקף סמוך לחוות גל יוסף נפל קורבן למארב שנפרס מאחורי עץ כזה בדיוק.

וכאן מגיע החלק שראוי שיושיב כל בוחר ומשלם מסים במדינה הזאת בטרם ימשיך לקרוא. בעוד חיילינו פושטים בחשכה על מאורות הטרור בקבאטיה ובאל-יאמון, ומסכנים את חייהם בכפרים המהללים את מי שרוצחים אותנו, המנהל האזרחי מוציא את כספנו לאור היום כדי לפתח את החקלאות של אותם כפרים עצמם: מגדלי המלפפונים שלהם, מגדלי הדגים ומגדלי האננס שלהם בפינות העוינות ביותר של השומרון. ובכלל זה בקשות שאפתניות להקמת מאגרי מים ותשתיות שיאפשרו להרחיב את העיבוד על פני כמאה אלף דונם נוספים. אנחנו נלחמים באויב ביד אחת ומשקים את שדותיו ביד השנייה. אין דיוקן צלול מזה של מדינה הנמצאת במלחמה עם עצמה, בשקט ובאיוולת כאחד.

ואם מישהו עדיין נאחז בפנטזיה המנחמת שכל זה אינו אלא אי הבנה טרגית שתימוג בקצת שגשוג, הרי שהערבים עצמם כבר השיבו על השאלה. בסקר האחרון של ח’ליל שקאקי, שנתיים תמימות לאחר הטבח ולאחר כל מה שניתך עליהם מאז, רוב הפלסטינים עדיין אומרים שההחלטה על השבעה באוקטובר הייתה נכונה, וביהודה ושומרון הנתון הזה מטפס ל-59 אחוז. קרוב לשבעה מכל עשרה מתנגדים לפירוז חמאס מנשקו, גם כאשר החלופה המוצהרת היא חזרה למלחמה של ממש. הם אינם מבולבלים כלל וכלל באשר לזהותם ולרצונותיהם. אנחנו הצד המבולבל כאן. למרבה הטרגדיה והבושה, האשליה היא כולה ורק שלנו.

דבר מכל זה, וייאמר הדבר בפשטות, אינו אשמתם של החייל או הקצין בשטח. הבחורים והבחורות שלנו הם גיבורים במובן המלא ביותר של המילה, מוכנים לרוץ היישר אל תוך האש למען אדם זר, מסיבה אחת בלבד - משום שאותו זר הוא יהודי. אך גבורה בתחתית אינה יכולה להציל מערכת חולה בראשה. אומץ לב אינו יכול לפצות על מעמד פוליטי ועל פיקוד בכיר שאינם מבינים את המלחמה שהם מנהלים באמת, שמענישים את מגיניהם היעילים ביותר, שרואים במחזיקים באדמה את האיום ובמשתלטים על האדמה שותפים. 

החזירו לתפקידו את האיש שהדחתם ביצהר. חדלו לממן את יבול האויב. תמכו במאמצים לשמר את השליטה היהודית במולדת היהודית ובלב ארצנו. ומעל לכל, קִראו לאויב בשמו ביושר, משום שמדינה המסרבת לראות מי מבקש להרגה כבר הפסידה את הקרב הראשון והחשוב מכל. קברנו די והותר מילדינו על מזבח הקונספציה. ואם לא תשחררו את דעתכם משעבוד מסוכן ויחיד במינו זה, האסון הבא אינו שאלה של אם. הוא רק, כפי שתמיד היה, שאלה של מתי. חס וחלילה…