װי אַ פּאַראָל פוּן דור צוּ דור

'כמו סיסמא יהא השיר מדור לדור', תרגם אברהם שלונסקי את שירו של הישל גליק. 'אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה', הפך להימנון הפרטיזנים היהודיים במלחמת העולם השניה.

הירשל גליק בן עשרים ושתיים היה, כשברח ממחנה עבודה באסטוניה, ונמלט אל הפרטיזנים הלוחמים בצוררים הנאצים. הוא נהרג בשנת תש"ד. כמוהו נהרגו עוד פרטיזנים רבים, שלחמו בעמלק הנאצי, והקיזו יותר מטיפה של דם. אך הירשל גליק ייזכר לנצח, בזכות שירו מלא העידוד והתקווה – 'אל נא תאמר הנה דרכי האחרונה'.

לא ידע הוא את המילים העבריות לשירו. את צוואתו בשיר הפך אברהם שלונסקי, להימנון המושר היום בפי כל ילד וילדה. שירו של גליק הפך במהרה להימנון הפרטיזנים באירופה. 'זה יום נכספנו לו עוד יעל ויבוא', הוא כתב, והוא צדק. היום הזה הגיע. התבוסה הייתה שואה נוראה בה הוכחד שליש מהעם, אך היום הנכסף הגיע.

"כאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרוץ", הייתה התגובה הישראלית לעינויי ההשמדה במצרים. אירופה הנוצרית לא רק הקיאה את העם היהודי מתוכה, אלא עוד נאלצה להקים לו מדינה.

לעינוי הזוועתי האירופי במלחמת העולם השניה, יש היום דרכים דיפלומטיות להשיג מטרות צבועות, המעונבות במחלצות הלוחצות ידיים בטרקליני אירופה. אך לנו יש את הירשל גליק שעודד אותנו, כשאת אור היום הסתירו שמי העננה.

העידוד הזה נראה אז כדבר לא מציאותי. הוא כתב 'עמוד השחר על יומנו אור יהל / עם הצורר יחלוף תמולנו כמו צל'. אך מי האמין? מיליוני הרוגים יהודיים שלא זכו לראות את תליית המן הגרמני, חוו את השואה האיומה בתולדות האנושות. אך נבואתו של גליק ניצחה. טיפת הדם בשיר שהפכה לנהרות של דם באירופה, הפריחה עוז וגבורה של פרטיזנים, והמשיכה להפריח אחריו גם עוז וגבורה של מעפילים, ועוז וגבורה של לוחמים על שחרור ישראל מיד צר.

מארץ התמר הארצישראלי עד ירכתי כפורים אירופיים, מלאו הדרכים מכאובות וייסורים. אך עוז הרוח לא חדל, ועוז הגבורה היהודית פרץ ובנה, לחם וניצח. את המסר הזה ציווה גליק להעביר מדור לדור: 'אך אם חלילה יאחר לבוא האור / כמו סיסמה יהא השיר מדור לדור'. הסיסמה הזאת היא חיינו. את הסיסמה הזאת מסר יוסף לאחיו במצרים. עם הסיסמה הזאת הגיע משה לגאול את העם. עם יוצר הסיסמא עלה העם ממצרים, ועם הסיסמא הזאת יצא העם מאירופה.

איך מתמודדים עם קשיים, איך נלחמים כשאין כל סיכוי, איך קופצים לים עם עגלות ותינוקות, איך זורקים על טנקי אס אס בקבוקי תבערה, לומדים מנחשון בן עמינדב ומהירשל גליק. דע לך שלמסור את הנפש אינה אופציה. הילחם, היאבק, חבל תחבולות, תקוף גם אם לא נראה כל סיכוי. אל תחשב חשבונות שמים, השלך נפשך מנגד, ויושב בשמים ישלח עזרך מקודש.

אך אם חלילה יאחר לבוא האור, על אף כל הניסיונות וכל חירופי הנפש, הסיסמה תמשיך לפלס את דרכה מדור לדור. הסיסמה אומרת: לא קובעת התבונה כי אם האמונה. עם הסיסמה הזאת חצו את ים סוף, ועם הסיסמא הזאת עלו מאירופה לארץ ישראל. הנחישות ועוז הרוח, הרצון להמשכיות יהודית ואמונה גדולה, הם שהחליפו את טיפות הדם בטיפות ניצחון.

אל תאמר זו דרכי האחרונה, אמור זו דרכי וזו אמונתי, אני אעשה את שלי וה' יעשה הטוב בעיניו. זה המסר וזו הסיסמה. זה החינוך העצמי וזה החינוך של בנינו ותלמידינו. והיה כי ישאלך בנך מחר לאמור, מה הצפירה הזאת לכם, ומהו יום הזיכרון הזה בחודש ניסן? וענית ואמרת, למען תזכור את יום צאתך מאירופה כל ימי חייך. ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות, ואפילו לימות המשיח.

בחוזק יד הוציא הקב"ה אותנו מאירופה כדי שנעלה לארץ ישראל, נקים מדינה ונחזיר את השכינה לציון. דורות של חולמים שהתפללו על 'ותחזינה עינינו בשובך לציון', התפללו להגיע ליום הזה.

אתה ואני, אנחנו ובנינו, גדולינו ותלמידינו זכינו. דוכתא דגדולי ישראל בדורות הקודמים לא זכו, אנחנו זכינו. שמור היטב על הסיסמא, הדק אותה אל ליבך, הנח אותה על שמאלך ובין עיניך, שנן אותה לבניך, וזכור: הסיסמא של הירשל גליק ניצחה.