"בכלא אתה מבין שאם לא תעשה משהו עם השמחה זה יסגור עליך"

קשה לדמיין מציאות של חוסר אונים גדולה יותר מזאת שחווה דוד חי חסדאי, תושב השומרון, בן 30 אב למשפחה. שנה מחייו הוא בילה תחת סוגר ובריח והשתחרר כשזוכה לחלוטין מכל האשמות נגדו. 

"זה סוגר על הנפש משהו מטורף" הוא משחזר את השנה שעברה עליו - "אדם נהיה מפוחד מהכל. אתה לא יודע כמה זמן את הולך להיות שם. כשיש כבר רגעים של תקווה, אתה מיד שוב נופל". 

את שלושת השבועות הראשונים הוא בילה במרתפי השב"כ - "המעוז הכי חזק של הסטרא אחרא" כלשונו. "להיות במרתפים של השב"כ זה תנאים מאוד קיצוניים" באופן אבסורדי מה שהחזיק אותו שם היה כשחשב על החטופים "הם עברו לי בראש וחשבתי שכנראה שהם עוברים דברים יותר קשים ממני"... 

כשאין ספרים הולכים לשירים

כאמור חסדאי, זוכה לאחרונה בבית המשפט המחוזי מכל האישומים נגדו. לפני כשנה הוא נתקל ברכב של בדואיות אזרחיות ישראל שנכנסו בטעות ליישוב מגוריו בשומרון. מאוחר יותר רכבן נרגם באבנים והוצת, במרחק קילומטר מנקודת הפגישה, והשב"כ והמשטרה החליטו להאשים אותו בכל מחיר. בפסק הדין השופטת מנתה בפירוט את עיוותי הדין בעת הכנת כתב האישום נגדו, שכללו בין השאר שימת גרסה בפי מתלוננת ו'מסדר זיהוי' שכולל אך ורק אותו כדמות יחידה לזיהוי.

ובתוך כל המציאות הזאת של בידוד בלתי נתפס, נשמע שחסדאי כאילו נולד מחדש, לומד את כל הקלישאות והטיפים שמשננים לנו על שמחה על בשרו. 

"אין לך עם מי לדבר, אין לך איזו חברותא - זה רק אתה עם הקב"ה בהתבודדות. ואני בתפילות כל הזמן שלא יאונה לי כל רע, שאחזור שלם בגופי ונפשי וכו'".

בהיעדר ספרים וחומרי קריאה בשבועות הראשונה הוא ניסה לשחזר שירי אמונה שהוא זכר - "שרתי כל מיני משפטים כמו 'עוד ייפלו מסכי הברזל' של ביני לנדאו".  

לא שאלת את עצמך למה ה' עושה לך את זה? 

"ברור שכן. אבל אתה גם מבין שאצל הקב"ה זה לא שאתה שואל שאלה ומיד מקבל תשובה. לפעמים זה תהליך מסוים שאתה צריך לעבור. ואתה צריך לנסות להזכיר לעצמך שכלית שיש בורא והוא מסדר את הכל כל הזמן והכל יתגלגל לטובה. הזכרתי לעצמי שוב ושוב שהקב"ה לא מפקיר. והוא גם ישאיר לך דברים במציאות שתוכל להיאחז בהם. 

"אבל צריך אוזן פנימית כדי לשמוע את המקומות האלה שבהם הקול האלוקי מדבר אלינו מתוך המציאות. אדם שהוא חופשי יש לו יותר הזדמנויות לשמוע את הקולות האלה, אבל בכלא זה באמת מקומות הרבה יותר פנימיים וקטנים. אלו דברים שבעולם של החירות יכולים להיראות מוזרים שהם משמחים בן אדם. 

והקב"ה שולח סימנים, אבל מה שצריך הוא להיות עירני ולתפוס את הסימנים האלה. אם יש לי עצה לתת לאנשים - זה לכוון את עצמם לתפוס את הקולות האלה. לפעמים זה מגיע בשיר טוב שמתנגן בחוץ. או איזה דיבור שאתה שומע מחבר. ואלו רגעים שברור לך שאלוקים רואה אותך. וזה עצמו ממלא בשמחה שאין כמותה בשגרה. אתה מבין שיש כאן מישהו שדואג לך בתוך כל מה שאתה עובר. 

כשהשיגעון שומר על השפיות 

היו לך דברים מעשיים שעשית כדי לשמח את עצמך?  

"בתקופה שהייתי בשב"כ זה היה קצת יותר קשה האמת - זה היה חשוך מאוד. אבל בכלא אחר כך החלטתי שגם אם אני נראה משוגע אני רוקד כדי לשמור על הנפש שלי. זה לא היה ריקוד שנבע מתוך שמחה, כפי שאמור להיות, אלא הלכתי בדרך הפוכה וניסיתי שהשמחה תבוא אליי דרך הריקוד. וככה קבעתי לעצמי שבכל יום אני רוקד עם עצמי שיר של אמונה. ספציפית אצלי זה היה "שמח נפש עבדך" של יוסף קרדונר, וככה הייתי פשוט רוקד כמה דקות עם עצמי. הייתי מסתכל על עצמי - בואנה איזה משוגע אתה… אבל זה היה מרים אותי. 

"וככה היו כל מיני הארות כאלה. נגיד בשבת - חלה של שבת. פתאום לחם שונה משמח מאוד. ובכלל ממיץ הענבים שהגיע בשביל הקידוש - איזו מתיקות". 

זה נשמע שממש כמו הסוכה דווקא בתוך מקום שהוא מחוץ לאיזור הבטוח שלך הצלחת להגיע לתובנות שמחה שלא תמיד אנחנו מצליחים למצוא בתוכנו בבית הבטוח? 

"נכון. אבל צריך לזכור שזה היה מצב של אין ברירה, לעומת החיים שלי עכשיו שהם במצב של בחירה. שם אתה מבין שאתה במציאות שאם לא תעשה משהו, זה יסגור עליך עוד ועוד. אז אתה מנסה לפרוץ את זה בכל מיני כיווני חשיבה, ודווקא בעולם הבחירי יותר קשה. בכלא אין לך לאן לברוח. כמה אתה יכול לישון? ואז אתה צריך להתמודד עם הדיבורים הפנימיים. לעומת זאת בעולם החירות אתה יכול להשכיח את הצער בדברים שלאו דווקא מובילים לשמחה האמיתית". 

נקודת השמחה שחסדאי זוכר יותר מכל הייתה לאחר שקיבל בחזרה את הציצית שלו אחרי שנלקחה ממנו לאורך כמה שבועות כחלק מנוהל שאמור למנוע מעצורים לפגוע בעצמם. 

"לא אשכח איך בירכתי על מצוות ציצית כשקיבלתי אותה בחזרה - זוכר שממש אמרתי וואי תודה רבה לך ה'. שמחתי בזה כל כך. פתאום אתה מרגיש את החוסר של הטלית הקטן. פתאום כשאין לך אתה מבין כמה יש לך".